דילוג לתוכן העיקרי

חיי-שרה | "גר ותושב אנכי עמכם"

הרב אהרן ליכטנשטיין
11.08.2014

*

על הפסוק "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כ"ג, ד) מביא רש"י (ד"ה "גר ותושב אנכי עמכם") שני פירושים. לפי הפירוש האחד, בדרך פשוטו של מקרא, היה אברהם גר בעבר "מארץ אחרת, ונתיישבתי עמכם". לפי הפירוש השני, המבוסס על המדרש, "אם תרצו – הריני גר, ואם לאו – אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (בראשית י"ב, ז)".

לפי שני הפירושים, המונח "גר תושב" מכיל שתי מלים שכל אחת מהן נראית כסותרת את רעותהּ. אמנם, מפשטות לשון המקרא נראה שקיים שילוב בין שתיהן והן דרות בכפיפה אחת.

להבנת השילוב בין שני מושגים אלה, יש לבחון אותם בשני מישורים, האחד עניינו ביחס שבין אברהם העברי לבין גויי העולם, והאחר עניינו ביחס בין עם ישראל לבין אומות העולם. שילוב זה בלט במיוחד בשעה שהעם היה בגלות. באותה שעה גילה העם נכונות להשתלב בחברה הנוכרית בתוכה חי ולהתערות בה. אך גם משהצליח לעשות כן, נלוותה לכך תחושה של "זרות", ולמרות ההשתלבות נותר חיץ שהפריד בין היהודים לשכניהם. בארץ ישראל תודעת הגרות והזרות אינה מורגשת כל כך. את יושביה מלווה תחושת ההשתלבות, שאינה מופרעת באופן ממשי על ידי העמים השכנים.

אך, קיים מישור שני שבו צריך להיראות השילוב והמיזוג שבין תחושת ה"תושבות" לבין הרגשת ה"גרות" והוא המישור האישי, שביטויו הם ביחס שבין האדם למציאות הסובבת אותו.

מחד גיסא, האדם נוטה – ואף חייב – להשתלב במציאות. ההלכה מתייחסת לזיקתו העמוקה של אדם מישראל למציאות הסובבת אותו ומורה לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה ביחס לגילוייה השונים. מתחום היחסים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ועד להתייחסות לכל פרט קטן שבבריאה.

מאידך גיסא, האדם צריך לדעת כי גר הוא בארץ. קשה לאדם לחיות בתחושה זו, במיוחד אם הוא מצליח להשתלב בעולם המעשה וחייו הגשמיים פורחים ומשגשגים. למי שנוחל מפלות בכל דרכיו לא קשה להגיע לתחושת ה"גרות" בארץ. אך מי שבכל אשר יפנה יצליח, ודרכו בחיים פורחת ומשגשגת, קשה להינתק מזיקתו למציאות, ההולכת ומתחזקת מדי יום ביומו. זיקה זו נובעת לא רק מצד האדם, אלא מצד המציאות עצמה. מעשי בראשית שוקקי חיים קורצים לאדם ומזמינים אותו לאכול מפריים ולשבוע מטובם.

למרות זאת, ודווקא משום כך, צריך אדם לשאת עמו את תחושת הגרות והזרות. עליו לדעת כי גם השתלבותו בחיי המעשה, במציאות הסובבת אותו, הכרחית היא כדי שיוכל להגיע לדרגות רוחניות גבוהות. אין היא אלא "אמצעי". המטרה הסופית היא ההגעה ל"יום ההוא", שבו יהיה "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט). כשאדם חש בכל נימי גופו שזוהי מטרתו ואליה שואפת דרכו, הוא יוכל אף לחוש את היותו גר וזר. לא מתוך זלזול במציאות או ניסיון להיפרד ממנה, אלא מתוך השתלבות בה כאמצעי שייעודו ההגעה ל"יום ההוא".

*מתוך שיחה שנאמרה בישיבה בליל שבת פרשת חיי שרה תשל"ב. כתב: הרב אליהו בלומנצוויג, ערך: אביעד הכהן. זה לא עבר את ביקורת הרב.

 

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)