תולדות עבודת ה' במזבחות | 73 | איסור הבמות | 50

לאחר עיונינו בביטויי ההשתחוויה לאורך התנ"ך ובירור משמעותה הרוחנית, ברצוננו לבחון שני נושאים נוספים הקשורים בהשתחוויה. הראשון הוא איסור ההשתחוויה על אבן משכית; השני ­ איך התקיימה בפועל ההשתחוויה בעבודת המקדש. בשיעור זה נעסוק באיסור ההשתחוויה על אבן משכית.

 

איסור ההשתחויה על אבן משכית

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"                                               (ויקרא כ"ו, א').

בין הביטויים השונים של עבודת אלילים ­ לא לעשות אלילים, לא להקריב פסל ומצבה ­ נאמר לא לתת אבן משכית להשתחוות עליה. ככל הנראה הייתה דרכם של עובדי הכוכבים להניח אבן כזו למטרות פולחן.

השאלה הראשונה הינה מה פירוש הלשון משכית?^[1]

 

אבן מצוירת

יונתן בן עוזיאל מתרגם על אתר "סַטְיוּ חָקִיק [אבן מצייר חקוק] בְּצִיוּרִין וּדְיוֹקְנִין" (ויקרא כ"ו, א'). הרס"ג מבאר בדומה כאבן מצויירת ומכוירת.^[2]

כך האבן עזרא מפרש-

"וטעמו אבן מצויירה מגזרת "עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב" (תהילים ע"ג, ז'), "שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה" (איוב ל"ח, ל"ו)" (ויקרא כ"ו, א').

ובתהילים האבן עזרא מפרש-

"כמו מחשבות כי השכוי (איוב ל"ח, ל"ו) כינוי ללב... ואבן משכית מצויירת והציורים הם המחשבות"          (תהילים ע"ג, ז').

כן גם לשון הרמב"ם בספר המצוות-

"כי כן עושין אבן מצוירת במלאכה מחוכמת לפני הצלם"^[3]      (ספר המצוות, לא תעשה יב).

 

אבן שמסתכלים עליה

דעתם של הזקנים מבעלי התוספות כי זו אבן שיש בה צורה ובני אדם מסתכלים עליה, ומשכית היא לשון שכיה ­ שהכל סוכין ביופיה. וכן ברשב"ם-

"משכית - מן שכה. כמו מרבית מן רבה. ואיני מוצא לו חבר כי אם עברו משכיות לבב, לשון ראיות לבבו. אף כאן אבן רואה שיש בה צלמים וציורים להסתכל בהן" (במדבר כ"ו, א').

גם כאן האבן מצוירת אך העניין הוא שמסתכלים עליה.

 

לשון כיסוי

רש"י במקומות רבים (ויקרא כ"ו, ב'; במדבר ל"ג, נ"ב; ישעיהו ב', ט"ז; יחזקאל ח', י"ב; משלי י"ח, י"א) פירש לשון כיסוי כמו "ושכותי כפי" (שמות ל"ג, כ"ב), שמכסים או סוככים את הקרקע ברצפת אבנים.

 

הפנית תשומת הלב אל המקום הזה

הרב הירש מחדש הבנה נוספת-

"ואבן משכית. הוראת "משכית" איננה וודאי. אפשר, שהתיבה נגזרה מן "שכת - סכת", שהוא השורש של "הסכת": להקשיב ולשים לב. לפי זה, אבן משכית היא אבן המעוררת תשומת לב: אבן שהונחה בתוך האדמה כדי להפנות את תשומת הלב אל המקום הזה"                     (ויקרא כ"ו, א'-ב').

הרב הירש מבאר כי אבן המשכית הינה אבן שהונחה בתוך האדמה כדי להפנות את תשומת הלב אל אותו המקום.

הוא מוסיף את דעתו של אונקלוס המתרגם את אבן המשכית ­ "אבן סגידא". ברור כי הבנה זו קשורה באופן ישיר באיסור להשתחוות עליה.

 

טעם האיסור

אחרי שסקרנו את הפרשנויות השונות אודות מהי אבן משכית, נעבור לראות מהו טעם האיסור.

זוהי לשונו של הרמב"ם-

"וכן אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה', ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה"         (הל' עבודה זרה פ"ו, ה"ו).

הרמב"ם, כמו שיטתו בטעמי מצוות רבות בתורה, קושר את איסור אבן המשכית ישירות לעבודה זרה.

כך מבאר את דבריו בעל ספר החינוך במצוה שמט.

"שלא נשתחוה על אבן משכית, אפילו לשם ברוך הוא, שנאמר "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ" (ויקרא כ"ו, א'). ואבן משכית תקרא אבן מצוירת, וכן אבני גזית מגוררות במגירה בכלל איסור אבן משכית.

"ומשרשי המצוה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה שהוא לפי שהיו עושין כן לעבודה זרה, ישימו אבנים מצוירות במלאכה נאה לפני הצלם, והיו משתחוים עליה לפניו. ואפשר לומר גם כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וציירוה והיא נאה יש מקום לחשד. אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים, אין שם מקום לחשד, שהבגד דבר שהוא כלה במהרה, ולא יעשנו בריה אלוהו, אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין "הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר" (מ.), יפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שיחשד בו. ועוד, שלא יכשלו אחריו"         (ספר החינוך מצוה שמט).

על פי בעל ספר החינוך, טעם האיסור הינו מפני שהוא נראה כשמשתחווה לאבן עצמה, כלומר לצורה של האבן.

בעל מנחת חינוך מבאר בדעתו שישנו כאן לאו דלא תעשון. האיסור הוא שלא לעשות תבנית היכל ומנורה וכדוגמתו כעין מקדש. כך גם ביארו המלבי"ם והכס"מ בדעת רש"י (מגילה כב: ד"ה לא).^[4]

טעם נוסף מצינו בגמרא במגילה. הגמרא מספרת שפעם רב נזדמן לבבל בתענית ציבור וכל הקהל נפלו על פניו. הגמרא שואלת מדוע רב לא נפל על פניו ועונה כי רצפה של אבנים הייתה, והרי שנינו-

""וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ" (ויקרא כ"ו, א') עליה אי אתה משתחווה בארצכם אבל אתה משתחווה על אבנים של בית המקדש"             (מגילה כב:).

ועל כך רש"י בפירושו לתורה אומר-

"להשתחות עליה- אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש"                                               (ויקרא כ"ו, א').

אחת השאלות המעניינות בהקשר זה בדעת רש"י הינה מה היחס בין המקדש לבין מה שמתרחש מחוץ למקדש, גם אם אדם משתחווה לה'. מדוע במקדש הדבר הותר ומדוע הדבר נאסר מחוץ למקדש?

האור זרוע בהלכות תפילה סימן צג' מתייחס לגמרא במגילה ואומר כך :

"שהטעם לדבר שלא יהא נראה כמשתחוה למה שלפניו כמו שפירש רב האי גאון הלכך אף על פי שמטה נראה כמשתחוה למה שלפניו אבל בביהמ"ק אין לחוש מפני ששכינה שורה שם ומשתחוה להקב"ה יתברך שמו ויתעלה זכרו"        (אור זרוע, הל' תפילה, סי' צג).

לפי ההבנה הזאת כל השתחוויה מחוץ למקדש אינה יכולה להיות לה' מצד המקום שלה ו          ממילא היא עבודה זרה.^[5]

הרב הירש בפירושו לתורה מתייחס לטעם האיסור בהקשר בו מופיע האיסור בתורה, בזיקה לאיסור לעשות פסל ומצבה מחד ובציווי לשמור את השבתות ולירא את המקדש מאידך. אנחנו מביאים בדילוגים חלק מפירושו-

"שלושת הלאווים: "לא - תעשו לכם אלילם", "ופסל ומצבה לא - תקימו לכם", "ואבן משכית לא תתנו בארצכם וגו'" - הם הניגוד השלילי לשתי מצוות עשה שלאחריהם: את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו. אל תתנו עיניכם באלילים, בפסל ובמצבה, באבן משכית - אלא היו זהירים בשבת ובמקדש...

"אולם אל תטעו גם ביחסכם אלי; אל תשתבשו בבקשת קירבתי המברכת והמגינה, שהיא תנאי לכל ישעכם. אל תסמלו את נוכחותי על ידי פסל, ואל תבקשו להוריד בו את שכינתי; כי לא בפסל תשרה שכינתי ביניכם. אף אל תקימו מצבה לזכרון השגחתי מתוך הבעת תודה גרידא, כי לא בה תזכו בהשגחתי המברכת והמגינה. אף אין לכם רשות לבחור לכם מקום ולייחס לו קדושה מיוחדת; אל תציינו את הקדושה המיוחסת לו על ידי ריצופו באבן; אל תתמסרו לי שם בכל ישותכם על ידי השתחווייה בכל איברי גופכם. יש רק דרך אחת, שבה תסמלו את השגחתי בכל מקום; רק בה תזכו בקירבתי המברכת והמגינה, ויש רק מקום אחד, שהקדשתי אותו להשרות בו את שכינתי. אדמת המקום הזה תצויין כקדושה בקדושה מיוחדת; עליה תשתחוו לי בכל איברי גופכם ותתמסרו לי בכל ישותכם. כי העובדה שמקום זה הוא ביניכם, דורשת מכם לקדש את כל חייכם; ועבודת ה' הנלמדת שם מתקיימת רק על - ידי חיים קדושים. היא שתקרב אותי אליכם בכל שעות חייכם ובכל מקומות מושבותיכם; בזכותה אקיים את אשר הבטחתי "ושכנתי בתוכם!" (שמות כ"ה, ח')"

נראה מדבריו כי איסור ההשתחוויה בכל מקום מחוץ למקדש מחדד ביותר את המשמעות המיוחדת של קדושה במקום אחד ולא במקום אחר. כך אדמת המקום הזה בלבד מתקדשת בקדושה מיוחדת ועליה האדם יכול להשתחוות ולהתמסר בכל ישותו לקב"ה.

"ואל ניתן אבן משכית בארצנו להשתחוות עליה. אל נשתחווה לה' כרצון לבנו; ואפילו לִבֵּנו מלא מלא כוונה קדושה - לא זו התפילה שה' חפץ בה. כי ה' העמיד את תורתו בינו לביננו; ורק כניעה לתורה היא כניעה לה', ורק המשתחווה לתורה משתחווה לה'. ולפיכך רק מקדשו שהוקם לתורתו הוא מקום ראוי להשתחווייה. אבן באדמת ציון – מוריה תציין את קדושתו המיוחדת של המקום, כי רק בו נתפלל לה' בהשתחווייה של התמסרות גמורה. ואילו בשאר כל המקומות לא נשתחווה לה', אלא אם כן אדמתם לא יוחדה על ידי אבן"

אין רשות לבחור מקום ולייחס לו קדושה מיוחדת ולציין זאת ע"י ריצופו באבן. הרב הירש מוסיף כי רק מקדש שהוקם לתורתו של הקב"ה הוא מקום הראוי להשתחוויה. בשאר המקומות לא נשתחווה לה' אלא אם כן אדמתם אינה מיוחדת על ידי אבן.

"ואין די בהשתחווייה, שהיא אות להתמסרות גמורה לתורה; אלא נצטווינו על יראה: "ומקדשי תיראו". מורא מקדש ילווה אותנו בכל מקום; הוא יזכיר לנו בכל זמן ובכל מקום לקיים את התורה היוצאת מן המקדש. וזו הדרישה המופנית אלינו משם: עלינו להתקדש מאותו מרכז קדוש ולהגשים את חזון החיים המונח שם; עלינו לחיות כך, שחזון זה לא יבייש אותנו, ומקדשו לא יתחלל על ידינו. אותה יראת מקדש ה' רק היא ההופכת את מקדש התורה למרכז רוחני רם ונישא, וכולנו נימשך ונתעלה אליו, ונתחנך על ידו לעבודת ה'. אותה יראָה הופכת יִרְאֶה ליֵרָאֶה; והמקום שה' יראה בו יהפוך להר שה' ייראה בו (עי' פי' בראשית עמ' רמו). וכך, בתתנו עיננו אל עין ה' הצופיה, נזכה בקירבת ה'. היא שתניב את כל יבול הברכה, שנזרע לצדקה על - ידי מצוות התורה" (ויקרא כ"ו, א'-ב').

כל מקום בו אנחנו משתחווים לה' אנחנו זוכרים את תורתו. בנוסף להשתחוויה שהיא אות להתמסרות גמורה לתורה נצטווינו על מורא מקדש. כך נוצר קשר בין קיום התורה למורא המקדש דרך השתחוויה.

בשיעור הבא נשלים בעזרת ה' את עיונינו בעניין ההשתחוויה, ונתבונן בדרכי ביטוי ההשתחוויה בעבודת המקדש.