דוד-מפיבושת-ציבא: עבר, הווה ועתיד

 

 מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון לד (תשרי תשס"ב)  - הוצאת תבונות
 

א' בזק עוסק במערכת היחסים המורכבת שבין דוד לציבא ולמפיבשת בן שאול, שבאה לידי ביטוי בכמה אירועים במהלך מלכות דוד (שמ"ב ט', ט"ז, י"ט). המפתח להבנת אירועים אלו נעוץ לדעת הכותב במורכבות שהייתה קיימת מכבר במערכת היחסים בין דוד ליהונתן, אביו של מפיבשת. 

****

לתלמידי אביעד מוזס,
בהוקרה

א. פתיחה

מערכת היחסים שבין דוד למפיבשת[1] ולציבא, משתרעת במקרא על פני עשרים וארבעה פסוקים, בשלושה סיפורים בספר שמואל ב: בפרק ט'; בפרק ט"ז, פסוקים א-ד, בעיצומו של מרד אבשלום; ולאחר סיומו של המרד, בפרק י"ט, פסוקים כה-לא. בסיפורים קצרים אלו מתפתחת ומתגלה מערכת יחסים מורכבת וסבוכה, הנובעת - כפי שנראה בהמשך הדברים - גם ממורכבותן של מערכות היחסים שהיו לדוד בעבר עם שאול ועם יהונתן. במאמר זה ננסה לעמוד על פשרו של סיפור מיוחד זה, הרקום כחוט עצמאי במארג הצבעוני של סיפורי מלכות דוד; על תרומתו להבנת אירועים שקדמו לסיפור, ועל השלכותיו לאורך ימים.

ב. "כל אשר היה לשאול ולכל ביתו נתתי לבן אדֺניך"

מיקומו של פרק ט' בספר שמואל ב נראה בעייתי. פרק ח' נראה כמסיים את תקופת השיא של מלכות דוד, המתוארת בפרקים ה'-ח': תחילתם בהמלכת דוד על כל ישראל (ה', א-ה); המשכם בתיאורי ביסוס מלכות דוד (בהמשכו של פרק ה');[2] מרכזם בהעלאת הארון לירושלים (פרק ו'), ברצונו של דוד לבנות בית לארון, ובהבטחת מלכות הנצח לדוד בחזון נתן (פרק ז'); וסיומם במסע הניצחונות של דוד על אויביו מסביב (פרק ח'). יחידה זו מסתיימת בפסוקים הנראים כפסוקי סיכום:

וַיִּמְלֺךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֺשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ. וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר. וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר[3] כֺּהֲנִים וּשְׂרָיָה סוֹפֵר. וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֺּהֲנִים הָיוּ[4]       (שמ"ב ח', טו-יח).

בפרק י' מתחילה פרשה חדשה, שבמרכזה חטא בת שבע[5] והעונשים שבאו על דוד בעקבותיו.[6] יחידה זו מסתיימת בפרק כ', כולל מרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי, וגם שם אנו קוראים פסוקי סיכום, המקבילים לסוף פרק ח':

וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הכרי [הַכְּרֵתִי קרי] וְעַל הַפְּלֵתִי. וַאֲדֺרָם עַל הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר. ושיא [וּשְׁוָא קרי] סֺפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֺּהֲנִים. וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֺהֵן לְדָוִד       (שמ"ב כ', כג-כו).

לאור זאת תמוה מיקומו של פרק ט', שאינו קשור לא ליחידה הקודמת, ולא ליחידה שלאחריה. לכן נראה, שפרק זה משמש כמצג (אקספוזיציה) לשני הסיפורים שבהמשך, והוא מופיע בתחילת היחידה, כדי לאפשר את קריאתה הרציפה, מבלי לקטוע את רצף האירועים המסחרר במידע שניתן להקדימו לסיפור.

ברם, פרק זה מכיל הרבה יותר מאינפורמציה גרידא. לכשנביט בפרק היטב, נבחין כי נחשפת בו נקודה מרכזית, המשפיעה על הבנת הסיפור כולו.

נפתח בסקירת העובדות שבפרק: דוד מבקש למצוא מישהו שנותר מבית שאול - "ואעשה עמו חסד[7] בעבור יהונתן" (ט', א). עבד שאול, ציבא, מגיע אל דוד ומדווח לו: "עוד בן ליהונתן נכה רגלים" (פס' ג), ודוד שולח ומביא אליו את מפיבשת. דוד מבטיח למפיבשת להשיב לו את "כל שדה שאול אביך", ובנוסף: "ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד" (פס' ז),[8] והוא ממנה את ציבא כאחראי לביצוע הוראות אלו.

אולם במבט מעמיק יותר, מתגלה דמותו הערמומית השלילית של ציבא, והתמונה מתבהרת: מתברר שלאחר מות שאול ובניו, השתלט ציבא על נכסי בית שאול, ודחק את רגלי מפיבשת הפיסח באופן שיטתי. נמצא אפוא, שציבא לא היה מאושר כלל וכלל מן השינוי שביקש דוד לערוך, אם כי כלפי חוץ הוא ניסה לשמור על חזות נאמנה לבית שאול ולציוויי דוד. טענתנו זו מבוססת על כמה נקודות:

א.   כשמנסה דוד לברר "הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול", מפנים אותו לציבא. מכאן שהדמות הידועה בבית שאול הייתה ציבא, ולא מפיבשת, נכד שאול, שנותר באלמוניותו.

ב.   כאשר דוד שואל את ציבא - "האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלהים", עונה לו ציבא: "עוד בן ליהונתן נכה רגלים"[9] (פס' ג). ביטוי זה נשמע כזלזול - ציבא לא מזכיר אפילו את שמו, ורק מציין בביטול: "נכה רגלים", כמי שממילא אין טעם 'להשקיע' בו.[10]

ג.    בפסוק ד נאמר:

וַיֺּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֺּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר.

      ציבא לא התנדב אפוא להביא את מפיבשת, כפי שהיה מצופה מעבד השומע על רצון לגמול חסד עם אדוניו, ודוד נאלץ לפעול בעצמו לשם כך.[11]

ד.   ציבא סיפר לדוד, שמפיבשת נמצא בבית מכיר בן עמיאל בלו דבר. את מכיר בן עמיאל אנו עתידים לפגוש כאחד המסייעים לדוד בזמן מרד אבשלום בעבר הירדן (עיין י"ז, כז), ומכאן מסתבר שהעיר "לו דבר" היא העיר "לִדְבִר", הנזכרת ביהושע י"ג, כו, בנחלת בני גד. עובדה זו אינה מפתיעה כשלעצמה: מצאנו קשרים רבים בין שבט בנימין בכלל, ובית שאול בפרט, ובין תושבי עבר הירדן המזרחי.[12] אך יש לשים לב שבעוד שציבא נמצא, כנראה, באזור נחלת בית שאול בבנימין, ומעמדו הכלכלי איתן (פס' י: "ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים"), הרי שמפיבשת נדחק לעבר הירדן, ומעמדו הוא כשל פליט האוכל לחם חסד בביתו של איש עשיר בעבר הירדן.

ה.   מפיבשת המבוהל[13] מובא אל דוד, המבטיח לו: "עשה אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך" (פס' ז). חסד זה נחלק לשניים:

      (1)   "והשִבֺתי לך את כל שדה שאול אביך";

      (2) "ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד" (שם).

      רבים עסקו בשאלה, מה קרה ל"כל שדה שאול", עד שדוד היה צריך להשיבו למפיבשת. לדעת רד"ק, דוד זכה בכל נכסי שאול - "לפי שאיש בשת ובית שאול היו מורדים במלכות, כי ידוע היה בכל ישראל כי דוד היה מלך אחרי מות שאול ונמשח על פי ה', ומורד במלכות הוא וכל נכסיו נתחייבו... וכיון שהכל שלו ומן הדין זכה בו ואמר להשיב הכל למפיבשת - חסד גדול עשה עמו". אחרים הבינו שדוד זכה באופן אוטומטי בנכסי בית שאול, כמלך חדש היורש את המלך הקודם.[14]

      שתי הגישות קשות בעינינו, שכן לא מצינו רמז במקרא לכך שדוד ירש את נכסי שאול, ולאור יחסו החיובי של דוד לבית שאול,[15] קשה להניח שהוא היה נוקט צעד שכזה. משום כך, יש מקום להעלות את הטענה שדוד אינו מתכוון להשבת הנכסים מידיו שלו, אלא מיד אחר שהשתלט עליהם - הלוא הוא ציבא!

      נראה לנו שבתחילת הפרשה לא ידע דוד עצמו מהו החסד שיש לגמול למפיבשת, והוא ביקש, כנראה, לשאול את מפיבשת עצמו למה הוא זקוק.[16] ברם, מתוך הסיפור למד דוד שני דברים: ראשית, שהשולט בבית שאול הוא ציבא; ושנית, שמפיבשת אוכל לחם על שולחנו של מכיר בן עמיאל. משום כך מציע דוד לעשות חסד עם מפיבשת, ולפתור את שתי הבעיות: להשיב לו את השליטה בנכסי בית שאול, ולהושיבו לאכול לחם על שולחנו המכובד של המלך.[17]

      רושם זה מתחזק מתוך דברי המלך לציבא:

וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל וַיֺּאמֶר אֵלָיו כֺּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֺנֶיךָ. וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ וְהֵבֵאתָ וְהָיָה לְבֶן אֲדֺנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ...         (פס' ט-י).

      "ועבדת לו" - ולא לך! ולא לחינם מסיים הפסוק: "ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים".

ו.    ניתן לראות זאת גם בתגובת ציבא:

וַיֺּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֺל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֺנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וּמְפִיבֺשֶׁת אֺכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ       (פס' יא).

      נחלקו המפרשים בשאלה מי אומר את חלקו השני של הפסוק. רש"י מפרש שאלו הם כבר דברי דוד, ויש כאן מַעבר מדובר לדובר, ללא ציון מפורש.[18] ברם, פירוש זה נראה דחוק, גם לאור העובדה שהבטחת דוד למפיבשת כבר נזכרה פעמיים - הן בדבריו למפיבשת (פס' ז), והן בדבריו לציבא (פס' י). לכן, נראה יותר פירושו יותר של רד"ק: "אע"פ שמפיבשת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך ולא יצטרך לכל דבר, אף על פי כן אעשה עמו כמו שצויתני לעבוד לו כל הנחלה ולבנו".[19] לאור זאת, יש לשים לב לניסוח דברי ציבא: "ומפיבשת אֺכל על שלחני" - כביכול ציבא הוא המארח את מפיבשת, במקום לראות את עצמו כעבד לבית שאול ולמפיבשת!

ראינו אפוא, כי ברצונו הכן והתמים של דוד לגמול חסד לצאצאי יהונתן, נכנס הוא לתוך פרשה מכוערת, שבה עבד מבית המלכות השתלט על כל נכסי המלכות, ודחק לפינה את היורש האמתי, הסובל מנכות ואינו יכול להיאבק על זכויותיו. ציבא מנסה בתחילה להניא את דוד מכוונתו, אולם לאחר שדוד מבטיח למפיבשת "חסד", וממנה את ציבא כאחראי לביצוע החסד, מנסה ציבא להצטייר כעבדו הכנוע של דוד, וכעבדם המסור של בית שאול, המקבל באהבה את 'הסדר החדש' שמשליט דוד בבית שאול. זאת, כמובן, לפי שעה, עד אשר תיווצר שעת כושר לשנות את המצב ולהחזירו לקדמותו.

שעת כושר זו לא איחרה לבוא.

ג. "הנה לך כל אשר למפיבשת"

אירועים שונים עברו על דוד מאז פגישתו הראשונה עם ציבא ומפיבשת, ובתוכם מלחמת עמון, פרשת בת שבע ופרשת אמנון ותמר. אנו נמצאים כעת בעיצומו של מרד אבשלום, לאחר שדוד חצה את הקדרון, עלה במעלה הר הזיתים והחל לרדת לכיוון מדבר יהודה. לפתע הוא פוגש סיוע ממקור לא צפוי:

וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֺאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִיבֺשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֺרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן. וַיֺּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֺּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֺּב ולהלחם [וְהַלֶּחֶם קרי] וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר. וַיֺּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן אֲדֺנֶיךָ וַיֺּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי. וַיֺּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֺּל אֲשֶׁר לִמְפִיבשֶׁת וַיֺּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֺנִי הַמֶּלֶךְ                                                                                           (ט"ז, א-ד).

פסיקתו ההחלטית של דוד - "הנה לך כל אשר למפיבשת" - מעוררת תמיהה. ראשית, דוד פוסק בלא לשמוע את דברי הצד השני. שנית, ציבא הוא נוגע בדבר, לאור המתואר בפרק ט', כפי שהארכנו לבאר. והרי ציבא הפך לפתע מאדונם של עשרים עבדים ומאחראי על נכסי בית שאול, ל"נער מפיבשת", כפי שמטעים כאן המקרא. האם אין לחשוד בו, שדבריו כלפי מפיבשת נובעים מתוך אינטרסים אישיים ברורים לפגוע באדונו ולהחזיר את המצב על כנו?

יתרה מזו, הטענה ששם ציבא בפי מפיבשת, מגוחכת לחלוטין. האמנם יעלה על הדעת שמפיבשת חשב שמרד אבשלום, שתוכנן בקפידה רבה,[20] לא נועד אלא להשיב את מפיבשת הפיסח - נצר לבית שאול - למלכות?

בדרך ספרותית נוספת מביע המקרא את ביקורתו כלפי פסקו של דוד. מתנת ציבא מזכירה מאוד מתנה אחרת שניתנה לדוד - על ידי אביגיל אשת נבל הכרמלי:

וַתְּמַהֵר אבוגיל [אֲבִיגַיִל קרי] וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֺאן עשוות [עֲשׂוּיוֹת קרי] וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֺרִים            (שמ"א כ"ה, יח).

השוואה בין שתי המתנות אף ממחישה את יתרונה של מתנת אביגיל על פני מתנתו של ציבא:

נראה, שעיקרה של ההשוואה הוא על דרך הניגוד: אביגיל נשואה אמנם לנבל, אשר "כשמו כן הוא" (שמ"א כ"ה, כה), ואף על פי כן היא משתמשת במתנתה כדי למנוע מדוד לפגוע בבעלה; בעוד שציבא מנצל את מתנתו כדי לגרום לדוד לפגוע באדונו מפיבשת.

על מעשה זה נענש דוד, ומיד:

וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֺצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד... וְכֺה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל       (שמ"ב ט"ז, ה-ז).

על פגיעתו במפיבשת ובבית שאול, נענש דוד בפגיעה על ידי איש ממשפחת בית שאול. בעיצומו של עונש אחד - מרד אבשלום, מופיעה צרה נוספת על דוד, וההסבר הרוחני הברור לצרה זו הוא המעשה הסמוך לה.[23]

אולם דווקא לאור כל זאת, יש להבין כיצד זה נכשל דוד בטעות כה חמורה. נכון הדבר שדוד היה בשעת מצוקה, וקבלת סיוע מאדם משפיעה, ללא ספק, על שיקול הדעת. עם זאת, אנו רואים שגם בשעת משבר זו נוהג דוד בצלילות הדעת, ואף אינו מהסס לגעור באחד מנאמניו המובהקים ביותר - אבישי בן צרויה - בשעה שהלה מבקש את רשותו לפגוע בשמעי בן גרא:

וַיֺּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כי [כֺּה קרי] יְקַלֵּל וכי [כִּי קרי] ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן            (ט"ז, י).

דווקא לאור תגובתו החיובית ביחס לשמעי בן גרא, עולה ביתר תוקף שאלת התייחסותו לציבא ולמפיבשת.[24]

ייתכן, כי את התשובה לשאלה זו יש למצוא במקום מוקדם יותר - במערכת היחסים שבין דוד לבין אביו של מפיבשת - יהונתן בן שאול. אכן, אהבת דוד ויהונתן הפכה לסמל, כ"אהבה שאינה תלויה בדבר" (משנה אבות פ"ה מט"ז). עם זאת, חלומותיו של יהונתן על מלכות משותפת עם דוד, לא התגשמו. בפגישתם האחרונה של דוד ויהונתן, במדבר זיף בחורשה, השמיע יהונתן באוזני דוד את חזונו: "ואתה תמלֺך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה" (שמ"א כ"ג, יז). מדוע חזון נפלא זה[25] לא זכה להתגשם?

נראה שעל אף אהבתו הגדולה של יהונתן לדוד, עדיין נותר מחסום אחד שאותו יהונתן לא עבר. גם בסיומו של פרק כ' בשמ"א, שבו, כאמור, הגיעה לשיאה מסירותו של יהונתן לדוד, עדיין נותרו השניים בשני צדי המתרס: "ויקם וילך, ויהונתן בא העיר" (שמ"א כ"א, א). יהונתן לא יכול היה לנטוש את מקומו לצד אביו. כיוון שכך, כרך את גורלו עם גורל אביו, ותחת להיות משנה למלך דוד, נפל בקרב לצד אביו.[26]

כיצד התייחס דוד לכך? האם הבין את רגשי לבו של יהונתן ואת עומק הדילמה הטרגית שבה היה נתון, או שמא ציפה ממנו להצטרף אליו? ואולי אף יותר מכך: האם קיננה אי שם בתודעתו של דוד המחשבה שעל אף הצהרותיו של יהונתן, בכל זאת הוא מעוניין להישאר לצד אביו כדי לירש בבוא היום את מקומו? נראה לנו, שעובדת הישארותו של יהונתן לצד שאול אכן הטרידה את דוד. בכאב ובצער מקונן דוד: "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימִם בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמ"ב א', כג). האם לא עולה כאן מבין השיטין האמירה - לולא נשארת, יהונתן, לצד אביך בחייו, לא היית מוצא את מותך אתו?

נוסיף ונציין: בתיאור מערכת היחסים בין דוד ויהונתן מופיע הפועל אה"ב רק בתיאור יחסו של יהונתן לדוד.[27] בשום מקום לא נאמר שדוד אהב את יהונתן, ואף בקינתו אומר דוד: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמ"ב א', כו). ברור שלדוד היו רגשות עמוקים כלפי יהונתן (שם: "נעמת לי מאד"), אך העדר הפועל אה"ב - מול ריבוי היקרויותיו אצל יהונתן - אומר דרשני, ודומה שהוא נובע מאותה אכזבה מסוימת שהייתה לדוד מכך שיהונתן לא הצטרף אליו בנדודיו.[28]

לאור זאת, ייתכן שבשעה ששומע דוד שמפיבשת נשאר בירושלים ומצפה לקבל את המלכות, מתעוררת אצלו - אולי בתת-מודע - תחושת האכזבה והתסכול מהתנהגותו של יהונתן בעבר, בפעם הקודמת שדוד נאלץ לברוח למדבר יהודה. הוא מזהה דפוסי התנהגות מקבילים אצל האב והבן, והדבר מעבירו על דעתו. שוב אין הוא יכול לדון בדבר בכובד ראש ובאובייקטיביות, והוא ממהר להכריז: "הנה לך כל אשר למפיבשת!".

אולם בכך לא הסתיים הסיפור.

ד. "אתה וציבא תחלקו את השדה"

האפיזודה השלישית והאחרונה בפרשה, היא הקשה ביותר. עם סיומו של מרד אבשלום, ממהרים שבטי ישראל להחזיר את דוד מעבר הירדן לירושלים. בעיצומו של הסיפור, המשתרע על פני כל אורכו של פרק י"ט, נכנסת פרשה קצרה, המאוחרת יותר לאירועים שבפרק:

וּמְפִבֺשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו[29] וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם. וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֺּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֺשֶׁת                          (שמ"ב י"ט, כה-כו).

פרשה זו מתרחשת אפוא בירושלים, לאחר שדוד כבר שב לביתו. על סיבת הקדמת הפרשה לכאן נעמוד בהמשך. מכל מקום, דוד תוקף מיד את מפיבשת, ועל כך משיב לו מפיבשת בהתרגשות רבה:

וַיֹּאמַר אֲדֺנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ. וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֺנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֺנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֺנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֺכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֺק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ[30]                (שם, כז-כט).

עם מי הצדק? עם מפיבשת, או עם ציבא? לקורא הפסוקים אין ספק: המקרא מאריך בתיאור מעשי מפיבשת, כדי להראות שהוא הסתכן ונהג במנהגי אבלות[31] בזמן המרד. אין ספק שכך לא היה נוהג אדם היושב ומצפה ש"היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי". גם דבריו הנרגשים של מפיבשת מחזקים תחושה זו.

אולם דוד לא שת לבו לכל זאת: "ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה" (שמ"ב י"ט, ל). כאן כבר לא היה דוד בשעת מצוקה בבָרחו למדבר, אלא בשעת מנוחה בביתו. מדוע אפוא לא נכנס לעובי הקורה בסכסוך זה? נשוב ונטען: הכרעה זו של "יחלוקו", המהווה פתרון במקרה של ספק, לא נבעה כל כך מספק בהבנת המקרה של ציבא ומפיבשת. בהכרעה זו בא לידי ביטוי ספק אחר בחייו של דוד - ספק משמעותי הרבה יותר - לגבי יחסו של יהונתן אליו. מספק זה לא השתחרר דוד, והוא בחר ליישם אותו על גביו של מפיבשת האומלל. ויפה העיר אברבנאל, כי בתחילת הפרשייה מכונה מפיבשת "בן שאול" (פס' כה) - "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול". ולפי דרכנו נוסיף, שבכך רומז הכתוב שדוד כרך יחד את מפיבשת ואת אביו, עם שאול, ומכאן נבע יחסו לכל הפרשה.

מעניין גם לעמוד על תגובתו של מפיבשת לפסק דינו של דוד: "ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו" (שמ"ב י"ט, לא). תגובה זו מזכירה, כמובן, את משפט שלמה (מל"א ג'). בשני המקרים אמור המלך לפסוק מי משני הצדדים דובר אמת. בשני המקרים מכריע המלך: "יחלוקו". בשני המקרים אחד מן המִידַיינים מביע את נכונותו לוותר על מה שקיבל - דברי מפיבשת הללו מזכירים את דברי האישה במשפט שלמה: "בי אדני תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתֻהו" (מל"א ג', כו). אולם בעוד ששלמה בחכמתו הבין שמי שמוכן לוותר על הכול - הוא הצודק, נותר דוד בחוסר תגובה לדברי מפיבשת, ומשאיר את הכרעתו במקומה.

ה. "רחבעם וירבעם יחלקו את הממלכה"

חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו         (שבת נו ע"ב).

ביקורת זו מעוגנת היטב בפשוטו של מקרא. כאמור, פרשת מפיבשת קוטעת את סדר האירועים בפרק י"ט, שבמרכזם העימות שבין יהודה לשבטי ישראל על השבת המלך. עימות זה מהווה תפנית היסטורית במלכות דוד.

לאורך כל שנות מלכותו, מקפיד דוד על שאיפתו להיות המלך של 'כולם', והוא מטשטש את זהותו כבן שבט יהודה. מרגע הימשחו למלך על יהודה אין הוא מסתיר את רצונו להיות למלך על כל ישראל,[32] והוא פועל לשם כך בכריתת הברית עם אבנר בן נר, שר הצבא שעורק ממחנה בית שאול, ובנישואיו המחודשים עם מיכל בת שאול.[33] לאחר שנמשח על ידי כל ישראל, הוא מעתיק את מושבו מחברון - בירת יהודה, לירושלים, שזהותה השבטית מטושטשת.[34] מתוך רשימת השרים המופקדים על המסים בישראל (דה"א כ"ז), מסתבר שלא היה לשבט יהודה מעמד מיוחד. דבר זה עמד בניגוד למדיניותו המוצהרת של שאול, שהזהיר את תומכיו מפני דוד:

וַיֺּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת                               (שמ"א כ"ב, ז).

וייתכן, שמדיניותו השוויונית של דוד הייתה אחת הסיבות שמרד אבשלום התחיל דווקא מחברון (שמ"ב ט"ו, י), תוך ניצול תחושת האכזבה של תושבי יהודה ממדיניות חוסר ההעדפה של דוד.

אולם לאחר מרד אבשלום שינה דוד לפתע את מדיניותו. לראשונה בחייו הוא נותן עדיפות לשבט יהודה על פני שאר השבטים. דווקא שבטי ישראל הם הראשונים שמחליטים שהגיע הזמן להשיב את המלך לירושלים (י"ט, י-יא), אולם בשלב זה פונה דוד במפתיע לשבט יהודה:

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֺּהֲנִים לֵאמֺר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֺר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֺנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ. אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֺנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ[35]            (פס' יב-יג).

פנייה זו, המדגישה את הזיקה המשפחתית שבין דוד לבין שבט יהודה, נענית, אך מעוררת מיד את חמתם של שבטי ישראל:

וַיַּעֲבֺר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה... וְכָל עַם יְהוּדָה ויעברו [הֶעֱבִירוּ קרי] אֶת הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֺּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּו. וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ. וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֺּאמֶר עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֲקִלֹּתַנִי וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל                                                   (פס' מא-מד).

יש לשים לב, שבין טענות אנשי יהודה נאמר גם "האכול אכלנו מן המלך, אם נשאת נשא לנו". אנשי יהודה טוענים שממילא הם לא קיבלו מעולם טובת הנאה כלשהי מדוד, וגם פנייתו של דוד עתה היא בעלת משמעות סמלית בלבד. אך למרות זאת העם מתקומם, וכך נפרצה הדרך לטרגדיה נוספת - מרד שבע בן בכרי.

מדוע שינה דוד מדרכו? ייתכן שדווקא לאור האמור לעיל ביחס למניעי המרד, סבר דוד שעליו לשנות את דרכו ולגבש לו תמיכה מקרב נאמניו ביהודה, תוך נתינת תחושה לאנשי יהודה שאכן יש להם מעמד בכיר על פני שבטי ישראל. דומה שהמציאות טפחה על פניו, וצעד זה הוביל, כאמור, למרד נוסף. הלקח ממרד אבשלום צריך היה להיות בתחום הרוחני - כפי שדוד עצמו התבטא (ט"ז, יא-יב), שהמרד הוא עונש בידי שמים (על חטא בת שבע). הלקח החברתי-מדיני שהפיק דוד, בטעות יסודו.

ברם, לאור האמור לעיל, ייתכן שיש להוסיף נקודה נוספת: כאמור, המקרא הקדים את פרשת מפיבשת לפרשת העימות בין יהודה וישראל. אפשר שבכך ביקש המקרא לרמוז ששתי הטעויות של דוד - בהעדפת שבט יהודה ובחלוקת השדה בין ציבא ומפיבשת - נובעות משורש אחד. ייתכן שמשעלתה 'טראומת יהונתן' אצל דוד, הוא איבד את אמונו בבית שאול ובתומכיו, וביקש לעצמו נאמנים מבין אחיו ובני שבטו. בצעד זה מעמיק דוד את הקרע שבין יהודה וישראל. ולכך כיוונו חז"ל, כשהצביעו על הקשר שבין שתי הפרשיות.

ביטוי מובהק לכך, נמצא בסִסמת המרד שנשא שבע בן בכרי: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל" (שמ"ב כ', א).[36] המרד אמנם נקטע באִבו, אולם רשמיו נותרו מתחת לפני הקרקע. לימים, כשיעלה נס המרד שנית והפיצול שבין יהודה וישראל יהפוך לעובדה מוגמרת, ישובו שבטי ישראל וישלפו את אותה סִסמה עצמה: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל" (מל"א י"ב, טז).

כך הפכה לה פרשה קצרה, שיסודה ברצון חיובי לגמול חסד, לאבן נגף, נדבך בחומה שנוצרה בין יהודה וישראל.[37]