מסעי | ערי המקלט

ההלכה של גואל הדם, שלפיה מעשה הריגה פרטי, על ידי אדם פרטי ושלא במסגרת ערכאות משפטיות ציבוריות, הוא מוצדק, ואולי אפילו רצוי, מעלה קשיים לא קטנים.

ראשית, במישור החברתי-מוסרי: כיצד ייתכן שהתורה תמליץ על מנגנון והתנהגות בסגנון המערב הפרוע?

שנית, במישור העקביות ההלכתית: התורה עצמה במקומות רבים משתדלת למסד ולסדר את מערכות המשפט והענישה. אפילו בתוך פרשה זו עצמה אנו מוצאים את הדרישה להרוג רק על פי עדות ברורה, של שני עדים. אם כך, מה פשר ההלכה אצלנו, המבטאת מגמה הפוכה לגמרי?

ננסה כאן לברר שאלות אלה באמצעות עיון בפרשה. אך ראשית, נפרוס את השיטות ההלכתיות בעניין זה. בניסוח ההלכתי, שאלת המפתח היא: האם הריגה על ידי גואל הדם היא מצוה, או רשות? שאלה כזו יכולה להישאל לגבי שני מצבים: ראשית, לגבי המצב של רוצח בשגגה שיצא אל מחוץ לעיר המקלט; שנית, לגבי המצב של רוצח במזיד, כפי שנראה.

לגבי רוצח בשגגה שיצא אל מחוץ לעיר המקלט, נחלקו תנאים במשנה במכות יא: :

"רוצח שיצא חוץ לתחום, ומצאו גואל הדם –

רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם.

רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם...".

פסיקת ההלכה במקרה זה היא ברורה: הלכה כרבי עקיבא, שגאולת הדם במקרה זה היא רשות ולא מצוה (לא נדון כאן במי שיצא מעיר המקלט בשגגה). כמובן, עלינו להבין גם את דעת ריה"ג.

אולם נראה שהשאלה החשובה יותר מבחינת משמעותה הרחבה יותר היא דווקא שאלת פעולת גאולת דם לגבי רוצח במזיד. התורה אומרת בפרשתנו (במדבר ל"ה, טז-כב):

 

"(טז) ואם בכלי ברזל הכהו וימת – רוצח הוא, מות יומת הרוצח;

(יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת – רוצח הוא, מות יומת הרוצח;

(יח) או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימת – רוצח הוא, מות יומת הרוצח.

(יט) גואל הדם הוא ימית את הרוצח, בפגעו בו הוא ימיתנו.

 

(כ) ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימת או באיבה הכהו בידו וימת – מות יומת המכה, רוצח הוא.

(כא) גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו.

 

(כב) ואם בפתע בלא איבה הדפו...".

 

התורה מתארת כאן שני מצבים של הריגה שנחשבים לרציחה במזיד – מצב שבו השתמש הרוצח בכלי המסוגל להרוג, ומצב שבו קדם למעשה ההריגה רקע של שנאה וכוונה. בשני מצבים אלה מניחים שההורג התכוון לרציחה, ולכן הרוצח נהרג. על שני המצבים אומרת התורה שגואל הדם הוא שימית את הרוצח.

הגמרא בסנהדרין מה: מביאה ברייתא, הדורשת:

" 'גואל הדם ימית את הרוצח' –

מצוה בגואל הדם.

ומניין שאם אין לו גואל, שב"ד מעמידין לו גואל? שנאמר: 'בפגעו בו' – מכל מקום".

פשטות הפסוקים והברייתא מורים, שהתורה מצווה שדווקא גואל הדם ימית את הרוצח. ואכן, הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות (הוספת עשה י"ג), מונה מצוות עשה שיהרוג גואל הדם את הרוצח במזיד. ובהקשר זה הוא מביא את הברייתא שלמדה שההריגה בידי גואל הדם היא כל כך רצויה, שאם אין גואל דם, בית דין מעמידין גואל דם.

תפיסה זו, כמובן, מעלה שאלה: כיצד מצווה זו משתלבת עם המצווה על בי"ד לשפוט את הרוצח ולהמיתו? תשובת הרמב"ן היא, ראשית, שמצוות גואל הדם חלה רק לאחר שהרוצח נשפט בבית דין, ועל כן השפיטה נחוצה גם עבור פעולת גואל הדם; ושנית, שלכתחילה על גואל הדם להביא את הרוצח לבי"ד לביצוע עונשו על ידי בי"ד. רק אם בי"ד אינם מסוגלים להמיתו, אז גואל הדם הורג באופן ישיר את הרוצח.

לעומת זאת, רש"י שם בסנהדרין, בעניין הברייתא, מפרש:

"...מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו..."

כלומר, לדעת רש"י, הברייתא עוסקת בהורג בשגגה שיצא מחוץ לעיר מקלטו (וכדעת ר' יוסי הגלילי, הסובר שבמקרה זה יש מצוה על גואל הדם להרוג). כנראה, לדעת רש"י, הפסוקים הנ"ל (יט,כא) המורים על כך שגואל הדם הורג את הרוצח, נדרשים נגד פשטות הקשר הפסוקים, לעניין ההורג בשגגה.

נמצא, שנחלקו רש"י ורמב"ן: לדעת רמב"ן, מצוה שיהרוג גואל הדם את הרוצח במזיד (אחרי שהורשע בבי"ד, ולכתחילה אופן ההריגה הוא על ידי הבאה לבי"ד בכדי שבי"ד יהרגוהו); לדעת רש"י, אין מצוה כזו, וגם אין מקור לכך שיהיה זה אפילו רשות.

דעת הרמב"ם בעניין זה צריכה יותר עיון. הרמב"ם איננו מונה מצוה של הריגת רוצח במזיד על ידי גואל הדם. מכאן הסיק הרמב"ן שדעת הרמב"ם היא כדעת רש"י. אולם הרמב"ם כותב בתחילת הלכות רוצח (א', א-ב):

"כל הורג נפש אדם מישראל – עובר בלא תעשה...

ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף, שנאמר 'נקום ינקם'...

מצוה ביד גואל הדם, שנ' 'גואל הדם הוא ימית את הרוצח'...

לא רצה גואל הדם, או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם –

בית דין ממיתין את הרוצח בסייף".

מפורש, שהרמב"ם מעמיד את פסוק שאנו דנים בו – ברוצח במזיד, כדעת הרמב"ן ולא כדעת רש"י.

אולם, הרמב"ם בוודאי איננו סובר לגמרי כרמב"ן – לא רק משום שאיננו מונה מצווה, אלא גם מיניה וביה. מפורש בדברי הרמב"ם שההריגה ביד גואל הדם – לא רק כמי שאחראי להביאו לבי"ד, אלא הריגה ישירה – קודמת להריגה על ידי בית דין: 'מצוה ביד גואל הדם... לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול... בית דין ממיתין את הרוצח בסייף'. אם נצרף דברים אלו עם דעת הרמב"ן, על פי הברייתא בסנהדרין, שאם אין גואל דם, בית דין מעמידין גואל דם, נמצא שלעולם לא יתבצע ברוצח מיתת בית דין בסייף! הרמב"ן נמנע מכך על ידי שחידש שתפקיד גואל הדם הראשוני הוא רק להביא את הרוצח לבית הדין, ושלעניין ההריגה הישירה בית דין קודם לגואל הדם. אבל דברי הרמב"ם ברור מיללו שגואל הדם קודם לבית דין לעניין ההריגה הישירה.

על כרחנו אנו אומרים, שהרמב"ם איננו סובר את הברייתא בסנהדרין כפי שהיא מופיעה לפנינו. ונראה לומר, שהרמב"ם גרס בברייתא במקום 'מעמידין', 'ממיתין', ולא גרס את המילים 'לו גואל' כלל. לפי זה, לשון הברייתא כפי שהיתה לפניו היא:

' 'גואל הדם ימית את הרוצח' –

מצוה בגואל הדם.

ומניין שאם אין לו גואל, שב"ד ממיתין? שנאמר: 'בפגעו בו' – מכל מקום'.

זהו מקור לשון הרמב"ם לדין שציטטנו לעיל: 'מצוה ביד גואל הדם, שנ' גואל הדם הוא ימית את הרוצח... לא רצה גואל הדם... או שאין לו גואל דם – בית דין ממיתין את הרוצח בסייף'.

מעתה, אין לראות את ההריגה ביד גואל הדם כשאיפה ויעד של בית הדין, שהרי ההריגה ביד גואל הדם מותנית לא רק בהיות גואל דם וביכולת גואל הדם, אלא גם ברצון של גואל הדם. מדובר כאן בזכות של גואל הדם, שבית דין חייבים לאפשר לגואל הדם להרוג את הרוצח, אם רצה בכך (ומשום כך הקדים הרמב"ם 'לא רצה גואל הדם' למקרה של הברייתא 'או שאין לו גואל דם'). זהו פרט הלכתי בתוך מצוות בית דין להרוג את הרוצח (כפי שמתברר גם ממיקום ההלכה ברמב"ם) – שבית דין יתנו קדימה לגואל הדם, אם רצה, להיות המבצע של מיתת בית הדין. פירוש המילה 'מצוה' בברייתא, לפי זה, איננו של יעד ושאיפה אידיאלית, אלא רק מצווה על בית הדין לכבד את זכותו של גואל הדם. משום כך, לא מנה הרמב"ם מצווה בעניין זה, ושילב הלכה זו במסגרת מצוות מיתת בית דין בתחילת הלכות רוצח.

לסיכום השיטות לעניין רוצח במזיד: לדעת הרמב"ן, ההריגה על ידי גואל הדם היא מצוה, שאיפה ויעד רצוי, עד כדי שאם אין גואל דם, מעמדין גואל דם. לדעת רש"י, אין מצוה כזו, וייתכן שגם אין רשות לכך; לדעת הרמב"ם, אין מצוה על גואל הדם אלא על בי"ד לאפשר לגואל הדם להיות בעל הזכות הראשונה לבצע את מיתת בי"ד.

לעניין רוצח בשוגג שיצא אל חוץ לעיר מקלטו: לדעת ר' יוסי הגלילי זוהי מצוה (ולרש"י, זוהי דעת הברייתא בסנהדרין); לדעת ר' עקיבא, ולהלכה – רשות.

 

נפנה עתה לעיון בפסוקים עצמם.

ראשית, שיטת הרמב"ם, בניגוד לשיטת הרמב"ן, עולה בקנה אחד עם הפסוק בדברים י"ט, יא-יב:

"וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ונס אל אחת הערים האל – ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת".

משמע, שגואל הדם תלוי בבי"ד, ולא שגואל הדם הוא המביא את הרוצח לבית דין.

 

בהתמקדות בפסוק אצלנו, הנדון לעיל, נראה שהפסוק איננו מתאים לא לדעת הרמב"ם ולא לדעת הרמב"ן (כבר אמרנו שרש"י בוודאי איננו מתבסס על קריאת פשט בפסוקים, אלא דורש אותם להורג בשגגה). 'גואל הדם הוא ימית את הרוצח, בפגעו בו הוא ימיתנו'. פירוש 'בפגעו בו' הוא כשיפגשנו, כשיגיע אליו. כלומר, גואל הדם איננו פועל בעקבות מסירת בי"ד את הרוצח אליו, אלא אדרבה, הוא הרודף אחר הרוצח במזיד, כדעת הרמב"ן ולא כדעת הרמב"ם. אבל שלא כדעת הרמב"ן, כאשר גואל הדם משיג את הרוצח, 'הוא ימיתנו', ולא שיביא אותו לבית דין.

הקושי בפשט הפסוק, אם כן, הוא שהפסוק מניח שהתהליך כולו הוא ביד גואל הדם – גואל הדם הוא הרודף אחר הרוצח, יוצר עמו מגע ראשוני, והורג אותו. תהליך זה נמצא בסתירה, לא רק לדעה של ראשון זה או אחר, אלא לעצם המושג של מיתת בית דין. לפי המשתמע מהפסוקים כאן, לא בית דין הם האחראים לתפיסת הרוצח, אלא גואל הדם; ולאחר שגואל הדם תפס את הרוצח, לא בית דין הם הממיתים את הרוצח, אלא גואל הדם. גם אם משום מה גואל הדם לא תפס את הרוצח, אלא בית דין הביאוהו מעיר המקלט, מפורש בפסוק בדברים שבית דין מוסרים את הרוצח לגואל הדם. ואם כך, מה מקום יש למיתת בית דין כלל, ובאיזה מקרה היא תתבצע?

 

נראה שהמפתח להבנת הפרק הוא בפסוק כט:

"והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם".

פסוקים בסגנון זה מופיעים בכמה פרשות הלכתיות בתורה, ותמיד הם מציינים נקודת מעבר ממצווה לשעה למצווה לדורות.

דוגמאות לתופעה זו הן:

 

יישום מודל זה לפרשה שלנו איננו חלק. המצווה לשעה בפרשה שלנו היא הקריית ערי המקלט הנזכרת בפתיחת הפרשה, בפסוקים יא-טו:

"והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מגואל..."

עצם ייסוד הערים איננו דבר מתמשך שצריך להתבצע בכל זמן וזמן, אלא ארוע חד פעמי. אחרי שערי המקלט מייוסדים ועומדים, הם יכולים להמשיך ולשמש את הנסים אליהם בכל דור ודור. כנראה, 'והיו' בפסוק כט מוסב על ערי המקלט.

אולם, נוסף על עצם ייסוד ערי המקלט, נכנס בחלק הראשון של הפרשה – לפני פסוק המעבר, פסוק כט – גם פירוט הלכות הרוצח במזיד, כפי שהבאנו לעיל (פסוקים טז-כא), וגם פרטי הלכות הרוצח בשגגה (כב-כח). רק הדרישה לעדות ואיסור לקיחת כופר נדחו עד אחרי פסוק המעבר. אמנם, הלכות רוצחים קשורות בהחלט לערי המקלט, אבל בתור השימושים ארוכי הטווח בערי המקלט הן היו צריכות להופיע אחרי פסוק המעבר, כשם שדין עדות ואיסור לקיחת כופר – כולל איסור לקיחת כופר מרוצח בשגגה, כופר שהיה מאפשר לו להשאר מחוץ לעיר המקלט – מופיעים אחרי פסוק המעבר, אף על פי שיש להם קשר מסויים לערי המקלט. גם בדוגמאות שראינו לעיל, המצוות לדורות קשורות קשר הדוק עם המצווה לשעה, ואף על פי כן התורה, לפני הציווי על מצוות אלה, מציינת אותם כחוקת עולם. האם הקשר בין דיני טומאת מת לעשיית פרה אדומה הוא פחות מהקשר בין דיני רוצחים להקריית ערי מקלט?

ההסבר המתבקש הוא שדיני רוצחים המופיעים כאן בפרשה, בחלקה הראשון, אינם מבטאים את השאיפה האידיאלית של התורה, אלא התחשבות של התורה בצורך אנושי, צורך שהתורה היתה מעדיפה שלא היה, ושהתורה מצפה להיעלמותו מן העולם. התורה מכירה במציאות החברתית-אנושית של גאולת הדם, ומתחשבת בצורך זה בתוך גבולות ברורים – אבל לא ראוי לקרוא להתחשבות בצרכים אלו 'חוקת משפט לדורותיכם'. לעומת זאת, דיני רוצחים בהקשר בית הדין – קרי, הדרישה לעדות ברורה, ואיסור לקיחת כופר – לאלו ראוי לקרוא 'חוקת משפט לדורותיכם'.

לאור הבנה זו של מבנה הפרשה, יש לחזור ולפרש את פרטי הדינים בחלק הראשון של הפרשה – לפני פסוק כט – כהלכות הבאות לאפשר את גאולת הדם, ולא לעודד אותה.

הדין הבסיסי של ערי המקלט, המופיע בפתיחת הפרשה (פסוק יא), הוא הדין שרוצח בשגגה יכול לנוס אל עיר המקלט מפני גואל הדם. דין זה מתיישב היטב עם מה שהסברנו – התורה אמנם מאפשרת ומתירה גאולת דם, אך, לפחות במקרה של הורג בשגגה, גם שואפת לכך שההריגה בפועל לא תתבצע, ויוצרת מנגנוני הגנה עבור ההורג בשגגה.

הדין הבא בפרשה הוא הדין של רוצח במזיד. כפי שראינו, פשטות הפסוקים כאן היא שגואל הדם תופס והורג את הרוצח. בהתאם להקשר הכללי יותר של הפרשה, יש לפרש שהתורה בהלכה זו איננה באה לקבוע את דרך הענישה הרצוי, אלא רק לעגן את 'זכויותיו' של גואל הדם. כלומר, לגואל הדם יש זכות לגאול את דם קרובו, ובמקרה של רוצח במזיד, אין עיר המקלט קולטת אותו, אלא גואל הדם יכול לתפוס ולהמית את הרוצח.

מבחינת התפיסה היסודית, פירוש זה עולה בקנה אחד עם דעת הרמב"ם. אין מצוה חיובית על גואל הדם להמית את הרוצח, אלא לגואל הדם יש זכות ראשונים על המתת הרוצח.

אולם, לדעת הרמב"ם, זהו רק לאחר עמידה למשפט, שאז בית דין מוסרים את הרוצח בידי גואל הדם, אם גואל הדם חפץ בכך, בעוד כאן בפסוקים משמע שגואל הדם יכול להרוג את הרוצח 'בפגעו בו'. נראה שזהו משום שהפסוקים כאן עוסקים רק בזכותו של גואל הדם (ובגבולות זכויות אלה כנגד זכויות ההורג – כפי שעולה מדין קליטת ההורג בשגגה בעיר המקלט). מיסוד מערכת המשפט, לעומת זאת, הוא נושאו של החלק השני של הפרשה. הדרישה לעדות ברורה, מקומה, כמובן, בבית דין. השילוב של שתי ההלכות – זכות גואל הדם להמית את הרוצח, אשר מצד עצמה יכולה להיות גם מחוץ לבית דין; והדרישה למערכת משפט ועדות מסודרת – מוליד את המתואר בפסוק בדברים, וכפי פסק ההלכה של הרמב"ם – שבית דין, לאחר הרשעת הרוצח, מוסרים את הרוצח בידי גואל הדם, אם גואל הדם חפץ בכך. הפסוק בדברים מגשר ומפשר בין שני העקרונות העולים בפרשתנו, ובהתאם לכך פסק הרמב"ם.

דין אחר של ההורג בשגגה מופיע בסוף החלק הראשון של הפרשה, בפסוקים כו-כז. זהו הדין, שכבר הזכרנו אותו, של הורג בשגגה שיצא אל חוץ לעיר מקלטו, שנהרג על ידי גואל הדם.

דעת רבי עקיבא, שמדובר ב'רשות', משתלבת היטב בהסברנו. מה נאמר לדעת ר' יוסי הגלילי, הסובר שזו מצוה?

בחלק השני של הפרשה, הפרשה אוסרת לקיחת כופר מרוצח. התורה מדגישה שאיסור זה נוגע גם להורג בשגגה, הרוצה לתת כופר במקום לנוס אל עיקר מקלט. התורה מנמקת את איסורי לקיחת כופר (פסוקים לב-לד):

"...ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן

ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה,

כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שוּפך בה כי אם בדם שופכו

ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

לקיחת כופר מחניפה את הארץ ומצריכה כפרה על הארץ, ארץ שכינת ה'.

משמעות הדברים היא שיציאת הרוצח לעיר המקלט איננה רק הגנה עליו מפני גואל הדם, כפי שעולה מהחלק הראשון של הפרשה, אלא גם באה לכפר על הארץ. היציאה לעיר המקלט איננה רק הגנה, אלא גם גלות. ואכן, בלשון חז"ל נפוץ הלשון 'גלות' בהקשר של היציאה לעיר מקלט.

חז"ל ביארו לאור מגמה זו גם דין ספציפי הנוגע ליוצא לעיר מקלט – הדין שעליו להשאר שם עד מות הכהן הגדול (פסוקים כה,כח,לב). בגמרא במכות יא: נאמר: "מיתת כהן הוא דמכפרא". הלכה זו מופיעה, אמנם, כבר בחלק הראשון של הפרשה; אבל יש להסביר, שעיקר מגמתה בחלק השני, אבל נמצאת בחלק הראשון כפרט הלכתי בהלכה המרכזית יותר, בהקשר החלק הראשון של הפרשה, של עצם זכות גואל הדם לרדוף אחר הרוצח בשגגה, אלא אם כן הגיע לעיר המקלט.

ר' יוסי הגלילי הבין, כנראה, שלא רק עצם שהיית הרוצח בשגגה בעיר המקלט בא לכפרה, וגם לא רק תליית הגלות במות הכהן הגדול, אלא גם רדיפת גואל הדם אחר הרוצח, מלבד היותה רצון טבעי של גואל הדם, רצון שהתורה מתחשבת בו ומאפשרת אותו, בתוך גבולות מסויימים, מהווה מנגנון אכיפה רצוי לגלות הרוצח בשגגה. על ידי שהרוצח בשגגה יודע שגואל הדם יכול להורגו מחוץ לעיקר המקלט, מובטח שינוס אל עיר המקלט וישאר שם.

בנקודה זו עצמה ייתכן שגם ר' עקיבא מסכים לר' יוסי הגלילי. כלומר, ייתכן שגם ר' עקיבא סובר שגאולת גואל הדם נועדה, בין השאר, להבטיח את גלות הרוצח בשגגה. אלא שר' עקיבא סובר שלשם כך התורה רק איפשרה לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה, אבל לא הפכה את גואל הדם לשותף מכוון ומודע למנגנון האכיפה. ר' יוסי הגלילי, לעומת זאת, סובר שגואל הדם מצווה לבצע את האכיפה, כחלק ממערכת אכיפת כפרת הארץ.