תולדות עבודת ה' במזבחות | 157 | איסור הבמות | 133

בראשית ממלכת יהויקים מצטווה הנביא ירמיהו לעשות לו מוסרות ומוטות ולתת על צווארו וכך ללכת בחוצות ירושלים כדי לסמל ליהודה ולעמי האיזור שעליהם לשאת את עול מלך בבל ולעבדו כי כן נגזר מן השמים:

"בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָה מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ... לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ: וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים: וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ: וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל: כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם... וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדוֹ וְהִנַּחְתִּיו עַל אַדְמָתוֹ נְאֻם ה' וַעֲבָדָהּ וְיָשַׁב בָּהּ"   (ירמיהו כ"ז, א'-י"א).

ראשית ממלכת יהויקים

ביחס לביטוי ראשית ממלכת יהויקים, אין הכרח לומר שהדבר מתרחש ממש עם עלותו למלכות. בהחלט ייתכן שמדובר על השנים הראשונות למלכותו. ראיה לדבר היא מה שנאמר בפרק הבא בירמיהו: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר" (ירמיהו כ"ח, א'). אין כל סתירה בין הנבואה הנאמרת בשנה הרביעית לצדקיהו ובין העובדה שהכתוב מתייחס לכך כראשית מלכות צדקיהו.

מצד שני, כמה מן הראשונים (רש"י, רד"ק, מהר"י קרא) מפרשים כי הציווי שנצטווה ירמיהו לעשות מוסרות ומוטות ולתתם על צווארו היה אכן בשנה הראשונה למלכות יהויקים; ומחדד רש"י – "שלוש שנים לפני שמלך נבוכדנצר נתנבא עליו שימלוך".[1]

הרד"ק בירמיהו כ"ז, א' מבאר כך:

"בראשית ממלכת – נבואה זו נאמרה לירמיהו בשנה ראשונה למלכות יהויקים ואמר לו הא-ל כי כשימלוך צדקיהו אחר ממלכות יהויקים ויהויכין יעשה מוסרות ומטות וישלחם למלכים הנזכרים ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו ויצוה אותם אל המלכים אדוניהם שישלחו אותם אל צדקיהו ויאמרו להם כל הדברים הנזכרים בפרשה ויאמר להם ירמיהו גם כן ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה כי נראה כי המלכים הנזכרים שלחו לצדקיהו שיסכים עמהם וימרדו כלם במלך בבל לפיכך צוה האל לירמיה שיאמר למלאכים האלה אחר שיכלו דברי אדוניהם יאמר להם ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה וכלכם תביאו צואריכם בעול מלך בבל ורז"ל אמרו כי כשהמליכו מלך בבל השליטו על המלכים האלה ומה שנאמר לו נבואה זו בראשית ממלכת יהויקים והנבואה אינה עדין עד י"א שנה כדי שידע יהויקים שעתיד למלוך נבוכדנצר שלא יבטח יהויקים במלך מצרים שהמליכו".

יוצא מדבריו כי מן השנה הראשונה למלכות יהויקים נצטווה ירמיהו לעשות מוסרות ומוטות, וירמיהו היה שם אותם על צוארו במשך חמש עשרה שנה עד מלכותו של צדקיהו. הרי בפסוק ג' נאמר: "וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה". המשמעות של הצעד החריף הזה, בו נביא הולך בפועל במשך שנים כשמוטות ומוסרות על צווארו באה להמחיש לפני בני ממלכת יהודה כי עתיד למלוך עליהם מלך בבל והם יהיו משועבדים בידו.

כשבאים צירי חמשת המלכים אל צדקיהו מלך יהודה נותן גם להם ירמיהו מוטות ומוסרות ושם את העול שלו על צווארו עד שבשנה הרביעית לצדקיהו חנניה בן עזור שובר את המוטות כמפורש בירמיהו כ"ח, א' וי' בנבואה שנאמרה בשנה הרביעית לצדקיהו בחודש החמישי, חנניה הנביא לוקח את המוטה מעל צוואר ירמיהו הנביא ושובר אותה ואומר לעיני כל העם: "כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם" (ירמיהו כ"ח, י"א).

דרישת הכניעה לבבל

נעבור לבשורה הקשה:

"וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי... הָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ"

הקב"ה בוחר בנבוכדנצר מלך בבל להיות עבדו (כמבואר בירמיהו כ"ה, ט'), ואין פירוט בנבואה מהי הסיבה שנבחר דווקא מלך בבל. ברור כי כל המורד בנבוכדנצר כאילו מורד ברצונו הישיר המפורש של הקב"ה ויבוא על עונשו (ירמיהו כ"ה, ל'-ל"ח). חשוב להדגיש כאן כמה התביעה הזאת של הנביא מן המלך יהויקים להיכנע לבבל דרמטית והיא מהווה חידוש גדול מאוד במישור הנבואי.

בימי המלך חזקיהו, המעצמה העולמית הייתה אשור וחזקיהו בחר למרוד בה תוך כדי כריתת ברית עם מצרים, בבל ומעצמות נוספות, למגינת לבו של הנביא. לאחר פלישת סנחריב ליהודה וכיתור ירושלים, המלך שב בתשובה ומתפלל אל ה' ופונה אל הנביא ישעיהו והנביא בסופו של התהליך מבשר (ישעיהו ל"ז, ל"ה) – "וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי". בא נביא וקובע כי למרות הפלישה של אשור לארץ והמס הכבד מאוד שנדרש חזקיהו לשלם בעקבות תשובתו ותפילתו של המלך, ה' יגן ויושיע את ירושלים.

מאוד ייתכן כי נביאי השקר ניזונו מאוד מנבואת ישעיהו והפכו אותה למען "תעודת ביטוח" שבוודאי כי ה' ימשיך להגן על ירושלים. והנביא פונה אל העם ואומר להם "וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל: כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם".

ובהמשך הפרק, כשמפסוק י"ב ואילך מתייחס הנביא כבר באופן מפורש אל צדקיהו הוא חוזר על הדרישה להיכנע לבבל והוא מזהיר אותם שוב "כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם: כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה' וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם" (ירמיהו כ"ז, י"ד-ט"ו). ייתכן כאמור כי השקר שהם ניבאים מסתמך באופן סמוי על תחושת הביטוח שהם קיבלו מנבואת ישעיהו על פיה ה' יגן על ירושלים.

הדרישה להיכנע לבבל במובנים רבים היא היפוכה של נבואת ישעיהו. לא רק שה' לא יגן על ממלכת יהודה, אלא על מנת שתוכל לשרוד ולהמשיך להתקיים עליה להיכנע לאויב.[2] לא מקרה הוא שבהמשך נבואתו בימי צדקיהו ביציאת הנביא מירושלים ללכת לארץ בנימין יחפשו את הנביא ויחשדו בו בשיתוף פעולה עם הכשדים. הנביא מנסה להכחיש את ההאשמה הזאת. אז בפרק ההוא הוא מובא אל השרים שמכים את הנביא ואוסרים אותו בבית יהונתן הסופר שהפכו לבית הכלא והוא יושב שם ימים רבים (ירמיהו ל"ז, י"ב ואילך).

בכל אופן, נראה מפרק כ"ז כאמור כי מראשית ממלכת יהויקים ועד השנה הרביעית למלכות צדקיהו הנביא הולך עם מוסרות ומוטות על צווארו. בדברי הנביא ישנה הדגשה כי ה' בורא העולם ועל העולם הוא שולט וה' עכשיו גזר כי כל ארצות תבל יינתנו לנבוכדנאצר מלך בבל. ה' מציג אותו כעבדו הנדרש לעשות באופן מוחלט את רצון אדונו. דבר זה בא לבטא כי כל הארצות משועבדות לנבוכדנאצר ולא תהיה כל דרך להימלט משלטונו. בנוסף מבטיח הנביא כי יעבדו את מלך בבל במשך שלושה דורות. אמנם כל הגויים ייאלצו לעבוד את מלך בבל, אבל גם ששיעבד כל כך הרבה עמים וארצות בבוא העת יהיה בעצמו משועבד לגויים רבים וחשובים.

אותם גויים שלא יעבדו את מלך בבל, ה' יעניש אותם בחרב, ברעב ובדבר. ואילו את הגויים שיביאו את צווארם בעולם מלך בבל ויעבדו אותו, ה' יניח אותם על אדמתם, יעבדו אותה וישבו בה.

כאמור, כל מה שתיארנו כאן מתרחש בראשית ימי מלכותו של יהויקים, בין אם הכוונה היא ממש עם עלותו למלוכה ובין אם הכוונה בשנים הראשונות למלכותו.

כפי שהזכרנו, נבוכדנאצר מלך בבל היכה את פרעה נכו בכרכמיש ורדף אחריו. לאחר תבוסת מצרים התאחדו יהודה ועמי הסביבה למנוע את נבוכדנאצר מלכבוש את הארצות ממערב לנהר פרת; אך כפי שראינו הנביא ירמיהו הזהיר אותם שלא יתנגדו לבבל אלא ייכנעו לה, ואם לא ייכנעו לה יהיו צפויים להשמדה.

עם עלייתו למלוכה, נבוכדנאצר שם מצור על אשקלון, דבר שהטיל פחד גדול על עמי הסביבה, שמא יכניע נבוכדנאצר גם אותם.

הכתוב במלכים מעיד: "בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ" (מלכים ב כ"ד, א'). הכתוב אינו מציין על איזה רקע ובאיזה זמן מדויק נכנע יהויקים לבבל ובאלו נסיבות – האם ללא מלחמה או אחרי קרב.

מאידך, מכאן כן למדים כי השנה הרביעית של יהויקים היתה שנת מלכותו הראשונה של נבוכדנצר. החל מהשיעור הבא נעיין במספר נבואות בהן ניבא הנביא בשנה הרביעית ליהויקים, עם תחילת מלכות נבוכדנצר, ונראה כי בניגוד לפחד שהיה אצל כל עמי הסביבה, המלך יהויקים מאוד זלזל בדברי ירמיהו (ירמיהו ל"ו).