דילוג לתוכן העיקרי

נספח: ירמיהו מול חנניה בן עזור (ירמיהו כ"ח)

קובץ טקסט

סיפור שלישי במקרא על עימות בין נביא אמת לנביא שקר

א             וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי

אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר:

ב              כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.

ג              בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל.

ד              וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה

אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה', כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.

ה             וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה'

ו              וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה'

יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

ז              אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם.

ח             הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם

וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר.

ט             הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם – בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת.

 

י              וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ.

יא           וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר:

כֹּה אָמַר ה', כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם

וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ.

יב            וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר.

יג             הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל.

יד            כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה

לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ.

טו           וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא:

שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה, לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר.

טז           לָכֵן כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה'.

יז             וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

 

1.      מבוא: שלושה סיפורי עימות בין נביא אמת לנביא שקר במקרא

שלושה הם הסיפורים במקרא שבהם מתוארת התמודדות ממשית בין נביא אמת לנביא שקר, המתייצבים זה מול זה על במת הסיפור כשכל אחד מציג את נבואתו. שניים כאלו מופיעים בפרקי הנביאים בספר מלכים, ועסקנו בהם בהרחבה בסדרות העיונים הללו:

במוקד הסיפור הכלול בפרק י"ג במלכים א – "נגד מזבח בית אל וכהניו" – ניצב נביא שקר זקן מבית אל מול איש הא-לוהים שבא מיהודה בשליחות ה' לנבא כנגד מזבח בית אל וכהניו. יחסי הגומלין בין שני אלו, הן בחייו של איש הא-לוהים והן לאחד מותו, נידונו בהרחבה באותה סדרת עיונים.[1]

בסיפור שעסקנו בו בסדרת העיונים האחרונה במל"א כ"ב – "מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה'", מתואר עימות דרמטי בין מיכיהו נביא האמת לצדקיה בן כנענה נביא השקר, ולעימות זה הקדשנו כמה מהעיונים בסדרה זו.[2]

בדור החורבן הפך המאבק כנגד נביאי השקר שפעלו ביהודה ובבבל לעניין קרדינאלי. המאבק של נביאי האמת בנביאי השקר תופס בנאומיהם של הנביאים הנואמים מקום רחב ביותר. שאלות הרות גורל עמדו להכרעה לפני אנשי יהודה ומנהיגיהם בארצם ובארץ גלותם. נביאי האמת, ולעומתם נביאי השקר, הנחו את העם ואת מנהיגיו להכרעתן של שאלות אלו בדרכים הפוכות. נביאי האמת הזהירו, שאף אם נבואותיהם של נביאי השקר נעימות לאוזניהם של שומעיהן, ונראות 'פטריוטיות' יותר מאלו של נביאי האמת, וגם אופטימיות יותר, הרי שקבלתן וההתנהלות על פיהן תקדם את בוא החורבן הגמור של הממלכה, ותחמיר מאוד את תוצאותיו. בספרי הנביאים של אותו דור – ירמיהו ויחזקאל – מוקדשות נבואות רבות לפולמוס עם נביאי השקר ועם תוכן נבואותיהם.[3] לעתים, אף מוזכרים נביאי שקר מסוימים בשמותיהם, והנביא נושא את נאומו הנבואי ישירות כנגדם.[4]

אולם רק סיפור אחד בספרי נביאי התקופה מתאר עימות חזיתי וישיר בין נביא אמת לנביא שקר. סיפור זה, הכלול בפרק כ"ח בספר ירמיהו, מתאר עימות בן ירמיהו לחנניה בן עזור. זהו הסיפור השלישי במקרא המתאר עימות חי בין נביא אמת לנביא שקר.[5] מבחינת תוכנו וסגנונו שייך סיפור זה לסיפורים הביוגרפיים שבספר ירמיהו (סיפורים שיש בהם קרבת-מה לסיפורי הנביאים בספר מלכים).

נספח זה מוקדש לניתוח ספרותי ופרשני של סיפור העימות שבין ירמיהו לחנניה בן עזור. בכך נשלם העיסוק בכל שלושת הסיפורים במקרא שבהם מתואר עימות חי בין נביא אמת לנביא שקר. נספח זה נקשר אפוא לשתי סדרות עיונים קודמות, לאותם עיונים שצוינו בהערות 1–2. עם סיום העיסוק בירמיהו פרק כ"ח כשלעצמו, נעמוד על השווה ועל השונה בין שלושת סיפורי העימות, ונעלה משלושת הסיפורים הללו יחדיו מסקנה אחת.

 

2.      האירוע הקודם – נבואת ירמיהו בפרק כ"ז וקשריה לסיפור שבפרק כ"ח

ציון זמנו של האירוע המתואר בפרק כ"ח (בפסוק א), רומז כי הוא קשור לאירוע הקודם אשר תואר לפני כן:

                           וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה 

בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי[6] חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא...

'השנה ההיא' – השנה הרביעית למלכות צדקיה – רומזת לאותה שנה שבה נשא ירמיהו את סדרת נבואותיו הכלולות בפרק כ"ז. ואכן, הסיפור בפרק כ"ח מתבסס במידה רבה על נבואות אלו וממשיך אותן. אין ניתן לדון בסיפור שבפרק כ"ח בלא לעיין תחילה בנבואות ירמיהו הכלולות בפרק כ"ז. ובכן, נקדים מילים אחדות לפרק כ"ז ונסקור את הנבואות הכלולות בו, ולאחר מכן נציין את הקשרים בינו לבין הסיפור בפרק כ"ח.

הנבואות הכלולות בפרק כ"ז נאמרו כאשר התכנסו בירושלים אצל צדקיהו מלך יהודה מלאכים של מלכי המדינות השכנות (כ"ז, ג).[7]

מה עניינם של שליחי המדינות הסובבות את יהודה בהתכנסות זו בירושלים אצל צדקיהו? רד"ק שיער את התשובה הבאה: "נראה כי המלכים הנזכרים שלחו לצדקיהו שיסכים עמהם, וימרדו כולם במלך בבל". ברם, מדוע התכנסו הללו דווקא ב"שָּׁנָה הַהִיא" – השנה הרביעית לצדקיהו? כך מבארים זאת שני חוקרי מקרא (יאיר הופמן ופנחס ארצי) ב'עולם התנ"ך' ירמיהו, עמוד 139:

שנה זו היא שנת 594 לפני הספירה היא השנה האחת עשרה לנבוכדנאצר. בכרוניקה מן השנה העשירית לנבוכדנאצר נאמר: "בשנה העשירית היה מלך אכד בארצו. מחודש כסליו עד חודש טבת היה מרד באכד... הוא הרג הרבה מצבאו שלו. בידיו שלו הוא תפס את אויבו. בחודש... הוא צעד לארץ חתי, מקום בו מלכים ו... שרים באו לפניו, והוא קיבל את מסיהם הכבדים ואז חזר לבבל". מתברר שבשנה העשירית היה נבוכדנאצר עסוק בדיכוי מרידה פנימית בארצו... נסיבות אלו יצרו אצל עמי הסביבה תחושה, שממלכת בבל נחלשת, והגיעה שעת כושר לפרוק את עולה. התכנסות המלכים בירושלים הייתה כנראה מפגש התארגנות... למטרת מרד בבבל.

הנבואה הראשונה בפרק כ"ז מופנית אם כן לנמענים לא רגילים אלה:

           ב              כֹּה אָמַר ה' אֵלַי: עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת, וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ.

           ג              וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן

בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.

בפסוקים ד–ח להלן מבארת הנבואה את המשמעות הסמלית של שילוח המוסרות לשליחי מלכי המדינות השכנות: על כל הגויים הללו לתת את צווארם בעול מלך בבל ולא להעלות על דעתם לעשות ההפך מכך. ה' הוא שהעניק לנבוכדנאצר את השלטון על כל הארצות בעת הזאת, והגוי שלא ייתן את צווארו בעולו – ייענש בחומרה, ויורחק מעל אדמתו. במסגרת פנייה זו למלכי המדינות השכנות (באמצעות שליחיהם שבירושלים) מפציר בהם ירמיהו שלא יקשיבו לכל מי שאומר להם אחרת:

           ט             וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם

אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר: לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל.

י              כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם...

הנבואה הבאה בסדרת נבואותיו של ירמיהו בעת הזו של קשירת הקשר שקשרו מלכי האזור למרוד בבבל, מופנית אל צדקיהו עצמו, מוקד ההתכנסות האזורית (פסוקים יב–טו). תוכנה של נבואה זו דומה לזה של קודמתה, אך היא קצרה יותר. הקיצור נובע מכך שהמבוא ההיסטורי-תיאולוגי לנבואה הקודמת (פסוקים ה–ז) תקף גם לנבואה זו, ואין צורך לחזור עליו. אף האזהרה מפני מרד בנבוכדנאצר נאמרת כאן ביתר קיצור, מתוך הסתמכות על הפירוט בנבואה הקודמת. ולבסוף, ההוראה שלא לשמוע לנביאי השקר חוזרת אף כאן, אם כי בשינויים אחדים:

           יד            וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר:

לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל

כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם.

           טו           כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה', וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר

לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם.

הוראה זו לצדקיהו מותאמת לתופעת נביאי השקר הישראלים דווקא: חסרה בה רשימת מגידי העתידות העוסקים במגיה לסוגיה, המופיעה בפסוק ט (שם מופיעים חמישה כאלו). בישראל פועלים בהקשר הציבורי נביאים שאינם אנשי מגיה, אלא כאלה האומרים את דברם בשם ה'.[8] על כן אין ירמיהו מסתפק בקביעה "כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם" – אותה קביעה שאותה כבר קבע בפסוק י ביחס לנביאי הגויים וקוסמיהם – אלא הוסיף ואמר מה שאינו נוגע לקוסמי הגויים: "כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה', וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר".

הנבואה השלישית בסדרה זו של נבואות ירמיהו מופנית אל "הַכֹּהֲנִים וְאֶל כָּל הָעָם הַזֶּה" (פסוקים טז–כב), ועל פי תוכנה, מסתבר שהיא נאמרה בבית ה' אל מול הכהנים והעם הנוכחים שם באותה שעה. נמענים אלו של הנבואה אמנם אינם קובעים אם למרוד במלך בבל בשעה זו, או לתת את צוואר המדינה בעולו, אך הלך הרוח הציבורי בקרבם יכול בוודאי להשפיע על החלטתו של צדקיהו. והנה מתברר כי אותם נביאי השקר שניבאו לצדקיהו (ואולי גם לשליחי המלכים שהתכנסו אצלו) "לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל" (יד), דאגו ללבות גם בקרב העם תקוות לנפילה מהירה של ממלכת בבל וציפייה לתוצאות החיוביות שיהיו לכך ליהודה. ירמיהו בדבריו לעם מצטט את דברי נביאי השקר שניבאו לפני כן לעם ולכהנים: "הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה" (טז). כוונתם לאותם כלי בית ה' שנלקחו לפני כארבע שנים ביחד עם יהויכין מלך יהודה והאצולה בירושלים לגלות ראשונה בבבל. שיבתם המהירה של כלי בית ה' תתאפשר כמובן רק מפני נפילת בבל,[9] ואז יוכלו לשוב גם הגולים – יהויכין ושרי יהודה.

נבואתו השלישית של ירמיהו מתפלמסת אפוא עם נביאי השקר המטעים את העם וזורעים בו תקוות שווא. ירמיהו מפציר בכהנים ובעם:

טז           אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם... כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם,

יז             אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם, עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה.

לא זו בלבד שכלי בית ה' לא יושבו במהרה לירושלים, אומר ירמיהו, אלא גם הכלים הנותרים בירושלים "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה', וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (כ) – ויום זה רחוק הוא, ויבוא בעוד יותר משני דורות (כמבואר בנבואה הראשונה – כ"ז, ז).[10]

 

עתה נבחן קשרי לשון ותוכן בין סדרת הנבואות בפרק כ"ז שאותה סקרנו בזאת ובין פרק כ"ח, זאת בנוסף לקשר הכרונולוגי שאותו כבר ציינו ("וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא").

 

ירמיהו כ"ז

ירמיהו כ"ח

שימוש בסמל ממשי לקבלת עול בבל

או לשבירתו

 

עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ. וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן... (ב–ג)

וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ... (י)

כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ

וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל (יג)

נבואת השקר

הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה

עַתָּה מְהֵרָה (טז)

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. (ג)

נבואת ירמיהו

אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה

בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי,

וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ (ו)

עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה,

לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ,

וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ (טו)

שלילת תוקף

נביאי השקר

וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים...

כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם. כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה' וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר (יד–טו)

שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה,

לֹא שְׁלָחֲךָ ה'

וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר (טו)

 

 

 

במרכזם של שני הפרקים עומד אם כן דיון ב'עול מלך בבל', הן במשמעו המטפורי כשלטונה של בבל על הכפופים לה, והן במימושו הסמלי כעול ממש הנתון על צווארם של העמים או על צווארו של ירמיהו. הנושאים שעליהם ניטש הוויכוח בין ירמיהו לבין חנניה בן עזור הם אותם נושאים עצמם שעליהם ניטש הפולמוס בינו לבין נביאי השקר האנונימיים בפרק כ"ז; בשני הפרקים הללו נאבק ירמיהו בנביאי שקר המנבאים ההפך מנבואתו, ומנסה לשכנע את העם בכך שהם נביאי שקר, אשר לא קיבלו את דבריהם מאת ה'. הזמן הוא בערך אותו הזמן – "בַּשָּׁנָה הַהִיא".

נראה כאילו נביאי השקר האנונימיים המצוטטים בעקיפין בפרק כ"ז, מתגלמים בפרק כ"ח באישיות מסוימת, שעומדת לפני ירמיהו ולפני הכהנים וכל העם בבית ה' (כמבואר בכ"ח, א).

אולם בעוד שהוויכוח עם נביאי השקר בפרק כ"ז אינו עיקר נבואתו של ירמיהו שם, אלא עניין צדדי בה לעומת הנושא המדובר בו – היחס הנכון לעול מלכות בבל, הרי שבפרק כ"ח – הוויכוח עצמו הופך לעיקרו של הסיפור.

 

3.      מבנה הסיפור

הסיפור הכלול בפרק כ"ח מורכב משתי סצנות – שתי תמונות, הנבדלות זו מזו בזמן ההתרחשות של כל אחת מהן וכנראה גם במקום ההתרחשות. פסוקים א–יא, המהווים פרשת מסורה אחת, מתארים עימות ראשון בין חנניה בן עזור לירמיהו "בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם". בסופו של עימות זה חנניה בן עזור נוקט פעולה מעשית – שבירת המוטות – ומסביר את משמעותה, והסצנה מסתיימת במילים "וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ" (יא).

לאחר 'פיזור הדמויות' הזה המתרחש בסוף התמונה הראשונה, ולאחר פסק זמן כלשהו שאין המקרא מציין את אורכו, מתחילה בפסוק יב הסצנה השנייה, הנמשכת עד סוף הסיפור ומהווה גם כן פרשת מסורה אחת. אף בתמונה זו מתקיים עימות בין אותם שני האישים, אלא שהפעם אין שומעים את קולו של חנניה בן עזור, ורק ירמיהו מדבר. בסיום תמונה זו מצוין מותו של חנניה בהתאמה לנבואתו של ירמיהו בפסוק טז.[11]

הפסוק האחרון בסיפור מחזיר אותנו לפסוק הראשון, ושניהם יוצרים את המסגרת הכרונולוגית של הסיפור:

           א             וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא...בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא... 

           יז             וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

נמצא כי בין תחילת הסיפור לסיומו עברו כחודשיים.

 

אלא שכפי שכבר כתבנו בעיונים רבים, חלוקת הסיפור לסצנות וחלוקת המשנה של כל אחת מהן לפסקאות, אינה הדרך הנאותה לחשיפת מבנה הסיפור במקרא.[12]

נוכל להדגים בסיפורנו בנקל את הבעייתיות של חלוקה על פי סצנות: אמנם ההתרחשות המתוארת החל בפסוק יב, אירעה בזמן אחר ובמקום אחר ממה שמתואר עד לפסוק יא, אולם דבר ה' לירמיהו בפסוקים יב–יד מגיב דווקא על מעשיו ודיבוריו של חנניה בפסוקים י–יא שבסיומה של הסצנה הראשונה, ואם כן הוא מהווה המשך ישיר לפסוקים אלו, ואין לחצוץ בין שני חלקים אלה על אף פסק הזמן ושינוי המקום שביניהם!

הדרך הנאותה לחשיפת מבנה הסיפור במקרא, לאחר קביעת גבולותיו, היא להבחין בין שתי המחציות שמהן בנוי הסיפור: בדרך כלל תפנית דרמטית בעלילת הסיפור, המשפיעה על המשכו, יוצרת 'קו פרשת מים' בין שני חלקיו ומחלקת אותו לשתי מחציות.

כאשר זוהתה תפנית כזאת המחלקת את הסיפור השלם לשתי מחציות, יש לעמוד על ההקבלה ביניהן. לצורך הקבלה זו כדאי להבחין בפסקאות שמהן מורכבת כל מחצית, כדי להקביל את פסקאות המחצית הראשונה עם אלו של השנייה. הקבלת המחציות עשויה לחשוף לא רק את המבנה הספרותי-האמנותי של הסיפור מן ההיבט האסתטי שלו, אלא גם את מגמתו הכללית ואת משמעותו של הסיפור, שלעתים הן נחבאות מן העין בקריאה ראשונה.

 

המפנה הדרמטי בעלילת סיפורנו קשור בדמות הראשית שלו, המניעה את עלילתו – דמותו של חנניה בן עזור. חנניה הוא זה שיזם את העימות עם ירמיהו, ועימות זה הוא נושא הסיפור. העימות נפתח בראשיתו של הסיפור, כאשר חנניה נושא את נבואתו בבית ה', והוא פונה בדבריו אל ירמיהו: "אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר...". אפס, הנבואה שהוא נושא בפסוקים ב–ד אינה מזכירה את ירמיהו, ולכאורה אינה קשורה אליו כלל. מדוע אפוא פונה חנניה בנבואתו (גם) לירמיהו? התשובה ברורה: תוכן נבואתו סותר את נבואותיו הקודמות של ירמיהו, ועל כן הוא חפץ בכך שירמיהו ישמע את דבריו.

ירמיהו אכן מגיב על דבריו של חנניה "לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם", ושתיים הן תגובותיו: בפסוקים ה–ו הוא אומר: "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה'! יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בהמשך עיוננו נדון בהרחבה בתשובה תמוהה זו של ירמיהו). ואילו בפסוקים ז–ט הוא פונה בשנית לחנניה – "אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם...", ועורך בדבריו הבחנה בין הנביאים שהתנבאו למלחמה לבין הנביא אשר ינבא לשלום (ועל כוונתו בהבחנה זו נדון גם כן בהמשך העיון).

בפסוק י חלה תפנית דרמטית במהלך העימות בין שני הנביאים:

                           וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ.

חנניה "שובר את הכלים" ועובר מדיבור למעשה, ולא סתם מעשה אלא מעשה סמלי רב עצמה. לאחר המעשה הקיצוני הזה הכולל מגע פיזי עם ירמיהו, נושא חנניה נבואה שנייה. נבואה זו, אף שהיא חוזרת על הרעיון המרכזי של קודמתה, 'מתרוממת' בהשוואה לנבואתו הראשונה – ויש בה התפתחות: ראשית, היא מלווה במעשה סמלי המקעקע את המעשה הסמלי שעשה ירמיהו לפני כן: חנניה שובר את העול ששם ירמיהו על צווארו בפקודת ה' (כ"ז, ב). שנית, נבואה זו – "כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם" – נושאת אופי אוניברסלי, ואינה נוגעת רק למה שיקרה ביהודה. בכך מוסיפה נבואה זו רקע פוליטי רחב לנבואה הראשונה של חנניה, ויש בה הסבר כיצד תתאפשר השבת כלי בית ה' והשבת יהויכין ואנשיו ליהודה. בכך גם סותרת נבואה זו את נבואותיו הראשונות של ירמיהו בפרק כ"ז שנועדו לא רק לצדקיהו אלא לכל מלכי המדינות המקיפות את יהודה.[13]

פסוק י, שבו פותח חנניה את נבואתו השנייה במעשה הסמלי של שבירת העול מעל צוואר ירמיהו, הוא אם כן המפנה הדרמטי הפותח את המחצית השנייה של הסיפור.[14] מחצית זו (י–יז) קצרה בפסוק אחד מזו הראשונה (א–ט).

והנה, אף על נבואתו השנייה של חנניה באות שתי תגובות: תגובה אחת מתמודדת עם המעשה הסמלי של חנניה בנבואה נגדית:

           יג             מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל.

           יד            ...עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה...

ותגובה שנייה, הקובעת כי חנניה ניבא שקר בשם ה', ועל כן ייענש במיתה עוד בשנה זו. התקיימות העונש (בפסוק יז) היא חלק מן התגובה השנייה הזאת.

ובכן, כבר עתה ברור כי ההקבלה בין שתי מחציותיו של הסיפור היא הקבלה ישרה, כדלהלן:

 

 

 

מחצית א (א–ט)

מחצית ב (י–יז)

1. (א–ד) נבואתו הראשונה של חנניה

1. (י–יא) נבואתו השנייה של חנניה הכוללת מעשה סמלי

2. (ה–ו) תגובתו הראשונה של ירמיהו:

   "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה'..."

2. (יב–יד) תגובתו הראשונה של ירמיהו בשם ה':

                 היפוך נבואתו של חנניה

3. (ז–ט) תגובתו השנייה של ירמיהו:

    "שְׁמַע נָא..."

3. (טו–יז) תגובתו השנייה של ירמיהו בשם ה':

                "שְׁמַע נָא..." – העונש והתקיימותו

 

 

כבר עמדנו על ההתפתחות שחלה בין נבואתו הראשונה של חנניה לנבואתו השנייה. ברם האתגר שמציב בפנינו מבנה הסיפור כפי שהוא מוצג בזאת, הוא להבין את פשר הניגוד בין תגובותיו של ירמיהו לנבואתו הראשונה של חנניה לבין תגובותיו לנבואתו השנייה. ניגוד זה זועק במיוחד בהבדל בין תגובת ירמיהו הראשונה על הנבואה במחצית א לבין התגובה המקבילה לה במחצית ב. על הנבואה הראשונה של חנניה מגיב ירמיהו בדברי אישור וחיזוק: "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה', יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ...", ואילו על הנבואה השנייה הוא מגיב בשלילה חריפה של דברי חנניה: "מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ, וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל...".

גם בין שתי התגובות הבאות על שתי הנבואות קיים ניגוד וקיימת אף סתירה. ביחס לנבואה הראשונה מביע ירמיהו אפשרות שאולי היא אמתית: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם – בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת" (ט), ואילו ביחס לנבואה השנייה הוא קובע נחרצות כי היא נבואת שקר ואף מנבא על מותו של חנניה.

מהו פשר ניגוד זה? מדוע שינה ירמיהו את סגנונו ואת תוכן תגובותיו? תשובה על כך תסייע בידינו להבין את משמעות הסיפור כולו.

 

4. התמיהות על תגובותיו של ירמיהו לנבואות חנניה

בסיום סעיף 2 עמדנו על כך שפרק כ"ח מהווה המשך בדרך של המחשה לעימותיו של ירמיהו עם נביאי השקר האנונימיים שנזכרו בפרק כ"ז. והנה, דווקא הקשר הזה בין שני הפרקים מעורר קשיים חמורים בהסבר התנהגותו של ירמיהו אל מול חנניה בפרקנו. בפרק הקודם ירמיהו הביע התנגדות נחרצת, מיידית וחד משמעית לדברי נביאי השקר, ואילו תגובותיו מול חנניה בן עזור, למרבה התימהון, רחוקות מלשאת אופי כזה.

א. התגובה הראשונה: "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה', יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ"

בנבואתו הראשונה של חנניה (בפסוקים ב–ד) הוא מנבא על השבת כלי בית ה' מבבל לירושלים, בדומה לנבואתם של נביאי השקר שעמם התפלמס ירמיהו בנבואתו השלישית (כ"ז, טז). אלא ששם קבע ירמיהו נחרצות:

           כ"ז, טז   אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם... כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם.

                   טו   כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה', וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר...

ועוד הוסיף (בפסוקים יט–כב), כי לא זו בלבד שהכלים לא יושבו מבבל בעת הזאת, אלא שגם הכלים הנותרים בבית ה' "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם...".

לעומת תגובתו השוללת והנחרצת בפרק כ"ז, מגיב ירמיהו בפרק כ"ח על דברים דומים של חנניה באופן חיובי:

           ו              אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה'!

יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

הרי בדבריו אלו הוא בעצם מאשר את האפשרות שנבואת חנניה עשויה להתממש, ובכך גורם לעם הנוכח בעימות זה לחשוב שנבואה זו – אמתית היא. בכך הוא גורם לעם לפקפק בנבואתו שלו!

מדוע ירמיהו אינו אומר לו דברים דומים לאלו שאמר בפרק הקודם אודות נביאי השקר "כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם, כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים..."? בדברי הפרשנים נעשו ניסיונות שונים לענות על שאלה חמורה זו, הבה נסקור אחדים מהם:

פרשנים רבים מבארים את דברי ירמיהו כתפילה: 'הלוואי ויתקיימו דבריך'.[15] ובלשונו של ר"י קרא: "מי ייתן...ויהיו דבריך מתקיימין... ונבואתי בטלה". בכך מנסה ירמיהו להעביר לעם את המסר כי גם הוא חפץ בטובתם של ישראל, אך נבואתו מכרחת אותו לומר להם את האמת הבלתי נעימה.[16]

פרשנים אלה, גם אם אינם אומרים זאת מפורשות, משלימים את דברי ירמיהו הנידונים כאן במשפט מעין: 'אך לצערי דבר זה לא יקרה'. מבחינת ההתמודדות עם חנניה, משפט ההשלמה הזה הוא העיקר, ואם כן העיקר חסר מן הספר! לפיכך פירוש זה על כל גווניו אינו עונה על שאלתנו: דברי ירמיהו כמות שהם מעוררים רושם מטעה, כי נבואתו של חנניה נבואת אמת היא.

מנחם בולה ז"ל, בביאורו לספר ירמיהו בסדרה 'דעת מקרא' כותב: "דברי לעג הם (– דברי ירמיהו בפסוק ו), שכן ידע ירמיהו שחנניה ניבא נבואת שקר הסותרת את נבואות הפורענות שאמר ה' לו לאמרן לעם".[17]

אולם תוכן הדברים שבפי ירמיהו כשלעצמו אינו מעיד על לעג, וגם ההקשר המיידי אינו מעיד על כך.[18] ואם גם השומעים את דברי ירמיהו לא יכלו לזהות את האירוניה בדבריו, הרי זו אירוניה שהחטיאה את מטרתה,[19] ושאלתנו שבה למקומה: כיצד אומר ירמיהו דברים שיש בהם כדי להטעות את העם לחשוב שהוא מתייחס לנבואת חנניה כנבואה אפשרית?

מדרשו של האמורא ר' אלעזר במסכת סוטה דף מא ע"ב מפרש את מילותיו של ירמיהו פשוטן כמשמען. אולם הכוונה שהוא מייחס לירמיהו בדבריו נראית רחוקה מן הפשט:

           אמר רבי אלעזר: כל המחניף לחברו – סוף נופל בידו.

           ואם אינו נופל בידו – נופל ביד בניו;

ואם אינו נופל ביד בניו –  נופל ביד בן בנו,

שנאמר "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה', יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ..."

(רש"י: חנופה היא זו, שהיה לו לומר בהדיא: שקר אתה ניבא!).

וכתיב (ירמיה ל"ז, יג–יד): "וַיְהִי הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן, וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה,

וַיִּתְפֹּשׂ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: שֶׁקֶר, אֵינֶנִּי נֹפֵל עַל הַכַּשְׂדִּים

[וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו], וַיִּתְפֹּשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל הַשָּׂרִים."

פרק ל"ז בספר ירמיהו עוסק באירועי המצור הבבלי על ירושלים. ירמיהו מנסה לצאת מירושלים וללכת אל עיר הולדתו שבארץ בנימין, אך בהגיעו לשער היציאה מירושלים, תופש אותו 'בעל פקידות' ששמו יראייה בן שלמיה בן חנניה, אשר לדעת רבי אלעזר היה בן בנו של חנניה בן עזור. יראייה זה, מאשים את ירמיה שהוא הולך להסגיר עצמו אל הבבלים, ואינו מאמין לנביא המכחיש את ההאשמה הזאת, ולבסוף הוא מוסר את ירמיהו אל השרים הנותנים את ירמיהו בבית הכלא.

רבי אלעזר רואה באירוע זה עונש לירמיהו על כך שהחניף לחנניה זקנו של בעל פקידות זה, כשנמנע מלומר לו כי שקר הוא ניבא. מדרשה זו אנו למדים כיצד פירש רבי אלעזר את הדברים שאמר ירמיהו לחנניה: כדברי הסכמה עם נבואתו של חנניה שנאמרו מן השפה ולחוץ! ואם כן, ירמיהו נאשם במדרש בחנפנות ובפחד מלומר את האמת לחנניה בן עזור!

קשה לקבל את הביקורת הזאת על ירמיהו, שלאורך ספרו מתגלה כנביא אמיץ, שאינו חת מלומר את דבר נבואתו גם כשהוא משלם על כך מחירים כבדים ביותר. ועוד, לא ברור מדוע היה ירמיהו צריך להחניף לחנניה, הרי איננו בעל שררה, אלא אך 'נביא מגבעון'.

ואם כן, עדיין לא יצאנו ידי חובתנו בהסבר מניח את הדעת לתגובתו הראשונה של ירמיהו לחנניה.

ב. התגובה השנייה: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם – בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע..."

נראה כי חלק מן הפרשנים שלא התקשו בתגובת ירמיהו הראשונה (פסוק ו), נסמכו על המשך דבריו של ירמיהו בפסוקים ז–ט, שבהם הם ראו את עיקר טענתו כנגד חנניה על היותו נביא שקר:

ז              אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם.[20]

ח             הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם

וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר.

ט             הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם – בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת.

סגנון פסוקים ח–ט מורה על ניגוד ביניהם, אולם ניגוד זה אינו מבואר בכתוב, ויש הכרח להשלים דברים בין שני הפסוקים.  מדרש תנחומא (וירא יג) עורך פרפרזה לשני הפסוקים תוך שהוא משלים את המקרא החסר:

אמר לו ירמיהו: כבר עמדו נביאי אמת לפניי ולפניך... [פסוק ח]

אני מתנבא רעות, אם לא יבואו דבריי – אין אני שקרן, שהקב"ה אומר לעשות רעה וחוזר בה. [השלמה]

ואתה מתנבא טובות, ואם לא יבואו דבריך – אתה נביא שקר, שהקב"ה אומר לעשות טובה, ואף על פי שסרחנין הן, אינו חוזר בו. [פסוק ט][21]

בדרכו של מדרש תנחומא זה הלכו פרשנים רבים, ישנים גם חדשים. נביא כאן את ניסוחו הבהיר של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק י' הלכה ד, המבוסס על דברי ירמיהו לחנניה כפי שנתפרשו בתנחומא:[22]

דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית שנת רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו: אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו; ואין אומרין הנה דיבר ולא בא. שהקדוש ברוך הוא "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב', יג; יונה ד', ב). ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה, או שתלה להם כחזקיה.

אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר; שכל דבר טובה שיגזור הא-ל, אפילו על תנאי, אינו חוזר. הא למדת, שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא.

הוא שירמיהו אומר בתשובתו לחנניה בן עזור, כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה. אמר לו ירמיה: חנניה, אם לא יעמדו דבריי, אין בזה ראיה שאני נביא שקר; אבל אם לא יעמדו דבריך, ייוודע שאתה נביא שקר, שנאמר "אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה... הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת".

פירוש זה לדברי ירמיהו יש בו קשיים רבים, ולא נוכל לעמוד במסגרת זו על כולם.[23] אולם הקושי הענייני בפירוש זה הוא, שבשעה זו אין בדבריו אלה של ירמיהו כדי לשכנע את העם שחנניה הוא נביא שקר. רק בעוד שנתיים, כאשר תתבדה נבואתו, ידעו הכול, בהתאמה למבחן האימות שמציע ירמיהו, כי חנניה אכן נביא שקר. אולם עד אז ירמיהו דווקא מחזק את מעמדו של חנניה בעיני העם כספק-נביא-אמת. ושוב חוזרת שאלתנו: מדוע ירמיהו אינו מאשים את חנניה באופן נחרץ כנביא שקר שה' לא שלחו, כפי שטען כנגד נביאי השקר שאמרו דברים מעין אלו של חנניה בפרק הקודם? והרי ירמיהו יודע בוודאות שחנניה משקר, מעצם הסתירה שבין נבואתו לזו של חנניה, ואת עצמו הרי מכיר ירמיהו כנביא אמת. עליו לנסות אפוא 'להדביק' את העם באותה ודאות המפעמת בו, כפי שניסה לעשות בפרק הקודם. אולם בתגובתו השנייה ירמיהו עושה את ההיפך מכך – הוא מציג את העימות בינו לבין חנניה כ'תיקו' שרק בעוד שנתיים יוכרע.

ג. חוסר תגובה על שבירת העול: "וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ"

תמוהה לא פחות משתי תגובותיו המילוליות של ירמיהו על נבואתו הראשונה של חנניה, היא התנהגותו בעת שחנניה שבר את העול שעל צוואר ירמיהו כמבוא לנבואתו השנייה:

י              וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ.

הקורא מצפה לעימות שיתפתח סביב מעשה זה. אולם לא נאמר שירמיהו התנגד למעשהו של חנניה, לא במעשה ולא בדיבור. והרי לפחות את שבירת המוטה שעל צוארו יכול היה ירמיהו למנוע, בהתנגדות אקטיבית או בהשתמטות פסיבית מתגרת ידו של חנניה. אך הוא 'נותן את צווארו' למעשה שבירת המוטה, ואף על הנבואה המילולית שצירף חנניה למעשהו הסמלי (פסוק יא) אין כל מענה מצד ירמיהו. שתיקת ירמיהו הרי היא כעין הודאה בצדקת המעשה שעשה חנניה ובאמתות דבריו!

התסכול שלנו קוראי הסיפור מחמת התנהגותו של ירמיהו מגיע לשיאו במילים החותמות את העימות הזה בין השניים:

        יא           ... וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ.

מובס הולך ירמיהו לדרכו, כשהעול השבור והמיותר מכביד על צווארו, וידו של חנניה על העליונה. שוב הוא מחזק בהתנהגותו זאת את מעמדו של מתנגדו בעיני העם.

ד. תגובותיו האחרונות של ירמיהו

תגובתו הנחרצת של ירמיהו על דברי חנניה אמנם מגיעה בסוף הסיפור, בפסוקים יג–טז, לאחר שהתגלה אליו ה' וציווה אותו "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר... עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה... לֹא שְׁלָחֲךָ ה'... הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת...".

ברם אף תגובה נחרצת זו מעוררת תמיהה: מדוע נזקק ירמיהו לדבר ה' אליו (בפסוקים יב–יד) כדי להטיח בחנניה "לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר" (טו)? מדוע לא אמר לו דברים אלה מעצמו כבר בראשית העימות ביניהם (בפסוק ו), כפי שאמר זאת על נביאי השקר הסותרים את נבואתו בפרק הקודם?

דברים נחרצים אלו נאמרו לחנניה רק לאחר שהסתיים העימות הפומבי ביניהם לעיני הכהנים והעם בבית ה', וירמיהו הלך לדרכו. ההמתנה שהמתין ירמיהו עד שהגיב גרמה לו נזק! כך יצא שבעימות הפומבי עם חנניה חיזק ירמיהו את נבואת חנניה פעם אחר פעם, ואילו כאשר בא לתקן זאת ולשלול את נבואת חנניה, כבר החמיץ את השעה ואת קהל השומעים שנכח בסצנה הקודמת.

 

סדרת השאלות ששאלנו על התנהלותו של ירמיהו מול חנניה, מעידה כי לא יצאנו ידי חובת העיון הראוי בסיפורנו, ויש בו עוד דבר שנעלם מעינינו, והוא שייתן בידינו תשובה אחת לכל תמיהותינו. 

(המשך העיון יישלח בשבוע הבא).

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

 

 

 


[1] נושא זה נידון החֵל בעיון ג ועד עיון ח החותם את הסדרה. אך בייחוד נידון העימות בין שני הנביאים בעיונים ג–ד.

[2] עיונים י–יא ועיון כ.

[3] זאת בניגוד ל'סיפורי הנביאים' במקרא, שבהם תופסים נביאי השקר מקום צנוע בלבד. לכל אורך פרקי אליהו ופרקי אלישע שבספר מלכים אין מתוארת התמודדותם של נביאים אלו עם נביאי שקר שעמדו מולם. (נביאי הבעל ונביאי האשרה "אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" לא היו נביאי שקר ישראלים המנבאים בשם ה', אלא 'יבוא' מצור וצידון.) נראה כי בתקופה הקדומה שבה עוסקים 'סיפורי הנביאים', עם ישראל לא היה נתון במערכת לחצים כמו זו שפעלה עליו בדור החורבן, ולכן תופעת נביאי השקר לא פרחה בישראל ונביאי האמת לא היו צריכים להתמודד עמם.

[4] ירמיהו, בנבואה הכלולה בפרק כ"ט בספרו, מזכיר את שמותיהם של שלושה נביאי שקר שפעלו בגלות יהויכין בבבל: אחאב בן קוליה, צדקיהו בן מעשיה ושמעיה הנחלמי (כ"ט, כא–לב).

[5] סיפור עימות נוסף המתואר בספר ירמיהו הוא סיפור העימות בין ירמיהו לבין פשחור בן אִמֵר המובא בירמיהו כ', א–ו (סיפור שראשיתו בשני הפסוקים האחרונים בפרק י"ט). פשחור שימש "פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה'" (פסוק א), דהיינו בעל שררה במקדש. הוא ניצל את שררתו כדי להכות את ירמיהו על דבריו בחצר בית ה', והוא נותנו "עַל הַמַּהְפֶּכֶת" (פסוק ב). רק עם סיום העימות ביניהם אנו שומעים מפי ירמיהו "...וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה (– פשחור) וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר", ורק אז מתברר כי פשחור זה, גם היה נביא שקר. אולם כיוון שהעימות בסיפור זה אינו עימות בין נבואת אמת לנבואת שקר אין אנו דנים בו במסגרת זו.

[6] זהו המקום היחיד בסיפור זה שבו מדבר ירמיהו בגוף ראשון. בהמשך הסיפור, החל בפסוק ה "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה...", וכן לאורך כל הסיפור עד לסופו, מדובר על ירמיהו בגוף שלישי (לאחרונה בפסוק טו). הפוך הדבר בפרק כ"ז, הנפתח בפסוק א במילים "הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָה מֵאֵת ה'" אך נמשך בתיאור מסירת הנבואות בגוף ראשון (פסוקים ב, יב, טז).

נראה כי השימוש בגוף ראשון בשני הפרקים נועד להבהיר כי ירמיהו עצמו הוא הכותב את שני הפרקים הללו. השימוש בגוף שלישי, מאידך, נועד להעניק חותם אובייקטיבי לדברים. בכך משתלב הסיפור שבפרק כ"ח בכלל הסיפור המקראי, שהנורמה הנהוגה בו היא תיאור הדמויות כולן בגוף שלישי.

[7] פסוק א בפרק כ"ז "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם..." הוא חזרה בטעות על הפסוק הפותח את היחידה הספרותית הקודמת בספר ירמיהו (כ"ו, א). הן מתוכנו של פרק כ"ז כולו והן מן הפסוק הפותח את פרק כ"ח ("בַּשָּׁנָה הַהִיא") מוכח שזמנן של הנבואות הכלולות בפרק כ"ז הוא ימי מלכות צדקיהו. אחת הנבואות בפרק מופנית ישירות אל צדקיהו עצמו (שם יב–טו). בתרגום השבעים אין כל כותרת בראש פרק כ"ז. בכמה כתבי יד עבריים מימי הביניים, וכן בתרגום הסורי והלטיני מופיע פסוק א ובו השם צדקיהו במקום יהויקים (ראה ביבליה היבראיקה).

[8] אמנם באותו הדור פעלו, הן ביהודה והן בבבל, גם מגידי עתידות מעין אלו שפעלו בקרב הגויים (ראה לדוגמה נבואת יחזקאל בפרק י"ג החל בפסוק יז), אולם צדקיהו לא התחשב באלו, אלא אך בנביאים שנשאו נבואות בשם ה'.

[9] כפי שאכן עתיד הדבר להתרחש כשבבל תיפול בידי כורש מלך פרס בעוד כשבעים שנה (עזרא א', ז–יא).

[10] הנבואה הבאה בהמשך ספר ירמיהו, בפרק כ"ט, פונה לגולי יהויכין, הסבורים בהשפעת נביאי השקר כי הם עומדים לשוב ליהודה תוך זמן קצר. ירמיהו אומר להם "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם...לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (כ"ט, י).

[11] כמובן ניתן לחלק כל אחת משתי התמונות לפסקאות בהתאם לעניין. בתמונה הראשונה: נבואת חנניה (א–ד); תגובת ירמיהו (ה–ט); המעשה הסמלי המלווה בנבואה נוספת של חנניה (י–יא). בתמונה השנייה: דבר ה' אל ירמיהו (יב–יד); דבר ירמיהו אל חנניה (טו–טז); מות חנניה (יז). בדרך זו חילק את סיפורנו גרשון ברין בספרו 'הנביא במאבקיו' (אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג), עמודים 83–88.

[12] ראה על כך באריכות בסדרת העיונים לפרק י"ג 'נגד מזבח בית אל וכהניו' עיון ח סעיף 1 "חשיפת המבנה של סיפור במקרא – כיצד?".

[13] נמצא שחנניה מגיב על שתיים מנבואותיו של ירמיהו בפרק כ"ז בסדר הפוך להופעתן שם: תחילה הוא מנבא על השבת כלי בית ה' (שזהו נושא נבואתו השלישית של ירמיהו בפרק כ"ז), אח"כ על שבירת עול מלך בבל מעל כל הגוים, תוך שבירת העול על צווארו של ירמיהו, שזוהי הנבואה הראשונה של ירמיהו שם. חנניה רצה להגיב תגובה בפני עצמה על כל אחת מנבואותיו הנפרדות של ירמיהו הנמסרות בפרק כ"ז, ועל כן חילק דבריו לשתי נבואות ולא אמרן כאחת.

הסדר ההפוך (הכיאסטי) של נבואות חנניה לעומת נבואות ירמיהו, אינו רק הסדר המקובל במקרא בכגון זאת, אלא הוא קשור בנמענים של דבריו: חנניה נושא דבריו "בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם" (א), והם אלה שאליהם פנה ירמיהו בנבואתו השלישית (כ"ז, טז): "וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל כָּל הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר...", ומסתבר שגם המקום שבו מדברים השניים הוא אותו מקום – בית ה'. נמענים אלו מתעניינים בהשבת כלי בית ה' למקומם יותר משהם מתעניינים בפוליטיקה הבינלאומית. לפיכך מקדים חנניה את נבואתו בעניין זה, ורק אחר כך הוא נושא נבואה על הרקע הפוליטי והבינלאומי אשר יאפשר את השבת כלי בית ה'.

[14] מעניין לציין כי בעיון האחרון בסדרת העיונים הקודמת, עיון כ, העוסק במבנה סיפור מלחמת רמות גלעד, הראינו כי הנבואה השנייה של מיכיהו בן ימלה – נבואה הפותחת עימות ישיר ודרמטי שלו עם נביאי השקר – מציינת את ראשית המחצית השנייה של הסיפור. ההבדל בין שני המקומות הוא שכאן דמותו של חנניה נביא השקר עומדת במרכז הסיפור ואילו במרכז הסיפור שם עומד מיכיהו נביא האמת.

[15] כך רש"י וכל הבאים אחריו, גם אם לא פירשו את כוונתם.

[16] כך מסביר ר"י אברבנאל: "מפני שחנניה היה מתפאר בנבואתו זאת, להיותו מדבר טוב על ישראל, בהפך ירמיהו שהיה מנבא רע עליהם, לכך אמר לו ירמיהו: מי ייתן ויקם ה' את דבריך...".

[17] קדם לפרשן זה, אך לא באותה כוונה בדיוק, מלבי"ם: "היה כוונתו לאמר 'אמת הדבר, וה' [אכן] יקם את דברך להשיב כלי בית ה' וכל הגולה, כי כן יהיה באמת – שיושבו. רק לא כמו שאמרת בעוד שנתיים, כי זה יהיה אחר שבעים שנה'... וירמיהו בפני עצמו כיוון ללעוג עליו". וראה הערה 19 להלן.

לפי פירוש זה על כל גווניו, קיים דמיון כללי בין תגובה זו של ירמיהו לתגובתו הראשונה של מיכיהו לשאלת אחאב אם לעלות למלחמה, תגובה שנאמרה באירוניה: "עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מל"א, כ"ב, טו).

[18] ראה בנספח השני לעיון ח בסדרה האחרונה – "זיהוי אירוניה בפי דוברים בסיפור המקראי", שם נתברר מהן הדרכים לזהות אירוניה בפי דוברים במקרא.

[19] ואכן, מלבי"ם (ראה הערה 17) סבור שדברי הלעג של ירמיהו לא הובנו על ידי שומעיהם, והם פירשו את דברי ירמיהו כתפילה לקיום דבריו של חנניה בעוד שנתיים. ההוכחה שמוצא מלבי"ם בכתוב לכך שירמיהו התמודד עם הכשל בהבנת דבריו, כבר חורגת לגמרי מן הפשט.

[20] יש מן המפרשים שראו בהקדמת משפט זה של ירמיהו לגוף הטענה שלו שתבוא להלן (בפסוקים ח-ט) כוונה ליצור ניגוד למשפט הקודם שאמר (פסוק ו). הנה דבר בעל המצודות: "אַךְ שְׁמַע נָא – רוצה לומר: מה שאמרתי 'אמן' וגו' הוא בעבור כי גם אני מתאווה שכן יהיה, כי טוב הוא, אך עתה שמע דברי, שאין מקום להאמין לך...". ובדומה לכך פירש הרטום. לעומתם יש מן המפרשים שראו בפסוקים ז–ט טענה חדשה של ירמיהו שאינה מתקשרת לדבריו הקודמים (לדוגמה, ר"י קרא).

[21] למדרש זה ישנה מקבילה בלשון שונה בירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה:

...אמר לו ירמיה: אתה אומר "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב" (ג) וגו' ואני אומר שנבוכדנאצר בא ונוטל את השאר "בָּבֶלָה יוּבְאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ" וגו'. (כ"ז, כב). אמר לו (– חנניה): תן סימן לדבריך. אמר לו: אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדבריי, שהקב"ה אומר להביא רעה, ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה – את הוא... צריך ליתן סימן לדבריך.

[22] בהקדמה למשנה שלו הרמב"ם הרחיב דבריו יותר ממה שכתב בהלכות יסודי התורה (ראה מהדורת ר"י שילת עמ' לג–לד).

[23] הקושי הבולט ביותר הוא שדברי ירמיהו מתפרשים כאן כמקרא חסר, וההשלמה רבה מן הכתוב עצמו! פתרון מסתבר, השומר על כוונת דבריו של ירמיהו כפי שנתפרשו בדברי חז"ל והמפרשים הראשונים, אך אינו נזקק להשלמות רבות, הציע גרשון ברין בספרו 'הנביא במאבקיו' עמ' 102 (אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג). לדבריו, אין המקרא חסר אלא מילה אחת בלבד בסוף פסוק ח:

                הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ...וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצוֹת רַבּוֹת... לְמִלְחָמָה... [ולשלום].

עתה בא פסוק ט להבדיל בין שני סוגי הנביאים הללו, נביאי המלחמה ונביאי השלום:

הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם (– רק הוא מבין כל הנביאים), בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת.

לדברי ברין, "הצעה זו יוצרת משפט הגיוני, שממנו ניתן ללמוד באנלוגיה פשוטה, שנבואות התוכחה אינן חייבות להתקיים."

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)