דילוג לתוכן העיקרי

המלחמה במואב | 2

קובץ טקסט

המלחמה במואב - מל"ב ג', ד-כז

ו. מצבת מישע והמקרא

1. מה מוסיפה כתובת מישע על הנאמר במקרא

כמעט כל המסופר במצבת מישע חדש לגבינו. במקרא נאמר ונשנה רק זאת שמישע מלך מואב פרק מעליו את עולו של ישראל. עובדה זו ראויה אמנם להיות כותרת כללית לכתובת מישע, והיא אכן נידונה בפירוש בשורותיה הראשונות, אולם על אופייה של מרידת מואב ועל חומרתה לא סיפר לנו המקרא. לא נאמר במקרא שפשיעת מישע בישראל כללה כיבוש ערים ישראליות והרחבת גבולות מואב הרחק צפונה לארנון, על חשבון ממלכת ישראל; לא נאמר שפשיעה זו כללה את השמדתן של ערים ישראליות שהיו מיושבות בבני ישראל מאז תקופת ההתנחלות, ושהשמדה זו של גברים נשים וטף נעשתה לשמו של כמוש אלוהי מואב; לא נאמר שכלי בית ה' נלקחו שלל מן הבמה שנבנתה לה' בעיר נבו, והושמו לפני כמוש אלוהי מואב; גם לא נאמר שמישע לקח שבויים ישראלים - "אסירי ישראל" - והפכם לכוח עבדים שבאמצעותו מימש את תכניות הביצור והבנייה של ארץ המישור.

פער זה בין המועט המסופר לנו במקרא לבין הרב המסופר בכתובת מעורר תמיהה. אנו מניחים שעל אף נימת ההתרברבות השלטת בכתובת מישע (והאופיינית לכתובות ראווה מסוגה), בעיקרה היא מהימנה. אין דבר שיסתור אותה ויביאנו לחשוד במהימנותה הבסיסית.[1] ואם כך הדבר, עומדת השאלה במלוא חומרתה: מדוע המקרא, מספר לנו פעמיים על עצם המרד המואבי, וגם מספר לנו (בפרקנו) על תגובת הנגד הישראלית, היא מלחמת יהורם ויהושפט במואב, ובכל זאת מסתיר מאתנו את פרטי הפשיעה שפשע מישע מלך מואב בישראל? והרי לפרטים אלו יש תפקיד חשוב: ראשית, הם מעניקים פרספקטיבה נכונה למשמעות המרד המואבי מבחינתם של ישראל ומבחינת מעמדו של בית אחאב, ושנית הם מהווים רקע חשוב ונחוץ לפרקנו!

2. סיבת העלמת פרטי המרד המואבי במקרא

"כבוד א-להים הסתר דבר" (משלי כ"ה, ב) - הוא הכלל העומד מאחרי הימנעות המקרא מלמסור לנו דברים רבים שהשתיקה יפה להם. מעשיו הקשים של מישע כנגד לישראל, כמו גם המצבה שהציב בבמת כמוש כדי לפאר ולהנציח את מעשיו הללו, יש בהם חירוף וגידוף כלפי א-לוהי ישראל. בקיום מעשים אלו במציאות יש חילול השם גדול, ואין להוסיף על כך ולהעניק להם נצח באמצעות הזכרתם במקרא.

כל המעיין, אף כלאחר יד, בתוכנה של מצבת מישע, ייווכח על נקלה באופייה האלילי: אחת עשרה פעמים מוזכר בה כמוש אלוהי מואב (מתוכן פעם אחת 'עשתר כמוש') כגורם המרכזי בתפיסת עולמו של מישע וכמכתיב את פעולותיו. אף מצבה זו, כל עצמה לא נכתבה אלא לשם העמדתה בסמוך לבמה שעשה מישע בדיבון עירו לכבוד כמוש אלוהיו (ושם אף נמצאה). מישע, שהיה חדור ברוח דתית חריפה במלחמתו בישראל, וראה עצמו מונחה על ידי כמוש אלוהיו בכל פעולותיו, ראה את ניצחונו על ישראל כניצחון כמוש אלוהיו על א-לוהי ישראל.[2]

על רקע התפיסה האלילית הזאת העולה מן הכתובת כולה, יש להדגיש שני דברים שחומרתם מן הבחינה הישראלית-המקראית רבה ביותר:

א. השמדתה המוחלטת של האוכלוסייה הישראלית בשתי ערים שנכבשו, עטרות ונבו, נעשתה במסגרת פולחנו של כמוש ולכבודו.[3]

ב. השלל שנלקח מן הערים הישראליות הכבושות הובא לפני כמוש.[4] אולם במה שנוגע לעיר נבו, שהייתה בה כפי הנראה במה לעבודת ה', הדבר חמור עוד יותר: מישע מעיד שלקח את כלי ה' ושם אותם לפני כמוש.[5]

במעשיו של מישע משולבים אפוא חילול שמו של א-לוהי ישראל, ביחד עם יחס אכזרי ומתנשא כלפי ישראל עמו, ובמקביל - האדרת שמו של כמוש אלוהי מואב.

3. מישע - מטה זעמו של ה' - "והוא, לא כן ידמה"

מדוע זכה מישע בניצחון על ישראל? שאלתנו אינה מתייחסת לסיבות הטבעיות-היסטוריות - אלה כבר נידונו בעיון הקודם. אנו חותרים לתשובתה של ההיסטוריוסופיה המקראית על שאלה זו.

כשנתבונן במקום הראשון בספרנו שבו מוזכרת פשיעת מואב בישראל ובהקשר שבו נזכרה זו, נדמה שנוכל לעמוד על התשובה לשאלתנו. הזכרה זו באה בין הפסוקים המתארים ומעריכים את מלכות אחזיהו בן אחאב:

אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל ... שְׁנָתָיִם.
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְדֶרֶךְ אִמּוֹ
וּבְדֶרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ ( מל"א כ"ב,נ"ב-נ"ד)

וַיַּכְעֵס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו.
וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב.
וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל (מל"ב, א', א'-ב')

וַיָּמָת כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם תַּחְתָּיו … כִּי לֹא הָיָה לוֹ בֵּן. (י"ז)

הכל כאן אומר התמוטטות, התפוררות. עם מות אחאב וכשלון מלחמתו על רמות גלעד (המתוארים בסוף פרק כ"ב במל"א - בפסוקים לד-מ) מתחילה ירידת בית אחאב. התפוררות זו נועדה לקדם את התגשמות דבר ה' על בית אחאב בפיו של אליהו הנביא (מל"א כ"א, כא-כד). פשיעת מואב בישראל מהווה חלק מירידתה המדינית של ישראל לאחר מות אחאב, וזאת לאחר החמצת המערכה ברמות גלעד ומותו של אחאב בה. מבחינה אישית - נופל בנו של אחאב וממשיך דרכו, בעד השבכה, וחולה אנושות. מלכותו נמשכת בשל כך פחות משנתיים והוא מסיימה ללא בן שיירש את מקומו.

וכך אכן פירש המלבי"ם את מטרתם של הפסוקים שהבאנו לעיל:

ויפשע מואב - מספר איך החל ה' להעניש את בית אחאב: א. שמואב, שהיה נותן עד עתה מס למלך ישראל, פשע במות אחאב, וכמו שכתב לקמן מל"ב ג', כד. ב. ויפול - שאחזיהו שנפל… וחלה, בכל זאת לא שב בתשובה.

אלא שכאן אירע מה שאירע לא פעם בתולדות ישראל: הגויים הזוכים לנצח את ישראל תופסים את עונשם של ישראל בדרך שיש בה חילול השם - הללו אינם רואים עצמם שליחי ה' אלא ההפך מכך: הם רואים את עצמם ואת אלוהיהם כמי שגברו על ה' ועל ישראל עמו[6]. אף מעשיהם כלפי ישראל מופרזים באכזריותם, כאמור בנבואת ישעיהו (י', ה-יט):

הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי.
בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ
לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז ולשימו (וּלְשׂוּמוֹ) מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת.
וְהוּא, לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב
כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט. (ה'-ז')

או אז יש צורך להעניש גם את 'מטה זעמו' של ה':

וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם
אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו.

הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ, אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ?… (י"ב)

ועונש זה יבוא עתה באמצעות ישראל:

וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה, וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד.[7] (י"ז)

הבה נשוב אל פשיעת מישע בישראל: המקרא מעוניין לתאר את הצלחתו של מישע רק באותו תחום שהוא נחוץ למטרתו: תיאור ירידתו של בית אחאב וכשלונותיו, ואחד מהם הוא הכישלון המדיני-צבאי הבא לידי ביטוי בפריקת מישע מלך מואב את עול מלך ישראל מעליו. מה שמעבר לכך - שאינו חלק מירידת בית אחאב, אלא בגדר התפתחות שלילית וחמורה במצבם של ישראל המצריכה תגובה א-לוהית מחמת חילול השם שיש בו - אין ראוי לבוא זכרו במקרא, וודאי כל עוד לא באה תגובה כזו.

4. משא מואב וכתובת מישע - מאמרו של י' אליצור

על אף התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בספר מלכים מפרטי מעשיו של מישע ומן המצבה שהציב לזכרם, אין זאת אומרת שאין במקרא תגובה לדברים אלו. את התגובה יש לחפש דווקא בדברי הנביאים, ואפשר ששם נמצאת תגובה פולמוסית חריפה ומרה.

במאמרו "משא מואב וכתובת מישע"[8] טוען פרופ' י' אליצור ז"ל כי:

ביסודן של הנבואות על מואב בישעיהו ט"ו-ט"ז וירמיהו מ"ח מונחת נבואה קדומה, שקדמה לישעיה הנביא כמאה שנה. אותה נבואה קדומה היא תוכחת זעם על דברי הנאצה וההתפארות של מישע כלפי ישראל וא-לוהיו. הנביא המוכיח ידע היטב את נוסח כתובת מישע, ואין בכך שום פליאה: מצבות ניצחון מן הסוג הזה לא היו מרובות בארץ בכלל, והנה במצבה זו מדובר, שלא כרגיל, בה' ובישראל.[9]

לא נוכל לפרוש את הראיות שהביא אליצור לטענתו במלואן, ועל כן נסתפק בהזכרתן בקיצור:

א. הנבואות על מואב בשני הספרים הללו נושאות אופי קדום: מבחינה לשונית הן נבדלות מלשונן של שאר הנבואות

באותם ספרים וסגנונן ארכאי.[10]

בסוף משא מואב שבספר ישעיהו נאמר:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מוֹאָב מֵאָז.
וְעַתָּה דִּבֶּר ה' לֵאמֹר… (ט"ז, י"ג-י"ד)

בהמשך פסוק יד מובאת נבואה חדשה על מואב, נבואה של ישעיהו עצמו, והיא בת פסוק אחד בלבד. משמע שכל הנאמר בפרקים ט"ו-ט"ז עד לפסוק יג הוא נבואה עתיקה "מאז", והנביא מביא אותה כהקדמה לחזון העכשווי בפיו על מואב.

על קדמות יסודותיה של הנבואה בירמיהו מ"ח מעיד שיבוצן של נבואות קדומות בעליל בתוך הפרק הזה.[11]

ב. הנבואות של מואב בשני הספרים הללו מצטיינות בריבוי מפתיע של שמות ערים ומחוזות במואב, רובם הגדול מצוי בארץ המישור מצפון לארנון. "האופי הגיאוגרפי של משאות מואב בישעיהו ובירמיהו הוא יחיד במינו במקרא". אליצור קושר את האופי הגיאוגרפי הזה של שתי הנבואות לאופייה הגיאוגרפי המובהק של מצבת מישע:

היסוד הגיאוגרפי-ההיסטורי תופס מקום חשוב בכתובת מישע. הריהי כתובת ניצחון המפרטת את כיבושיו של המלך ואת פעולות הבנייה והשיקום שלו, וטבעי אפוא הדבר שהוא מונה את מקומותיהם של אותם האירועים. בא הנביא, ברצותו להתאים את תוכחתו לנאצת הגאווה של מישע ומשַווה לה צביון גיאוגרפי סאטירי-פארודי, המזכיר את נוסח הכתובת. כחמישה-עשר שמות מוזכרים בכתובת מישע, שנים עשר מהם מקומם מערב לארנון צפונה… בירמיה מ"ח נמנו כעשרים מקומות, כחמישה-עשר מהם מעבר לארנון צפונה. רשימת המקומות מקבילה אפוא בחלוקתה ובטיבה לרשימת מישע. יתר על כן, מרבית השמות הנזכרים בכתובת חוזרים בדברי ירמיהו, ואלו הם: נבו, קריתים, חורונים, ערוער, דיבון, יהצה, בית דבלתים, בית מעון קריות.

ג.

בתחילת משא מואב בישעיהו (ט"ו, ב) נאמר:

עָלָה הַבַּיִת וְדִיבֹן הַבָּמוֹת לְבֶכִי … בְּכָל רֹאשָׁיו קָרְחָה …[12]
קל לעמוד על הדמיון האירוני בין דברי קינה אלה לבין תחילת כתובת מישע: "ואעש הבמת זאת לכמש בקרחה ב[מת י]שע".[13] כוונת הנביא היא בלא ספק: יום יבוא ובמת הישע המואבית תהיה לבמת בכי, ובמקום ' קרחה' - הרובע הממלכתי הגאה והמפואר שבנה מישע בדיבון[14], תהיה אך קָרחָה של אבל בדיבון.

ד. זו הטענה העיקרית, לדעתנו, בדבריו של אליצור:

מיוחדת נבואה זו באשמה הבלתי-רגילה שהיא מוצאת במואב:

ישעיהו ט"ז, ו שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּא מְאֹד, גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ...

יש כאן הדגשה יתרה של גאוות מואב. חריף יותר הניסוח בירמיהו:

ירמיהו מ"ח, כט שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּאֶה מְאֹד גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ.

מפליאה במיוחד התוספת שמוסיף ירמיהו על תיאור יהירותו של מואב הוסף ושנה:

מ"ח, כו, שם מב כִּי עַל ה' הִגְדִּיל

… היכן חטא מואב בגאווה ואימתי הגדיל על ה'?

אין להבין דברים אלה… אלא לאור השוואת הנבואה לנוסח כתובת מישע. השוואה זו תלמדנו על נקלה, כי אותו משא נבואי שישעיהו וירמיהו מצטטים אותו אינו אלא תגובה נבואית נזעמת על דברי הרהב של מישע בכתובתו.[15]. … שמו המפורש של ה' א-לוהי ישראל לא נמצא עד כה בשום תעודה נכרית ובשום טקסט לא-ישראלי, פרט לכתובת מישע, שבה נאמר: "ואקח משם (- מנבו הכבושה) את כלי ה' (כאן כתוב השם המפורש באותיותיו) ואסחב הם לפני כמש" (שורות 18-17).

אף על פי שלא הייתה דעתם של הנביאים נוחה, כנראה, מאותו מקדש מקומי או במה ישראלית שעמדה בעיר נבו בעבר הירדן, הרי היטב חרה להם משהחריבוה המואבים בשם כמוש אלוהיהם, את כלי הקודש "סחבו" אל מקדש כמוש, וכאשר חרת מלך מואב כל זאת במצבת אבן הניצבת בעיר ממלכתו לעין כל, ונקב שמו המפורש של ה' בתוך דברי הרבה שלו, ודאי הייתה הרגשתם של המאמינים בה' והדבקים בו דומה לתגובת חזקיהו וסיעתו כמאה שנים אחר כך, כי זו "צרה ותוכחה ונאצה" (ישעיהו ל"ז, ג). אכן, "על ה' הגדיל" מואב, פשוטו כמשמעו.

ומהו "גאון מואב, גאה מאד, גבהו וגאונו וגאותו ורם לבו" (ירמיהו מ"ח, כט)? הווה אומר, אותה מצבה המדברת עזות… הייתה ביטוי מרגיז של רום-לבב וגאוות גידוף בעיני נביאי ישראל.[16]

* * *

הארכנו בהתייחסות לכתובת מישע כדי להצדיק את השימוש שנעשה בה בעיון הבא לביאור כמה מסתומותיו של סיפורנו. אנו מודעים לבעייתיות שיש בשימוש במקור חיצוני לשם ביאורו של סיפור במקרא שאינו מתבאר די הצורך מתוכו עצמו או מהקשרו במקרא[17]. אולם ניסינו להראות בעיון זה ובקודמו שלושה גורמים המקלים על שימוש זה במקרה שלנו שהוא מקרה חריג ויוצא מן הכלל:

א. אין זה נכון לומר כי האירועים המתוארים בכתובת מישע אינם נרמזים כלל במקרא: פשיעת מישע מלך מואב בישראל נזכרת בספרנו פעמיים, ועובדה זו היא העומדת ביסוד כתובת מישע.

ב. תגובה לדברי הכתובת והד לאירועים הנזכרים בה אפשר שמצויים במקומות נוספים במקרא: אפשר שהאירועים הללו והכתובת המנציחה אותם הביאו לתגובה נבואית חריפה באותו דור, ותגובה זו נשתמרה בספרי נבואה מאוחרים, כטענת פרופ' אליצור ז"ל.

ג. להתעלמות ספר מלכים מן האירועים הקשים של פשיעת מואב בישראל ומן הכתובת המספרת עליהם, ישנה סיבה - והיא חילול השם שיש בם.[18]

לפיכך, נראה לנו מוצדק במקרה זה, לנצל את מה שזכו לו הדורות האחרונים - הגילוי הארכיאולוגי החשוב של כתובת מישע - כדי לבאר פרק במקרא, שקשה להבינו כראוי ללא תרומתה של כתובת זו.


[1] אמנם ייתכן שמישע הפריז בשבחי עצמו, כמקובל בכתובות ראווה מסוג זה, אולם כתובת שקרית בעליל אין מלך מעמיד בפומבי, שהרי בני עמו יודעים את האמת.

[2] הבה נביא את עדותה של הכתובת (על פי 'תרגומנו'): "ואעש הבמה הזאת לכמוש… כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני בכל שונאי" (שורות 4-3); "כי יאנף כמוש בארצו" (שורה 5); "וישיבה כמוש בימי" (שורות 9-8); "ואהרוג את כל העם… לכמוש ולמואב" (12-11); "ויאמר לי כמוש: לך כבוש את נבו" (14); "לעשתר כמוש החרמתיה (- את נבו)" (17); וכן הלאה עד לסופה של הכתובת.

[3] עטרות - שורות 12-11 בכתובת; נבו - שורות 17-16.

[4] שורות 13-12.

[5] שורות 18-17. הדבר מזכיר את מעשה הפלשתים ששבו את ארון ברית ה' במלחמת אבן העזר, ושמו אותו לפני פסל דגון אלוהיהם (שמ"א ה'). אלא ששם אין המקרא נמנע מלספר זאת, שכן בהמשך הופך חילול השם המתואר שם לקידוש השם, עם השבת הארון על ידי הפלשתים.

[6] וראשון לכל המקומות המוזכרים במקרא הוא בפרשת האזינו (דברים ל"ב, כו-כז ואילך): "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה, ולא ה' פעל כל זאת".

[7] האנלוגיה לחטאם של האשורים אינה מלאה: האשורים חטאו בגאווה ובאי-הכרת ה', ואילו מישע הוסיף על כך את חטאי האכזריות והאליליות.

[8] מאמר זה התפרסם לראשונה ב'בר-אילן' כרך א, רמת גן תשכ"ג, עמ' 65-58. הוא שב ונתפרסם בספר המקבץ את מאמריו ומחקריו של פרופ' אליצור 'ישראל והמקרא', רמת גן תש"ס, עמ' 182-175. את מראי המקומות שלהלן נציין עפ"י הספר הזה.

[9] עמ' 182 בספר. להלן מזכיר אליצור את אלישע ואת מעורבותו במלחמה נגד מואב, מלחמה שבאה בתגובה לפשיעת מואב בישראל. בעת המלחמה הזאת נראה שהמצבה כבר עמדה על עומדה. "מותר אפוא לשער, כי אותה נבואת זעם קדומה שישעיהו וירמיהו מצטטים אותה, נאמרה תחילה על ידי נביא או בן-נביא מחוגו של אלישע הנביא… שידע את החרות (- במצבת מישע) מפי עדי ראיה וקריאה".

[10] בהערות 14-9 מביא אליצור את דעותיהם של חוקרים אחדים, מישראל ומאומות העולם, שציינו דבר זה בפירושיהם ובמאמריהם.

[11] ראשית, בתוך נבואת ירמיהו משובץ משא מואב שבישעיהו ט"ו-ט"ז (פסוק ה ופסוקים כט-לח בירמיהו מ"ח), שכבר בימי ישעיהו היה בגדר נבואה עתיקה "אשר דבר ה' מאז". שנית, פסוקים מה-מו בירמיהו חוזרים על משל המושלים המובא בבמדבר כ"א, כח-כט ועל דברי בלעם על מואב שם כ"ד, יז-יח.

[12] ומקבילה לפסוק זה בשינויים בירמיהו מ"ח, לה-לז.

[13] שורות 4-3.

[14] אף הבמה שבנה מישע, ושלצדה הציב את מצבתו, הייתה בדיבון.

[15] בעמ' 180 מעיר אליצור: "ארבע-עשרה פעם בכתובת כולה חוזר המלך המואבי היהיר על המלה 'אנוכי'. חזרה זו בולטת בתשע השורות 29-21 - שתים-עשרה פעמים!

[16] ציטוט זה מלוקט מעמודים 180-178 בספר 'ישראל והמקרא'.

[17] ראה דברינו בעניין זה בעיון הקודם סעיף 2.

[18] מחמת שלוש סיבות אלו אין לדמות את כתובת מישע לכתובת שלמנאסר השלישי מלך אשור אודות קרב קרקר (ראה דברינו בעיון הקודם הערה 1 ). קיומו של קרב זה אינו רמוז כלל במקרא, וקשה לעמוד על סיבת הדבר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)