וישלח | יעקב וישראל

^[*]

"וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר! וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל – כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב, כז-כט)

"וַיֵּרָא אֱ-לוֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לוֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב – לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ! וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (ל"ה, ט-י)

מה פשר כפילות זו? מה ראה הקב"ה לחזור ולקרוא את שמו של יעקב בשם שכבר נתן לו המלאך, שרו של עשו?

אפשר שלא עשה כן אלא על מנת לחזק את קריאת השם ואת הברכה שנתלוותה לה, ולהעניק להן משנה תוקף. מדברי רש"י הבאים עולה הבנה דומה אך שונה:

"וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך" (ל"ב, כח)

על פי דברי רש"י הללו, לא המלאך הוא שקרא ליעקב בשם ישראל, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו; המלאך רק בישר ליעקב, כי עתיד הקב"ה לשנות את שמו ולברכו.

אך נראה שההבדלים בין דברי המלאך ובין דברי ה' מלמדים על הסבר אחר לכפילות. יש שני הבדלים עיקריים בין דבריהם:

א. המלאך אמר "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל", בעוד מן המילים הפותחות את דברי הקב"ה – "שִׁמְךָ יַעֲקֹב!" – משמע שהשם יעקב יישאר על כנו, ואין כאן אלא תוספת שם.

ב. המלאך מבאר את שמו החדש של יעקב: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", בעוד בדברי הקב"ה אין אנו מוצאים כל ביאור למשמעות השם החדש.

במסכת ברכות נחלקו חכמים על בן זומא, הסבור כי אין מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח. כראיה לשיטתם, הביאו חכמים את שמו של יעקב אבינו:

"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?! והלא כבר נאמר _{(ירמיהו כ"ג, ז-ח)}: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם'! אמרו לו: לא שתֵעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו; כיוצא בו אתה אומר: 'לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ' – לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו" (יב:)

וממשיכה הגמרא שם:

"תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם 'אברם' – עובר בעשה, שנאמר (י"ז, ה) 'וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם'. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר (שם) 'וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם'. אלא מעתה, הקורא ליעקב 'יעקב' – הכי נמי?! שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב 'וַיֹּאמֶר אֱ-לוֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב'"

מה פשר ההבדל בין אברהם אבינו, שהמכנהו 'אברם' עובר בלאו, לבין יעקב אבינו, שמותר לקרותו בשם זה?

נראה שניתן להבין את ההבדל לאור ההקשרים של שינויי השמות הללו. שמו של אברהם שוּנה עם קיום מילתו[2], שהיתה מילה של גרות: עד אז נחשב אברהם מבחינת ייחוסו לגוי, בן נח, והקב"ה גיירו קודם לידתו של יצחק, על מנת שיצחק ייחשב ליהודי גמור. גרות היא בעצם לידה מחדש, וזאת לא רק מהבחינה ההלכתית[3] אלא גם, ובעיקר, מהבחינה המהותית: הגר מחליף את ערכיו וזונח את כל מה שהאמין בו בעבר. הרי הוא כתינוק הלומד את כל תורתו מראשיתה.

שינוי שמו של אברהם בא אף הוא לבטא רעיון דומה: אברהם איננו האדם שהיה קודם מילתו, הוא הפך לאדם חדש. ממילא אסור לכנותו בשמו הקודם, המבטא את מה שהיה קודם לגרותו.

אצל יעקב, לעומת זאת, שינוי השם איננו מבטא מהפך רוחני טוטלי שהפך אותו לאדם חדש, אלא רק תוספת של פן מסוים לאישיותו. על כן לא זז השם יעקב ממקומו הראשון.

אולם, נראה שעיון במשמעותם של השמות החדשים תגלה דרך נוספת להבין את ההבדל בין אברהם ובין יעקב:

הגמרא שהזכרנו מבארת את ההבדל בין השם אברם לבין השם אברהם כך:

"בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו"

לכאורה ניתן להבין זאת כברכה מצומצמת יחסית: עד היום היה אברהם מעין פטרון לארם בלבד, ואילו מהיום והלאה הוא פטרון לעולם כולו. אולם מהירושלמי אנו למדים כי משמעותו של שינוי השם גדולה הרבה יותר; במשנה במסכת ביכורים כתוב:

"הגר מביא _{[ביכורים]} ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ' _{(דברים כ"ו, ג)}... וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר 'א-להי אבות ישראל', וכשהוא בבית הכנסת אומר 'א-להי אבותיכם'..." (פ"א מ"ד)

הירושלמי על אותה משנה מביא את דעת רבי יהודה, כי גר דווקא מביא ביכורים, ומלווה זאת בקריאת מקרא ביכורים:

"תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? 'כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' _{(י"ז, ה)} – לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים"

הרמב"ם, בתשובתו המפורסמת לעובדיה הגר _{(סימן רצ"ג במהדורת בלאו)}, מסביר כי לדעת רבי יהודה נחשב אברהם אבינו לאבי היהדות, שהביא לעולם את בשורת ייחוד ה', והכניס רבים תחת כנפי השכינה – וממילא הוא אביהם ורבם של כל הגרים. הביטוי 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם', איפוא, איננו מליצה גרידא; זוהי קביעה (בעלת תוקף הלכתי![4]) כי אברהם נחשב לאביהם של כל הגרים.

לשינוי שמו של אברהם היתה, אם כן, משמעות דתית. התפיסה האלילית גרסה כי בעולם שולטים כמה וכמה אלים, כל אל ותחום שלטונו. כל עוד היה אברהם "אב לארם", ניתן היה להבין חלילה, כי מצודתו של הקב"ה, שאברהם הוא נציגו עלי אדמות, פרושׂה בארם בלבד, ולא בארצות אחרות. שינוי שמו של אברהם ל"אב המון גוים" הבהיר, כי הקב"ה שולט בעולם כולו. שמו החדש של אברהם הוא, אפוא, תמצית התפיסה המונותאיסטית היהודית "כִּי ה' הוּא הָאֱ-לוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" _{(דברים ד', לט)}. מעתה מתבאר כמין חומר האיסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם 'אברם', שהרי שם זה 'מחזיר' את הגלגל לאחור, לתפיסה האלילית.

אצל יעקב, לעומת זאת, יש לשינוי השם משמעות אחרת לגמרי. השם 'יעקב' מייצג את האיש התם, יושב האוהלים: יהודי למדן, פשוט, בעל אמונה תמימה, אדם שאינו מנוסה בחיי המעשה ולא יצליח להסתדר בעולם הרחב; אדם שלא טעם מעודו טעם מאבקים ותלאות.

השם 'ישראל', לעומת זאת, מייצג את ההפך הגמור – "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". שם זה ניתן לאדם שׂבע מאבקים וניצחונות, אדם שיצא מ'קורס הרמאות' של לבן וידו על העליונה, אדם שאך התחזק והתחשל מן התלאות והנדודים שהיו מנת חלקו, ואשר הגיע לשיא כוחו ועצמתו בהתגברו על מלאך.

אלא שהקב"ה והמלאך, שרו של עשו, אינם רואים עין בעין את המהפך האישיותי הזה.

עבור שרו של עשו, הכוח הפיזי הוא הנכס החשוב ביותר שיכול אדם להשיג: הוא מתבונן בהערצה ב'ישראל', שהצליח לצבור ניסיון רב כל כך במאבקים ובניצחונות, ואילו ליעקב של פעם – לא-יוצלח, חסר כוח ונעדר כל ניסיון – הוא מתייחס בבוז. לא ייפלא אפוא שהוא מברך את יעקב ב-"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל", כאילו רוצה לומר לו 'יהי רצון שעברך העגום יישכח, והכול יראו רק את מצבך הנוכחי, על הכוח והעוצמה שבו'. שרו של עשו אינו מוכן לקבל את האפשרות שהפסיד במאבק ליעקב, התם, ולכן הוא טוען בהחלטיות כי ההפסד אירע במגרשו הביתי – במגרש הכוח והעצמה.

הקב"ה, לעומת זאת, תופס את שינוי השם בדרך אחרת לגמרי. ברור לו שהשם 'יעקב' במקומו עומד, ואין לבוז לו. לימוד התורה, האמונה התמימה, הדבקות בערכים ובאידאלים הא-לוהיים הנשגבים – כל אלה הם העיקר; הכוח וניסיון החיים אמנם עשויים לסייע, אך הם משניים בלבד, ואינם עומדים בזכות עצמם[5].

לרעיון זה יש משמעות הרלוונטית גם לדורנו: ישנם רבים החושבים כמו שרו של עשו. הם מתייחסים ליהודי הפשוט והתמים, החובש את ספסלי בית המדרש ולומד, כאל גלותי ומיושן. את גדולתו של עם ישראל רואים הם לא במורשתו ובתרבותו, כי אם בעצמתו, במלחמות הרבות בהן ניצח, ובמאבקים אותם שרד. אך באמת אין הדבר כן; הכוח, העצמה וההישרדות – חשיבותם רבה, אך עיקר גדולתם של ישראל היא בעבודת ה', באמונה התמימה בו, באהבתו הטהורה ובהידבקות ברצונו המתגלה אלינו בתורתו הקדושה.

1. השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת וישלח תשנ"ה, וסוכמה על ידי מתן גלידאי. הפניה סתמית היא לספר בראשית.
2. ראה: בראשית פרק י"ז.
3. כך, למשל, מותר הגר מבחינה עקרונית בקרובותיו. ראה: יבמות צז: 'שרא להו למינסב נשי דהדדי', וברש"י שם; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ד הי"א – "כקטן שנולד... ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל".
4. הרמב"ם מסיק מכאן כי לדעת רבי יהודה – אותה הוא פוסק להלכה – יכול גר לומר בתפילתו "א-לוהינו וא-לוהי אבותינו", ובניגוד למשנה, המניחה שגר לא נחשב לבנם של אבותינו ולכן אומר "א-לוהי אבותיכם".
5. אמנם הגמרא בברכות שהבאנו לעיל אומרת כי "ישראל עיקר ויעקב טפל לו"; אך המדרש _{(בראשית רבה עח, ג)} מובאת גם דעה הפוכה: "יעקב עיקר, וישראל מוסיף עליו".

[*] השיחה הועברה בליל שבת פרשת וישלח תשנ"ב.