דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ו -
שיעור 153

הארכת הבדים בימי בית ראשון בבית ה' (א)

הרב יצחק לוי
28.10.2015

הקדמה

בשיעורים האחרונים עסקנו במשמעויות השונות של איסור הסרת הבדים מן הארון, וכן במשמעות הרוחנית והמעשית של המרחב בין הבדים. להשלמת סוגיה זאת, ברצוננו להתייחס לעניין הארכת הבדים בימי שלמה.

הבית הראשון מהווה שינוי משמעותי ביותר בהשוואה למשכן. דבר זה בא לידי ביטוי הן בקביעות המקום, והן בשינוי המבנה (תוספת האולם, גודלו של הבית, החומרים שבו, תוספת הכלים שלו והוספת הכרובים בקדש הקדשים). מעבר למשמעות המיוחדת של כל שינוי בפני עצמו, המגמה הכללית היא מעבר מזמניות לקביעות, המתבטאת באופי השראת השכינה, במהותה, בצביונה ובגלויה החדש בהר המוריה בבית ה' בירושלים.

במסגרת זאת, ברצוננו להתייחס בשני השיעורים הקרובים לסוגיית הארכת הבדים בימי בית ראשון, בהבנת המעשה עצמו ובמשמעותו הרוחנית.

הארכת הבדים

הכתוב בספר מלכים, מתאר את הכנסת ארון ברית ה' אל קדש הקדשים לקראת חנוכת בית ה':

"ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים, כי הכרובים פורשים כנפיים אל מקום הארון ויסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו מלמעלה. ויאריכו הבדים, וייראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא ייראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה. אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים"

                                                                    (מלכים א ח', ו)[1].

נבאר תחילה את הפסוקים: הכהנים מביאים את הארון אל קדש הקדשים, שם מצויים אותם הכרובים שבנה שלמה כחלק ממבנה קדש הקדשים מקיר לקיר בגובה 10 אמות. הכרובים של שלמה פורשים את כנפיהם אל מקום הארון, ומסוככים על הארון ועל בדיו מלמעלה.

הכתוב יוצר זיקה קרובה בין הכרובים שבנה שלמה בקדש הקדשים, לבין הארון והכרובים שמוכנסים עתה תחתיהם. על כן, מפשטות הכתובים עולה כי בקדש הקדשים נמצאים הארון, בדיו והכרובים תחת כנפי הכרובים שהוסיף שלמה.

מעניין לציין כי הכתוב מדגיש את העובדה כי כרובי שלמה מסוככים על הארון ועל בדיו מלמעלה. הארון והבדים הם מכלול אחד, ומציינים באופן מפורש את הבדים עם הארון (וזאת גם כהקדמה לפסוק הבא).

הפסוק הבא הינו עיקר עיוננו: תחילה מודגש עניין הארכת הבדים שיש לברר את משמעותה המעשית והרוחנית, אחר כך ישנה אמירה מורכבת: מחד "וייראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר", מאידך "ולא ייראו החוצה". ולבסוף, מצויין כי הבדים היו שם עד היום הזה.

סביר מאוד להניח כי הארכה זו, היא שגרמה לראשי הבדים להיראות לכיוון הדביר - אל קדש הקדשים. בנוסף, הרי בניגוד לקדש הקדשים במשכן שאורכו עשר אמות, קדש הקדשים במקדש הוא עשרים אמה - פי שניים - האם משמעות הארכת הבדים היא שהם הוגדלו למידות קדש הקדשים כלומר עשרים אמה, או שמא הם נשארו במידות המקוריות שלהם כמו הארון.

נביא עתה את דעת המפרשים השונים, ובעזרתם ננסה להבין גם באופן מעשי וגם באופן מהותי מהי משמעות הארכת הבדים. כך מצינו בברייתא דמלאכת המשכן:

"מניין אתה אומר מכיוון שהכניסו הכהנים את הארון האריכו הבדים והגיעו לפרוכת ונגעו בפתח? שנאמר 'ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר'. לפיכך לא ננעלו דלתי בית קדשי הקדשים מעולם. 'ולא ייראו החוצה' - אי אפשר לומר שלא יראו שכבר נאמר ויראו, ואי אפשר לומר ויראו שכבר נאמר ולא יראו, הא כיצד? היו בולטים בפרוכת ונראים בהיכל כשני דדי אשה. ומניין שהאריכו מבפנים? שנאמר ולא ייראו החוצה למדנו שהאריכו מבפנים. מניין שהאריכו מבחוץ? שנאמר וייראו ראשי הבדים. ומניין אתה אומר שכשם שנמתחו הבדים כך נמתחו כנפי הכרובים וכיסו את הארון וחפו את הבית מלמעלה? שנאמר ויסכו הכרובים על הארון ועל בדיו מלמעלה"                                                                (פרק ז').

הברייתא אינה מתייחסת לאורכם של הבדים. ההנחה היא כי הארכת הבדים מביאה אותם אל הפרוכת ולנגיעה בפתח, ועל כן דלתות בית קדשי הקדשים לא ננעלו מעולם על מנת שיוכלו להיראות. בנוסף אומרת הברייתא, כי הבדים היו בולטים בפרוכת ונראים בהיכל כשני דדי אשה.

הגמרא מתייחסת גם היא לשאלת הברייתא דמלאכת המשכן, ומגיעה למסקנה דומה וכך לשונה:

"רב יהודה רמי כתיב 'וייראו ראשי הבדים' וכתיב 'ולא ייראו החוצה' הא כיצד? נראין ואין נראין.

תניא נמי הכי: 'וייראו ראשי הבדים' - יכול לא יהו זזין ממקומן? תלמוד לומר 'ויאריכו הבדים'. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר 'ולא ייראו החוצה', הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרכות ונראין כשני דדי אשה שנאמר צרור המור דודי לי בין שד-י ילין"                                                                             (יומא נד.).

בנוגע לדימוי הבדים הבולטים בפרוכת כשני דדי אשה, עולה השאלה - וכי אין לחז"ל משל צנוע יותר לציין את בליטת הפרוכת? מדוע לתאר תיאור כזה על מקום קדוש כמקום בין קדש הקדשים לקדש?

נראה להסביר את הדימוי באופן הבא: תפקיד השדיים הוא להניק את התינוק. ייתכן שישנה כאן רמיזה תחילה להשפעה בין קדש הקדשים לקדש, שכביכול קדש הקדשים מבקש להשפיע ולחדור אל הקודש, ובמידה מסויימת להעניק מקדש הקדשים לקדש.

נקודה שניה היא כי הדימוי של דדי האשה בא לומר כי הקודש מקבל את נקודת יניקתו מקדש הקדשים. קדש הקדשים הינו מקור השפע והשראת השכינה, ומשם הדבר מתפשט לעבר הקודש.

נקודה זו מזכירה במידת מה את העובדה שאבן השתיה היא מקום בריאת העולם, בחלק מן המדרשים המקום מדומה לטבור העולם, הרומז גם הוא לכך שמקום זה יונק ממקור הכל את כל הוייתו ומעניק חים אלו לעולם כולו.

חז"ל מפנים את תשומת ליבנו לעובדה שקדש הקדשים הוא מקום החיבה האינטימית ביותר בין כנסת ישראל לקב"ה, מקום בו הכרובים מעורים זה בזה כחיבת זכר ונקבה (יומא נד.)[2].

בכל הדרשות הללו, קדש הקדשים בכלל, והמרחב בין שני הכרובים בפרט, הם מקום של חיבה, של אהבה, של התקרבות הדדית בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. על כן הכתוב עושה שימוש בדימוי של בליטת הבדים בפרוכת כשני דדי אשה[3].

הנצי"ב מוסיף משמעות מעניינת ביותר לבליטת הבדים בפרוכת ואלו דבריו:

"והנה במעשה כתיב תחילה (להלן מ, כ) 'וישם את הבדים על הארון' ואח"כ 'ויבא את הארון אל המשכן', וכבר ביארנו (לעיל כה, יב) שתיקן את הבדים שיהיו כשני דדי אשה. ולכאורה מתחילה היה להביא את הארון ואח"כ להמשיך את הבדים לחוץ. וגם, עיקר המשכת הבדים לחוץ שיהיו כשני דדי אשה לא נזכר בצווי כלל. ונהי שמן הכתובים לעיל (שם) מבואר שיהיו הבדים מונחים בשעת העמדת הארון באופן אחר משעת המשא, מ"מ אין שום רמז האיך יהיו באופן אחר, ואולי להיפך שיהיו הבדים נמשכים לאחורי הארון כדי שיעמוד כהן גדול בשעת עבודת יום הכיפורים בריווח שם.

אלא מתחילה יש לדעת הא דאיתא בויקרא רבה (א,טו) שמשה היה נכנס תמיד לפני ולפנים. ולכאורה קשה, נהי שלא היה משה מוזהר מליכנס לשם כדתניא בתו"כ פרשת אחרי (ויקרא טז, ב) 'דבר אל אהרן אחיך - אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא', מ"מ הרי כתיב ביום הקמת המשכן 'ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן' (להלן מ', לה), וא"כ היאך נכנס בקודש הקדשים הרי היה שם הענן והשכינה תמיד בימי משה.

אלא כך העניין, דכבוד ה' והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קודש הקדשים, והפרוכת היתה נמשכת לחוץ מעשר אמות ע"י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה, ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה' והיה משה רבינו עומד שם, ונמצא לא היתה הפרוכת מפסיקה ומבדילה לגבי שכינה, אלא עשר אמות היה הגבול והדביר לפני. אבל אהרן היה מוזהר לבלי ליכנס 'מבית לפרכת' אפילו במקום בליטה. וזהו דיוק הכתוב 'והבדילה הפרוכת לכם'.

וא"כ היה אותו מקום בליטה אמצעי בין שתי הקדושות, חמור מקדושת ההיכל וקיל מקדושת עשר אמות של קודש הקדשים, ומשום הכי היה משה יכול לעמוד שם, והיינו דכתיב 'ובין קדש הקדשים'. והיא האמה טרקסין שהובא ביומא (נא:) שהיה לו דין פנים וחוץ, כמו שכתב רש"י שם בשם הירושלמי. ומזה ידע משה רבינו להמשיך את הבדים לחוץ.

והנה כתיב 'והבדילה' מלרע, ללמד שלא מיד אחר הבאת הארון ישלשל את הפרוכת להבדיל, אלא אחר נתינת הכפורת דכתיב אחר כך [וכיוצא בזה מתפרש הזר השני בספר ויקרא (טו, כט), יע"ש]. וא"כ היה ראוי לכתוב תחילה 'ונתת את הכפורת' ואח"כ 'והבדילה וגו''. אלא בא ללמד אשר מיד שיביא את הארון תהא מוכנה הפרוכת 'להבדיל לכם בין הקודש' וגו', וזה אי אפשר אלא ע"י משיכת הבדים. וא"כ למד מזה משה להמשיך תחילה הבדים עוד לפני הבאת הארון, ומיד שהביא את הארון היתה ראויה הפרוכת 'להבדיל לכם', כאמור. והיינו דכתיב בשעת הקמה (להלן מ, כ), תחילה 'וישם את הבדים על הארון' היינו תיקן ההמשכה על מתכונתה, ואח"כ 'ויבא את הארון אל המשכן', ואח"כ 'ושים את פרוכת המסך' - היינו שלשל למטה"

                                                                       (שמות כ"ו, לג).

הנצי"ב מדייק כי מקום בליטת הבדים שימש כמקום אמצעי - בין קדושת קדש הקדשים לקדושת הקדש ההיכל. על כן משה יכול היה לעמוד שם, ומקום זה מקביל לאמה טרקסין בימי בית ראשון.

ברור כי הארכת הבדים מתרחשת דווקא בימי שלמה עם חנוכת הבית הראשון. נשאלת השאלה, האם הטעם שהובא לעיל לבליטת הבדים קרה דוקה מימי שלמה ואילך, או שבמובן מסויים הוא קיים כבר במשכן.  הרי על פניו, אין כל התייחסות בתורה לבליטת בדים בפרוכת המשכן.

בכל אופן מצינו שלשה מפרשים המתייחסים לכך ומעלים את האפשרות שעניין זה קיים גם במשכן:

"שמעתי מקשים דבשעת סילוק מסעות כתיב: 'ושמו בדיו' משמע דבנסוע המסעות היו משימים אותם בדים וקשה הא כתיב לא יסורו ממנו... דהאי ושמו בדיו היינו שמושכין הבדים לצד חוץ להיות נראין בולטין בפרוכת"       ( תוספות יומא עב. ד"ה כתיב).

"... במקדש של שלמה כתיב 'ויארכו הבדים'... ופירשו חז"ל שהיו בולטים מן הפרוכת... ואורך הבדים שעשה משה לא היה יותר מעשר אמות כי המשכן היה עשר אמות, ובעת החניה משכם לצד חוץ אל הפרוכת שיהיו בולטים בפרוכת... שמסתמא גם במשכן היה כן"

                                                             (מלבי"ם שמות כה, יד).

"... והא דכתיב בפרשת פקודי דמשה שם בדיו, היינו תיקן שיהא כשני דדי אשה והוציא כל בד מצד אחד כדי שהיא בולט בפרוכת"                                           (העמק דבר, שמות לז, ה).

נקודה זו חשובה לאפיון מהות הארכת הבדים ועד כמה יש זיקה בין מעשה זה לקביעות האחיזה בבית המקדש.

לסיכום הטעמים שהוזכרו:

תחילה יש לומר כי עצם הבליטה רומזת על ההשפעה של קדש הקדשים אל הקודש, על כל התכנים המצויים בקודש (תורה, מלכות, השראת שכינה).

הפרשנות של הבלטת הבדים כשני דדי אשה, התפרשה על ידינו בשני אופנים: מחד, מקום יניקה מן הקב"ה, ומקום המניק ומעניק שפע וברכה ממקור הקודש אל ההיכל, מאידך גיסא, מקום המסמל את החיבה בין כנסת ישראל לקב"ה על כל המשמעות של ביטויי קירבה, אהבה וחיבה.

בנוסף לפי הנצי"ב זהו מקום המהווה מקום עצמי בין קדש הקדשים לקדש, ושם יכל משה לעמוד.

ברור שאם כברייתא דמלאכת המשכן נמתחו גם הכרובים של שלמה, אז כל קודש הקודשים מושפע ממתיחה זו ומסכוך כנפיהם של הכרובים מלמעלה.

העלנו את האפשרות כי בליטת הבדים, אף על פי שהיא כתובה ביחס לבית הראשון, הייתה קיימת כבר במשכן ואז הטעמים שהזכרנו לעיל תקפים כבר זמן המשכן.

בשיעור הבא בעז"ה נמשיך לבחון את משמעויות הארכת הבדים.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   וראה את הפסוקים המקבילים בדברי הימים ב ה', ז-י.

[2]   ניתן לראות נקודה זו גם מן הפסוקים בדברי הימים ב (כ"ב, יא) שם מכונה קדש הקדשים חדר המיטות, מקום שהוא בבחינת שיר השירים (כהיפוכה של דרשת רבי עקיבא לפיה שיר השירים הוא קודש קודשים), מקום בו לא במקרה שאובות הדרשות על חתן וכלה שאם זכו שכינה ביניהם (בין הכרובים המקבילים לבין חתן וכלה) ואם לא זכו חס ושלום אש אוכלתן (כאש ביומא סט. השורפת את יצר העבודה הזרה ויוצאת מקדש הקדשים).

[3]   גם בנושא זה ישנן דרשות רבות על משמעות הבלטת הבדים. נביא כדוגמה את דברי האמו"ר מאיזביצא, בבית יעקב בפרשת תרומה, אות מה:

"... כי כל כלי המקדש יש להם פעולה מיוחדת, ועיקר פעולת הארון ע"י הבדים, שע"י הבדים היה מכניס אהבה לתוך ליבות ישראל. ובמקדש הכירו זאת החיבה מפורש כדאיתא "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת וכו' ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום וכו' והבדים נראין כשני דדי אשה". היינו: שמאד רוצה להשפיע להם, וע"י הבדים נכנס אור הלוחות לתוך ישראל, שע"י הבדים ראו החיבה שיותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, שהלוחות רוצים מאד להכניס עצמם לתוך ישראל רק המה [ישראל] צריכים לפתוח נקב כחודה של מחט ויפתח להם כפתחו של אולם. והנה מעולם לא הסירו הבדים מן הארון לגמרי, להורות על מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה", שהאדם צריך להיות תמיד ולעולם חושק ותאב לתורה".

איך שלא נבין את דבריו המשמעות הבסיסית של הבלטת הבדים היא השפעה של קדש הקדשים על הקודש כל תוכן שניתן לקדש הקדשים (אם זה תורה ואם זה מלכות ואם זה חיבה בין הקב"ה לכנסת ישראל) משפיע לכיוון הקודש.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)