דילוג לתוכן העיקרי

וישלח | משמעות הכפרה בתורה

קובץ טקסט

א. הצורות הלשוניות של השורש כ.פ.ר. במקרא

הקדמה

הכפרה תופסת מקום מרכזי ביותר בתורה, בהקשר של מקדש וקודשיו ובהקשרים אחרים. עיקר העיסוק בו הוא כמובן בספר ויקרא, אך המקום בו עסקו מפרשי המקרא באופן ישיר בשאלה הכללית של משמעות הכפרה הוא דווקא בפרשתנו, פרשת וישלח.

נראה שההבנה הרווחת של הכפרה היא במרחב הסמנטי של סליחה ומחילה, כשינוי יחס מצידו של הקב"ה כלפי האדם בעקבות חטאיו, ובהקשר של מניעת עונש. בלשון חז"ל בהחלט ייתכן שמשמעות זו קיימת, אך כפי שנראה, בלשון המקרא לפחות לא זו משמעות הכפרה.

הדיון שלנו יושתת על בדיקה פילולוגית (כלומר, של שימושים לשוניים) ופרשנית, ועליו נוכל לבנות גם הבנה רעיונית עקרונית יותר, הנוגעת לעניינים יסודיים במערכת היחסים שבין האדם לה'.

הצורות "כפרה" ו"כיפר"

נפתח בבדיקת הצורות הלשוניות של השורש כ.פ.ר. והשימושים התחביריים שלהם. הצורה המופיעה בכותרת שיעור זה - "כפרה" - איננה מופיעה במקרא, אלא מקורה בלשון חז"ל. צורה זו בנויה על הצורה הרווחת במקרא, צורת הפועל בבניין פיעל. המילה "כפרה" בלשון חז"ל מתארת את התוצאה המופשטת של המעשה המכפר. כאמור, אין במקרא צורה זו במשמעות מדוייקת זו.

צורת הפועל כ.פ.ר. בבניין פיעל, כלומר: "כיפר" (יחד עם הצורות הסבילות המקבילות - פוּעל והתפעל), מלבד העובדה שהיא הצורה הנפוצה במקרא, מופיעה באופן עקבי בהקשר של מקדש וקודשיו. כך בקרבן החטאת: "וכפר עליו הכהן'" (ויקרא, פרק ד', פסוק ל"א, ועוד), בקרבן האשם: "והכהן יכפר עליו" (שם, פרק ה', פסוקים ט"ז וְכ"ו), ובהקשרים נוספים. צורה זו היא גם המופיעה בפרשתנו, וסביבה מצויים דיוני המפרשים:

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי: (בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ').

כ.פ.ר. מול ס.ל.ח.

כאמור, השורש איננו משמש באופן ישיר למשמעות התוצאה המופשטת של הכפרה. הנושא התחבירי של פעולת הכפרה הוא כמעט תמיד אדם שעושה מעשים מכפרים (כגון הכהן) או חפץ שמכפר (כגון קרבן). ההבדל בין השימוש הלשוני בשורש כ.פ.ר. לבין השימוש הלשוני בשורש ס.ל.ח. בולט בהקשר החטאת: "וכפר עליו הכהן ונסלח לו" (ויקרא, פרק ד', פסוק ל"א) - הכהן הוא המכפר, וה' הוא הסולח. מעשה הכפרה של הכהן מוליד תוצאה של סליחה ע"י ה'. נמצא, שאפילו בהקשר התופעה המובהקת ביותר של כפרה בהקשר סליחה (קרבן החטאת), יש בידול ברור בין שני המונחים.

רק במקרים בודדים בכל המקרא מופיע ה' כנושא התחבירי המכפר (שבעה או שמונה מופעים בכל התנ"ך[1]). עלינו להסיק, אם כן, שכפרה וסליחה הם דברים שונים בלשון המקרא.

שימוש השורש כ.פ.ר. בהקשר של מעשה או חפץ

בלשון המקרא מצוי שם העצם "כיפור" (רק בצורת רבים - "כיפורים"). המשקל של "כיפור" הוא של שם פעולה מבניין פיעל. המילה "כיפורים" מופיעה כמאפיין של חפץ שבו מכפרים: "איל הכיפורים" (במדבר, פרק ה', פסוק ח') וכן "כסף הכיפורים" (שמות, פרק ל' פסוק ט"ז), וכמאפיין של הזמן שבו עושים מעשים מכפרים: "יום הכיפורים" (ויקרא, פרק כ"ד, פסוק כ"ז)[2].

אם כן, מתוך הצורות והשימושים התחביריים למדנו שהשורש כ.פ.ר. משמש עבור המעשה או החפץ המכפר.

משמעויות נוספות של השורש כ.פ.ר. במקרא

לפני שנמשיך בדיון הישיר במשמעות הכפרה, נצביע על שלוש צורות נוספות של השורש, בעלות משמעויות שונות, שיכולות לנגוע לענייננו.

א. צורה אחת היא צורת הפועל בבניין קל: כָּפַר. צורה זו היא מילה יחידאית המופיע רק במקום אחד במקרא: בציווי לנח, בו נאמר לגבי התיבה "וכפרת אותה מבית ומחוץ בַּכֹּפֶר" (בראשית, פרק ו', פסוק י"ד).

ב. הצורה השנייה היא שם העצם מגזרת המלעיליים: כֹּפֶר. צורה זו מופיעה בשתי משמעויות שיכולות להיות רלוונטיות לענייננו: במשמעות חומר הגנה מסויים, כפי שמופיע בפסוק הנ"ל בפרשת נח; ובמשמעות כֹּפֶר נפש, כמו במחצית השקל: "ונתנו איש כֹּפֶר נפשו" (שמות, פרק ל', פסוק י"ב).

ג. הצורה השלישית היא הכַּפֹּרֶת - מכסה הארון (שמות, פרק כ"ה, פסוק י"ז).

ב. שיטות רש"י, רמב"ן ורס"ג

שיטת רש"י

נפנה לשיטות המפרשים.

ראשית, ניזכר בפסוק בפרשתנו:

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי: (בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"א).

רש"י מפרש:

"אכפרה פניו" - אבטל רוגזו...ונראה בעיני שכל כפרה שהוא אצל עוון וחטא, ואצל פנים - כולן לשון קנוח והעברה הן. ולשון ארמי הוא, והרבה בתלמוד: "וכפר ידיה"[3], "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא"[4]. וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש "כפורי זהב" (עזרא, פרק א', פסוק י'), על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק.

רש"י כאן מעלה מספר נקודות:

א. משמעות הביטוי השלם 'כיפור פנים' היא ביטול רוגז, ריצוי.

ב. כפרה בהקשר חטאים ועוונות היא שימוש שונה של השורש כ.פ.ר., אך ניתן למצוא לשני השימושים יסוד משמעותי אחד: המשמעות היסודית המשותפת לשני ההקשרים היא קינוח, העברה, ניקיון והסרה.

ג. כנראה, כוונת רש"י היא ש"פנים" כאן משמשים באופן מטאפורי במשמעות כעס ורוגז; 'כיפור הפנים' הוא הסרת הכעס, וכיפור העוון הוא הסרת העוון. למשמעות זו של כיפור בתור נקיון והסרה יש בסיס בשימוש הארמי בכפור במשמעות רחיצה. רש"י מביא מקבילות מהארמית התלמודית, ומפרש פסוק בעזרא באופן שיש גם מקבילה מקראית.

בשיטת רש"י יש מספר נקודות קשות:

א. לעניין פירוש המשמעות היסודית של שורש כפר - למשמעות שרש"י מציע אין בסיס ברור בעברית המקראית, אלא רש"י נאלץ להביא סימוכין מהארמית ומפסוק אחד מסופק במקרא.

ב. לעניין פירוש כפרה בהקשרים של חטא ועוון - רש"י מפרש ש'כפרת עוון' משמעותה 'הסרת עוון'. לפי זה, היינו מצפים למופעים רבים של חטא ועוון בהקשר כיפור. אולם, הרוב הגדול של המופעים של כיפור מתייחסים לאדם (כגון "וכיפר עליו"), ורק במיעוט קטן של מקרים מופיעים חטא ועוון כמושא הכיפור.

ג. לפי הכיוון הפרשני של רש"י, חטא ועוון בהקשר כיפור צריכים היו להיות מושאים ישירים של פועל הכיפור. יש אמנם כמה מקראות כאלה, למשל

לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ... (ישעיהו, פרק כ"ז, פסוק ט').

בפסוק זה העוון הוא הדבר המכופר, ויש כאן אפילו תקבולת להסרת חטא. בדומה גם בתהלים:

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: (פרק ע"ח, פסוק ל"ח).

אולם, ברוב המקומות שבהם מופיע הכיפור בהקשר חטא ועוון, ובכללם - המופעים בהקשרים של מקדש וקודשיו, החטא מופיע כמושא עקיף, המחובר לפועל במילת היחס "על", "בעד" או "מ". כך, למשל, לאחר חטא העגל:

...אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: (שמות, פרק ל"ב, פסוק ל').

כך נאמר בחטאות ובאשמות:

... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ: (ויקרא, פרק ד', פסוק כ"ו).

...וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: (שם, פסוק ל"ה, וכן שם בפרק ה' פסוקים י', י"ג, י"ח, כ"ו).

כך גם מופיע בסדר עבודת יום הכיפורים:

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם... (ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז).

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ: (שם, פסוק ל').

...לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה: (שם, פסוק ל"ד).

החטאים מצטיירים בפסוקים אלה כגורמים לצורך בכפרה וכמושפעים מהכפרה, אבל הכפרה איננה כפרת החטאים עצמם. ולפי זה, פירוש כיפור בוודאי איננו הסרה[5].

ר' יונה אבן ג'נאח ורד"ק בספרי השרשים שלהם, וכן רד"ק בפירושו לתורה אצלנו, מפרשים בדומה לרש"י. רד"ק כנראה היה מודע לבעיה השלישית הנ"ל, ונדחק בתירוצה:

"אולי אכפרה בעד חטאתכם" - אסיר עונתיכם וחטאותיכם בהתפללי בעד חטאותיכם; או, אסיר כעס הבורא שכעס עליכם בעד חטאתכם.

(שמות, פרק ל"ב, פסוק ל').

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מפרש בכיוון אחר, ובונה על המושג 'כֹּפֶר נפש':

אבל הנכון... "גם הנה עבדך יעקב אחרינו", והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך, במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך. "ואחרי כן אראה פניו", כי "אולי ישא פני" ויכבדני להיותי מרואי פני המלך וזה דרך מעלה מיראתו ממנו...אבל יאמר "לכפר על נפשותיכם" (שמות, פרק ל', פסוק ט"ו), "לכפר עליו ונסלח לו" (במדבר, פרק ט"ו, פסוק כ"ח) - על נפשו, ויאמר "אכפרה בעד חטאתכם" (שמות, פרק ל"ב פסוק י"ב), וכולן מלשון "ונתנו איש כופר נפשו" (שם, פרק ל', פסוק י"ב), שהוא פדיון. (בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"א).

מדברי הרמב"ן עולות מספר נקודות:

א. לדעת הרמב"ן, המשמעות היסודית של השורש מתגלה דווקא בשם העצם כֹּפֶר, במשמעות פדיון.

ב. הרובד הראשוני של משמעות כֹּפֶר הנפש עולה מדברי הרמב"ן "לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך". ראיית פני כבוד המלך כביכול מחייבת מיתה, והאדם פודה את נפשו ומשלם תמורת חייו.

ג. כיוון שההקשר שבו ניתן כופר הנפש הוא הקשר של כבוד מלכות, כופר הנפש מקבל רובד שני של משמעות באופן אסוציאטיבי, בכך שהוא מבטא משמעות זו של כבוד ויראה ממלכות.

ד. רובד שני זה הוא המשמש בהקשר של דברי יעקב לעשיו. בכך הרמב"ן גם מקשר בין ביטויי ה'פנים' השונים בפסוק: הפנים הם מטפורה במשמעות כבוד. יעקב 'מכפר את פני עשו', כלומר, נותן מנחה בתור כופר נפש המבטא כבוד ויראה מעשו, ובכך מקווה שעשו 'ישא פניו', כלומר ירים וישא את כבודו של יעקב בכך שיקבלנו.

ה. בהקשר של מקדש וקודשיו משמש בעיקר הרובד הראשון של המשמעות - פדיון הנפש בעקבות החטא המחייב מיתה בפני השכינה. הרמב"ן מסביר בכך ביטויים שונים של כיפור לגבי האדם - כיפור על האדם פירושו פדיון נפשו.

בדרך פרשנית זו הרמב"ן נמנע משלושת הקשיים שהבאנו לעיל לגבי שיטת רש"י, אך קיים קושי אחר בפירושו: פירושו של הרמב"ן בנוי על ההנחה שניתן לפרש 'פנים' במשמעות כבוד, אך הרמב"ן לא הביא לכך סימוכין, וספק אם יש כאלה.

שיטת רס"ג

מלבד סוגי השימושים במילה "כיפור" שהבאנו עד כה, ישנו שימוש נוסף שצריך לקחת בחשבון, ואשר אינו מתיישב לא עם הסברו של רש"י ולא עם הסברו של הרמב"ן. בפרשת סדר העבודה בויקרא פרק ט"ז, מופיע מספר פעמים הכיפור כמתייחס למקומות במקדש; ובהקשרים אלה, הגורם המצריך את הכיפור איננו רק חטא ועוון, אלא גם טומאה. כך בפסוקים הבאים:

(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם...
(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו...
(יט) ...וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ...
(לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר...
(ויקרא, פרק ט"ז).

חז"ל דרשו פסוקים אלה לעניין עבירות של אדם שטימא מקדש וקודשיו[6], כלומר משמעות המילים "וכיפר על הקדש מטומאות בני ישראל" היא "וכיפר על מעשה העבירה של הבאת טומאה אל הקודש" (וכן לגבי שאר הפסוקים). המשמעות ההלכתית של דברים אלה ראויה לדיון נפרד, אך לענייננו נוכל לומר שבאופן ברור אין זה פשט הפסוקים.

רס"ג מפרש את הטומאות בפרק זה באופן מטאפורי, במשמעות "עבירות", ואת מקומות הקודש כמקומות שבהם עושה הכהן את המעשים המכפרים. כלומר, משמעות המילים "וכיפר את הקודש" היא "וכיפר בקודש על העבירות" - הכהן מכפר בקודש על עבירות המכונות כאן "טומאות". אולם, הקודש מופיע כאן כמושא עקיף במילת היחס "על", וכמושא ישיר ("את"). ולעניין הטומאות, ניכרת כאן הבדלה בין טומאות לבין חטאים: "מטומאות בני ישראל, ומפשעיהם לכל חטאתם" (פסוק ט"ז). ועוד: הקורלציה בין כיפור מקומות הקודש לבין ההתייחסות לטומאות מוכיחה שמדובר כאן ביותר מאשר כלי ספרותי.

ג. הכפרה ככיסוי

שיטת ראב"ע

נראה לקבל את פירושו של ראב"ע למשמעות הכיפור. על הפסוק בפרשתנו מפרש ראב"ע:

"אכפרה פניו" - אכסה ואסתיר; ו"פניו" - כעסו.

ראב"ע כנראה מתבסס על משמעות השורש בבניין קל - "וכפרת אותה מבית ומחוץ בַּכֹּפֶר" (בראשית, פרק ו', פסוק י"ד) - משמעות של כיסוי והגנה[7]. על פי זה הוא מפרש בסדר העבודה כך:

וטעם "וכפר על הקדש" - להיות הדם כפר שלא ישחת בעבור טומאת הטמאים[8]. (ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז).

כלומר, הטומאות (וכן העבירות) מהוות איכשהו סכנה למקדש, והכיפור מכסה ומגן עליו. דברים אלה טעונים ביאור:

בישעיהו פרק ו' פסוקים א' - ד' ישעיהו מספר כיצד ראה את ה' על כסא הכבוד, שרפים עומדים עליו, קוראים את קדושת ה' וכבודו. וממשיך ישעיהו:

(ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָא-וֹת רָאוּ עֵינָי:

ישעיהו כאן מתאר מתח בין קרבת ה', מצד אחד, לבין טומאת שפתיו. ההתמקדות בשפתיים בהקשר זה קשורה, כמובן, לעובדה שמדובר בנבואת הקדשה לנבואה. אולם, לענייננו ניתן לראות משם בבירור, שהפחד והסכנה אינם תלויים בחטא מסויים שחטא ישעיהו, אלא ב'טומאה' - הלכלוך והסיאוב של בני האדם, המהווים אנטיתיזה לקרבת ה'. כבוד ה' וקדושתו מחייבים הרחקת חטאים ועוונות, וגם הרחקת טומאות, גם כשהן נטולות מטען ערכי שלילי.

ישעיהו ממשיך:

(ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר :

לא מתואר מקודם חטא או עוון מסויים. הצורך בכיפור נולד מתוך קרבת ה' היתירה, המולידה מידת דין נוקבת. הכיפור הוא מנגנון של כיסוי והגנה שנועד לאפשר המשך קרבת ה' חרף העוונות והטומאות.

זו משמעות הכיפור בסדר העבודה: לולא הכיפור, החטאים והטומאות המתגברים של עם ישראל היו מחייבים את הסתלקות השכינה, או פגיעה של ה' בישראל. הכיפור מכסה, חוצץ ומגן, ומאפשר את המשך קיום השכינה "בתוך טומאתם" (ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז).

כאשר אדם חוטא, החטא מבדיל וחוצץ בינו לבין ה'. כדי לאפשר את המשך קיומו בתוך העם אשר ה' יושב בתוכם מבלי להיענש בכל חומרת מידת הדין, עליו להביא קרבן - להתכפר ולהתגונן. במקרה הספציפי של קרבן החטאת, כאשר ה' מקבל לפניו את החוטא, הוא גם סולח לו: "וכיפר עליו הכהן ונסלח לו" (ויקרא, פרק ד', פסוק ל"א). סדר העבודה, לעומת זאת, מתמודד עם התופעה האובייקטיבית הנרחבת של חטאים וטומאות של בני ישראל סביב המשכן ובתוכו, ועם הסכנה הנגרמת מכך להמשך קיום השכינה בתוך עם ישראל. הכיפור מכסה ומגן על המקדש מפני סכנה זו, ומאפשר לה' להמשיך לשכון בתוכם.

משמעות "אכפרה פניו"

אם נחזור לפרשתנו, ראינו שראב"ע מפרש את "פניו" במשמעות "כעסו", כלומר, משמעות "אכפרה פניו" היא "אכסה על כעסו" - אחצוץ בין כעסו לביני. אולם, נראה לפרש את הדברים במשמעות קצת שונה: "פניו" הם קרבתו - המפגש עמו. הרקע של יחסי יעקב ועשו גורמים לכך שהמפגש עם עשו הוא מסוכן ליעקב (כמובן, מסיבות שונות לחלוטין מאשר במקרה של קרבת שכינה), ויעקב שואף לקיים את המפגש והקרבה מבלי שיפגעו זה בזה - 'לכפר פניו'.

כפרה על ידי ה'

בתחילת הדברים הערנו שיש מספר מקומות חריגים שבהם ה' הוא המכפר. מצאתי במקרא שבעה מקומות ברורים כאלה, ומתוכם ארבעה הם פניות של האדם לה' בבקשה לכפר עוונות:

...כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'... (דברים, פרק כ"א, פסוק ז').

דִּבְרֵי עֲו‍ֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם: (תהלים, פרק ס"ה, פסוק ד')

עָזְרֵנוּ אלוקי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. (תהלים, פרק ע"ט, פסוק ט').

כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד. (דברי הימים ב' ,פרק ל', פסוק י"ח).

שלושת המקומות האחרים הם: יחזקאל פרק ט"ז, פסוק ס"ג; ירמיהו, פרק י"ח, פסוק כ"ג; תהלים, פרק ע"ח, פסוק ל"ח; מקום מסופק נוסף הוא דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"ג.

מסתבר שמדובר כאן במשמעות מושאלת ומשנית. מכיפור הכהן המגן ומכסה על העוונות, לעיתים עם תוצאה של סליחה על ידי ה', נולדת משמעות לכיפור עצמו של סליחה ומחילה, שאף היא גורמת לביטול העונש. ומסתבר, שמשמעות הפנייה לה' היא לומר: "אני, האדם החוטא, אינני מסוגל לכפר על עצמי, ולכן אני מבקש ממך, סלח לי וכפר לי אתה בעצמך, כאילו אתה הכהן המכפר בעדי".

משמעות זו בולטת בפסוק בתהלים ס"ה הנ"ל: "דברי עוונות גברו מני, פשעינו אתה תכפרם" - אני איני מסוגל, כפר אתה.

כפי שראינו, כבוד ה', מלכותו וקדושתו מחייבים שתהיה סתירה בין קרבת ה' לבין החטאים והעוונות. לאור זה, משמעות בקשת סליחת חינם מה' היא בקשה שתתגבר מידת רחמיו של ה' על מידת דינו. רק על ידי גבורה זו בכוח הרחמים יכולה מידת הדין להתבטל, ויכול האדם לזכות בסליחה ומחילה, גם כאשר אין לו את הכוח והיכולת לכפר על עצמו במנגנונים שנקבעו במידת הדין.

 

[1] בסוף השיעור נצטט כמה ממקורות אלו ונביא מראי מקומות לשאר.

[2] לכן, התרגום האנגלי הרווח, The day of Atonement, איננו מדוייק; תרגום צורני מדוייק יותר הוא The Day of Atonings.

[3] כך לפי גרסאות כתב יד בב"מ, כד. (עיינו בדקדוקי סופרים במקום), אך בדפוס ווילנא הנוסח הוא "נגיב".

[4] גיטין נו.

[5] כבר הרמב"ן הסתייג מפירושו של רש"י, והעלה נקודות אלה:

ולשון קנוח בכפור איננו לשון קודש, רק לשון ארמית. וכן כפורי זהב שם המזרקים בבבל. כי לעולם לא תבוא כפרה בחטא...

(בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"א).

[6] עיינו ברש"י לפסוק ט"ז.

[7] כך נראה גם להסביר את ה"כפורת" - היא מכסה את ארון הברית.

[8] אולם, יש להעיר שראב"ע לויקרא פרק א', פסוק א' מפרש את לשון "כיפור" כרמב"ן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)