מבנה הפרשיה

החלק האחרון של פרשת שופטים עוסק בהלכות המלחמה, שהם פרק חשוב של הלכות מדינה, או כהגדרת הרמב"ם: "הלכות מלכים ומלחמותיהם". פרשת זו איננה נפתחת כמו פרשיות אחרות בכותרת: "כי תבוא אל הארץ" וכיו"ב, אלא בתיאור כללי של מצב המלחמה: "כי תצא למלחמה". משמע – אין מדובר בה על התקופה הקרובה של מלחמות כנען דווקא, אלא על מלחמות בדרך כלל, וממילא – על ערכי המלחמה ועל הלכותיה:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:

"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם"   (דברים כ', א'-ט').

נקל לראות שלפרשיה חמישה חלקים:

1. פסוק א' – פתיחה: ה' נמצא עמך במלחמה ולכן לא תירא מהאויב.

2. פסוק ב'-ג' – נאום הכוהן – ה' הולך עם מחנה ישראל – ומכאן הקריאה שלא לפחד.

3. פסוק ה'-ז' – נאום השוטרים הראשון: שלושה חוזרים מעורכי המלחמה, מי שהחלו תהליך משמעותי ולא הספיקו להשלימו: הבונה בית, המארש אשה והנוטע כרם.

4. פסוק ח' – נאום השוטרים השני – אחד נוסף חוזר מעורכי המלחמה – הירא ורך הלבב – כדי שלא יימס את לבב אחיו.

5. פסוק ט' – השוטרים יפקדו שרי צבאות בראש העם – כלומר: ימנו את הפיקוד האחראי על המלחמה.

כשניתן דעתנו למבנה הפרשה נראה שיש למראית עין כמה פסוקים שאינם במקומם. נאום הכוהן הראשון קורא לחיילי ישראל לא לפחד משום שה' נמצא עימם במלחמה. בהמשך ידברו השוטרים ויקראו למי שירא – לשוב לביתו. אך באמצע חוצץ נאום השוטרים הראשון על שלושת פטוריו, שאין להם קשר לנאום הכוהן.[1] מדוע לא הוצמדה הקריאה לרכי הלבב לעזוב את המלחמה לנאום הכוהן – העוסק בדיוק באותו נושא – הפחד?

גם בפתיחה נראה כאילו יש סרבול יתר, כששאר פסוק הפתיחה מדבר על כך שה' נמצא במלחמה ומיד אח"כ חוזר הכוהן על אותו רעיון עצמו – כשהצבא מתאסף לקראת המלחמה.

נראה שהפסוקים בפרשיה מסודרים במבנה מנורה – כיאסטי, באופן הבא [תרשים מצורף בקובץ]:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:

"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם"

נתבונן בפרשה מבפנים החוצה. במרכז הפרשה, לפי מבנה המנורה, רשימת שלושת הפטורים. כשמתרחקים מהמרכז מוצאים מעליו ומתחתיו פסוקים העוסקים בבעיית הפחד. הכוהן מדבר על הפחד מבחינה מוראלית ותודעתית, והשוטרים פוטרים את מי שירא – מבחינה מעשית.

במסגרת של הפרשה, פסוק הפתיחה המתאר את המלחמה בתודעה אמונית, כלומר: המלחמה בישראל היא תופעה בעלת משמעות דתית, שכן: "ה' א-לוהיך עמך".

הפס' האחרון מדבר על מינוי הפיקוד של הצבא ע"י השוטרים. למעשה, מדובר פשוט על השלב הראשון בהכנות המעשיות לקראת היציאה לקרב. כאילו כתוב: יש למנות את הפיקוד וכו' – כלומר: להתאמן, להכין תוכנית קרב, תדריכים וכן הלאה.

ממבט ראשון הפתיחה האמונית והסיומת המעשית נראות כסותרות. אבל, לאמיתו של דבר, נראה שהתורה רוצה לחבר בין התודעה האמונית לפיה ה' נלחם עם ישראל, לבין התפישה הריאליסטית של המלחמה. תודעת המלחמה הישראלית אמנם מניחה שה' נמצא עם צבא ישראל, אך אין ללמוד מכך שהמלחמה הופכת מאורע ניסי המופקע מחוקי ההיסטוריה והטבע. גם אחרי נאום הכוהן, עדיין נותרים פחדנים שעלולים לגרום דמורליזציה, ולכן פוטרים אותם מהמלחמה. ואליבא דאמת, יש ממה לפחוד, שהרי התורה עצמה פוטרת קבוצות שלמות של אנשים מחמת החשש: "פן ימות במלחמה", והרי – שאף שה' נמצא עם ישראל, המלחמה היא עדיין מאורע ממשי שיש בו סכנות לרוב. וזו עצמה הסיבה לכך שמעמד הפתיחה של המלחמה מסתיים בפעולה המעשית של מינוי הפיקוד, שיש לראותו כמשקל מאזן לקביעה האמונית: "כי ה' א-לוהיך עמך".

 

המלחמה והחיים

במרכז הפרשיה, כאמור, נאום השוטרים הראשון המכריז על שלושה פטורים מהמלחמה, שהעיקרון שלהם אחד: החל בתהליך: בנה בית, ארש אשה, נטע כרם – ולא סיים אותו. והסיבה: "פן ימות במלחמה ואיש אחר" – ישלים את מה שהראשון לא הספיק – בגלל המלחמה. ממבט ראשון ניתן לתאר את הפטורים האלה כ"סיבות משקיות". דומה שבכל אומה ולשון משאירים בשעת המלחמה בעורף אנשים שעבודתם היא חיונית למשק, כגון: העוסקים באספקת מזון, חשמל, רפואה וכדומה. אך מבט שני יגלה שהמכנה המשותף של הפטורים כאן איננו תומך בהסבר זה. ראשית, יש תחומים רבים אחרים שלא נזכרו כאן, למשל: היינו מעדיפים את עובדי גידולי השדה על הכורמים, ואת הרופאים על הבנאים. אבל הרבה יותר מזה: לו היה זה פטור מסיבות משקיות, היינו משחררים את אלה שיש להם כרמים או שמטופלים בילדים רבים – ולא את אלה שכלל לא הגיעו לשם. מי שכרמו עדיין ערלה, וענביה אינן בשלות – איננו תורם למשק. דומה שיש לחפש את ההסבר לפטורים במקום אחר.

והנה, אותה רשימה בדיוק נזכרת בפסוקי הקללה בברית ערבות מואב:

"אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ"   (דברים כ"ח, ל').

שלושה תהליכים מרכזיים מקדם האדם הבוגר: הקמת המשפחה, בניית הבית, ועולם העבודה או הייצור. מובן, יש עוד רבים, אך אלה משותפים כמעט לכל אדם בוגר החי חיים נורמאליים. תהליכים אלה מבטאים את מלאותם וחשיבותם של החיים. והנה, מטבע האדם, שבראשית הדרך יש חלומות ורצונות ותוכניות, ואחר כך פונה האדם לנסות ולהגשים את התוכניות שרקם, ומשקיע מהונו ומזמנו כדי להקים מפעל, לעבד חלקת אדמה, ולבנות חיי משפחה. קללת החיים היא מצב בו אדם חורש וזורע אך איננו זוכה לקצור, ופירות עמלו נתונים בידי אחר. הקללה מתארת מציאות כזו מפני ששבר החיים ולעתים גם הייאוש מהם, מתגלה כאשר אנשים מגלים שוב ושוב שחבל להם לחלום ולרצות, כי ממילא מישהו אחר יזכה בתוצאות מעשיהם, ולא הם.

דומה שהתורה מחריגה את שלושת המקרים הללו של מי שהחלו תהליך מרכזי בחיי האדם וטרם סיימו אותו, כדי לומר: תכלית המלחמה איננה הניצחון, אלא החיים. מובן שכדי לחזור ולחיות צריך לנצח, אולם המלחמה איננה אלא פרק אחד, אמצעי – לשם התכלית הגדולה: החיים המתוקנים והטובים: "ובחרת בחיים". החיילים מגיעים לשטחי הכינוס, ושם מדברים עימם וכך נבנית תודעת המלחמה. נאום השוטרים הראשון תכליתו להניח את המלחמה, עם כל חשיבותה, בסוגריים. אם התוצאה של המלחמה תגרור אחריה את קללת החיים, יהיה זה הפסד במערכה הגדולה, ולא ניצחון, גם אם ננצח בקרב. הצבא כולו, במעמד טקסי, שולח את כל מי שנמצא באמצע תהליך כזה, ומכריז בכך על כבודם של החיים האנושיים ועל חשיבותם, כתכלית העליונה של המלחמה.

 

בל תשחית

בהמשך הפרק מוסיפה התורה ציווי נוסף הקשור למהלך המלחמה ובמיוחד לבניית מצור:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ"   (דברים כ', י"ט-כ').

אין זו דרכה של תורה להתערב בטקטיקת המלחמה או בשיקולים כלכליים. ובכל זאת, היא מגבילה את הזכות להשתמש בעצים לשם בניית מצור רק לעצי סרק, ולא לעצי פרי. מפסוקים אלה למדו חכמים את האיסור המפורסם: "בל תשחית", שבמובנו הצר אוסר על השחתת דברי מזון, ובמובנו הרחב אוסר על השחתת כל דבר שיש בו תועלת לאדם. אולם, יסודו של האיסור בהלכות מלחמה דווקא. מדוע?

התורה מעמידה לנגד עינינו שני ערכים, או אולי: ערך מול אינטרס. אילו היו אלה רק שני אינטרסים אנושיים, לא היה צורך בהתערבות של החוק, אך הבעיה עמוקה יותר. הצבא היוצא למלחמה מעוניין להשיג ניצחון יעיל ומהיר. לשם כך הוא משתמש בכל האמצעים והמשאבים שיש בסביבתו. אנחנו יודעים מההיסטוריה של המלחמות עד כמה שאלות אספקת מזון וציוד לצבא המרוחק ממולדתו היו משמעותיות בקביעת הניצחון או המלחמה. חסימת קווי האספקה לצבא צרפת בימי נפוליאון ולנאצים במלחמת העולם השנייה – היו הסיבה המרכזית לתבוסתם בחורף הרוסי.

המפקדים ירצו להשתמש בכל משאב אפקטיבי כדי לקדם ניצחון מהיר, ולכן הם מורים לכרות עצים כדי להקים את המצור, היינו – את המבנים האמורים להיות הבסיס להתקפת חומת העיר עימה נלחמים. מדוע להתערב בשיקול דעתם? אולי הם סבורים שכרגע עדיף ניצחון מהיר ואח"כ נשקם את הפרדסים? אולי שכדאי לוותר על מחצית מעצי הפרי לטובת המלחמה? כאמור, התורה מגנה כאן על ערך ולא על צורך. לו היה זה צורך, היה שיקול הדעת הטקטי נשאר בידי הפיקוד האנושי. עצי הפרי מבטאים את תשתיות החיים, אלה שלפני המלחמה ואלה שאחריה. המלחמה היא ביטוי מובהק למהלך אנושי שעיקרו: הרס, הרס החיים והרס העולם, כדי להשיג ניצחון, הצלחה או בטחון. איסור בל תשחית, כמו הפטורים מהמלחמה,  מכניס גם הוא את המלחמה לפרופורציה הנכונה שלה: יש חיים לפניה, ויהיו חיים אחריה, והמלחמה היא לשם החיים. ולכן – אסור לפגוע בתשתיות החיים הקבועות, שתכליתן לספק חיים. החיילים שלא יוכלו להשתמש בעצי הפרי, יצטרכו לשמוע ממפקדיהם – מצטערים: "כי האדם עץ השדה", היינו: האדם תלוי בעץ השדה וזקוק לו, ולכן המצור יימשך חודשיים יותר מהמתוכנן; הם ישמעו גם את קולם של החיים המוחים נגד ההרס של המלחמה. התורה איננה פציפיסטית, והיא לא שוללת את הלגיטימציה של המלחמה. להיפך – ה' א-להיך עמך – גם במלחמה. אך המלחמה איננה מבטלת את החיים, את חשיבותם ואת כבודם. ומסיבה זו, האיסור להשחית את תשתיות החיים, והכבוד המוענק כפטור לחוזרים מעורכי המלחמה כדי שימשיכו בתנועת החיים – הם פרק מרכזי בהלכות המלחמה של התורה.

 

אמונה ופחד

כפי שראינו למעלה, הפתיחה של הפרשיה, נאום הכוהן, ונאום השוטרים השני – כולם עוסקים בנושא אחד: תודעת המלחמה – והפחד. העיסוק בתודעת המלחמה כשלעצמו איננו אופייני לישראל דווקא. דומה שחיזוק הצבא על ידי יצירת תודעת ערך משותפת, הגדרה ערכית של מטרות המלחמה והזהות הקולקטיבית, והטפה לערכים לאומיים – הוא אסטרטגיה המשותפת לעמים רבים. מבחינה זו נאום הכוהן הממלא כאן תפקיד דתי, איננו מיוחד. אך דומה שתוכנו אכן נושא מסר מיוחד. תודעת המלחמה ספוגת רוח אמונה שתמציתה: "ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".

כבר ראינו למעלה שאמונה זו איננה מבטלת את הריאליות של מלחמה הבאה לידי ביטוי בממשיותו של  המוות ובפחד מפניו. המלחמה איננה ניסית אלא ארצית, ממשית, בכל המובנים של הגדרה זו. אם כך הוא, כיצד יכולות המילים היפות על נוכחות ה' במערכה לכסות על המציאות? אם ה' הולך עמנו ובכל זאת אין בטחון בתוצאות, מה המשמעות של תודעה זו? נראה לי שיש לדבר על שני מישורים:

1. תודעת המלחמה מייצרת תכלית משותפת, אקלים ערכי – שמחסן את הלוחמים נפשית מפני הפחד. כשאדם נלחם ללא ערך, הוא עסוק רק בעצמו ובגורלו – ואז הפחד עלול להשתלט. כשהמלחמה היא לשם שמים, כשהיא נתפשת כהמשך של יציאת מצרים וכשהמחנה הארצי איננו רק ארצי, הלוחם היהודי אמור לפעול ולחשוב מעבר לכאן ועכשיו של סכנות המלחמה.

2. ההבטחה המשתמעת מנוכחות ה' במחנה להילחם לכם ולהושיע אתכם, משמעותה בעיקר במישור הלאומי ולא במישור הפרטי. אם עם ישראל ראוי, ה' יושיע אותו והוא ינצח במלחמה כפי שהתורה מבטיחה בברכות שוב ושוב: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה" (דברים כ"ו, ח'), וכיוצא בזה. אולם, המלחמה היא תופעה טבעית-ריאלית, ולכן חיילים יכולים להיפגע.

לא כל החיילים יהיו חדורי תודעה לאומית, והתודעה האמונית לא תשחרר את כולם מהפחדים הקיומיים. התורה בוחרת להניח עובדה זו בגלוי, ולשחרר את מי שגם אחרי הדברים הנשגבים על תודעת המלחמה בישראל, איננו משוחרר מהפחד. דומה שהפחד צומח ופורח דווקא על קרקע האיום, ההכחשה וההפחדה. מובן שהפחדים הם לגיטימיים, ובמקרים רבים הם גם כלי הכרחי לשמירה על האדם וחייו; אך מי שהפחד עלול להשתלט עליו, לשתק אותו – ילך וישוב לביתו כדי שהשיתוק לא יהיה מדבק. במקום כזה ייעלמו ממילא חלק גדול מהפחדים. התורה מתמודדת עם הפחד המובן, הן על ידי יצירת תודעה אמונית שאמורה לשחרר את האדם מהמחשבה על עצמו ולהישען על צור ישראל וגואלו, והן על ידי הנחת הפחד כלגיטימי.

אמת, אלה שפוחדים ורוצים ללכת הביתה עלולים להתבייש מפני אחיהם. קדמונינו הציעו שכל הפטורים ייצאו ביחד משדה הקרב כדי שלא ניתן יהיה לזהות בתוכם את הפחדנים. אולם, אפשר ופתרון זה יכול להפוך את כל היוצאים, גם את המאורשים או בוני הבית – לחשודים בפחד. אולי פועל פה מנגנן פסיכולוגי מאזן. הפחד מצד אחד, והבושה מצד שני. מי שהבושה מפני החברה גדולה אצלו מפחד המוות, שיישאר במלחמה, הוא יכול להתגבר... ומי שבאמת מפחד עד סכנת שיתוק – הוא יתגבר על הבושה...

 

ה' "הולך עמך" או "לפניך"?

בפסוקים שלפנינו בדברים מתואר ה' כהולך "עם" מחנה ישראל: "ההולך עמכם". במקומות אחרים בתורה נמצא תיאור שונה:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה"   (במדבר י', ל"ג).

ארון ברית ה' נוסע לפני מחנה "דרך שלושת ימים". מדוע הוא איננו בתוך המחנה? תשובה לכך טמונה במילים: "לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה", כלומר: שה' אחראי להוביל את המחנה. כך גם בתפילת משה רבנו הידועה האמורה מיד אחר כך: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', ל"ה). כלומר: ה' גם נלחם בשביל ישראל, נגד אויביו.

דומה התיאור הזה לאמור בראשית יציאת מצרים: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות י"ג, כ"א). כלומר – מחנה ישראל נשען על ה', הנלחם לו, כלומר – במידה רבה – במקומו. במובן הקיצוני ביותר מצב זה בא לידי ביטוי במלחמה שלא הייתה עם מצרים: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות י"ד, י"ד). ואולם, גם אם ישראל אוחזים בנשק, עדיין ה' הולך לפניהם, כלומר: מדובר כאן במצב לא טבעי, ניסי, שבו יש קדימות לא-לוהי על פני האנושי והריאלי.

האם ההבדל בין ה' ההולך לפני ישראל לבין ה' ההולך עימם, בדברים, הוא רק הבדל שבמיקום, או שיש לו משמעות יסודית יותר? נבחן זאת לאור האמור בפרשת בני גד ובני ראובן ואחר כך במלחמות יהושע.

 

"לפני בני ישראל" ו"לפני ה'"

בני גד ובני ראובן בקשו לקבל את הארץ שנכבשה בעבר הירדן מסיבות כלכליות: היה להם מקנה רב והארץ הזו מתאימה למקנה. כנגד זה הוכיחם משה רבנו שהם חוזרים על חטא המרגלים מפני שדה-פאקטו משמעות בקשתם היא לא להיכנס לארץ וזה יפיל מורך לב בעם שיחשוד שמא מפני הפחד הם מבקשים להישאר מעבר לירדן. תגובת שני השבטים באה בהצעה ללכת לפני מחנה ישראל ולהובילו במסע המלחמה בארץ כנען:

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"   (במדבר ט"ז, י"ט).

משה קיבל לכאורה את ההצעה, אך הוסיף בה תיקונים קלים, ובאחד מהם נתמקד כעת:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"   (במדבר ט"ז, כ'-כ"ד).

הביטוי "לפני ה'" חוזר בדברי משה ארבע פעמים. בשלוש הפעמים הראשונות הוא משמש כחלק מהתנאי שמעמיד משה בפני השבטים – לעבור חלוצים לפני ה'; בפעם האחרונה הוא משמש במסגרת ההבטחה התלויה בקיום התנאי – הארץ תהיה לשבטים אלה לאחוזה לפני ה'.

הביטוי "לפני ה'" בולט בדברי משה דווקא על רקע היעדרו מדברי שני השבטים, שבהצעתם נאמר רק: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". נראה, אם כן, שמשה רבנו אינו רק חוזר על הצעתם של שני השבטים, אלא גם מתקן אותה. ואמנם, עיון בשלבים הבאים של הדיאלוג מוכיח טענה זו, שכן שני השבטים חוזרים על דבריו של משה ומסכימים להם:

"וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר"   (במדבר ט"ז, כ"ה-כ"ז).

החזרה על דברי משה היא חיונית, כדי שיֵדע משה ונדע אנחנו שהתיקון שלו להצעתם התקבל על ידם.

בשלבים הבאים של הברית, במעמד ההסכמה הפומבית, חוזר משה וחוזרים שני השבטים על העיקרון של "לפני ה'", ובסך הכל, מופיע הביטוי "לפני ה'" בפרשיה זו שבע פעמים – חיזוק נוסף להנחתנו בדבר היותו ביטוי מנחה של הפרשיה כולה.

אלא שעדיין אין אנו מבינים מהו טיבו של התיקון שהציע משה. הם אמרו: "חלוצים לפני בני ישראל", והוא אומר: "לפני ה'". האם זוהי מליצה דתית בלבד? סוף סוף, הכוונה המוסכמת על משה ועל שני השבטים הייתה שהם ייחלצו לפני מחנה המלחמה. ייתכן שבני גד ובני ראובן נכשלו בהתבטאות 'חילונית', כאילו המלחמה היא מלחמה ארצית בלבד, וראוי לתקנם וללמדם לקח אמוני טוב; אבל מדוע נקודה זו צריכה להיות כל כך מודגשת בלבו של ההסכם? ננסה לחדד את השאלה, כיצד הופך אדם מחלוץ 'לפני ישראל' לחלוץ 'לפני ה''? האם הדבר תלוי בכוונתו, בתודעתו, בדבקותו, או אולי בגורם אחר, אובייקטיבי?

 

למשמעות הביטוי "לפני ה'"

כדי לעמוד על הוראתו של הביטוי "לפני ה'", עלינו להרחיב את היריעה ולנסות לעמוד על משמעותו של ביטוי זה במקומות אחרים.

והנה, בתורה מופיע הביטוי "לפני ה'" מאה וחמישים פעמים בקירוב, וברובן המוחלט – ביותר ממאה וארבעים מהן – יש לו הוראה אחת פשוטה: בקִרבה אל ה', ממול המקום שבו נמצא ה'. הביטוי "לפני ה'" אינו משמש כהוראה כללית או מושאלת – כאילו נאמר 'תחת שלטון ה'', 'תחת אחריותו' או 'תחת רצונו', אלא כהוראה קונקרטית על מיקום: לפני ה' ממש. כך, למשל, בסיפור בשורת המלאכים לאברהם, כאשר התורה אומרת "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (בראשית י"ח, כ"ב), כוונתה שאברהם עודנו נמצא יחד עם ה' באותו מקום, שכן ה' לא הלך עם שני המלאכים.[2] כך גם, למשל, בפרשת המן, בה אומר משה רבנו לעם: "קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם" (שמות ט"ז, ט'), ובני ישראל עושים זאת: "וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" (שמות ט"ז, י'). בני ישראל נקראים להתקרב אל ה', וכיוון שהם אינם יכולים מצדם להתקרב אליו יתברך קירבה פיסית, כבוד ה' נראה אליהם – כלומר: הוא יתברך התקרב אליהם.

רוב מופעיו של הביטוי "לפני ה'" באים כציון מקום לעבודה כלשהי במשכן או במקדש, שמיקומה צריך להיות "לפני ה'". בהוראה הצרה ביותר, "לפני ה'" הוא מקום קודש הקדשים – לפני מקום השכינה. לפעמים נאמר: "לפני ה' פתח אוהל מועד", לאמור – אין הכוונה בסמוך לה' ממש, אלא כנגדו, בפתח ביתו; אבל עדיין משמש הביטוי כציון מקום פיסי. בספר דברים נאמר פעמים רבות "לפני ה', במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", וגם שם הוראת הביטוי היא דומה: במקום שבו שוכן שמו של ה', שם ניתן לעבוד לפניו, לאכול לפניו וכיוצא בזה. גם אם ההוראה מתפרשת לבסוף על מקום רחב – על ירושלים כולה, ולא על מקום המקדש בלבד – עדיין היא משמשת כציון מקום גיאוגרפי.

מעטים מאוד הם החריגים להוראה זו, ובכל אופן, הם אינם מטשטשים את המסקנה העולה ממכלול המקומות האחרים, והיא שהוראת הביטוי "לפני ה'" היא: לפניו ממש, לפני המקום שבו הוא נמצא. מעתה, אם נחזור לפרשתנו, מסתבר שדרישת משה משני השבטים היא ללכת לפני ה' ממש – לפני המקום בו הוא נוכח. מעתה, כך יש להבין את דרישתו של משה מבני גד ומבני ראובן: לא רק לפני בני ישראל אתם צריכים ללכת, אלא גם לפני ה'.

 

כיצד הולכים לפני ה'?

בעוד אנו מבינים כיצד ניתן לעמוד לפני ה' ולעבוד לפניו יתברך במקום משכנו, מתקשים אנו להבין כיצד ניתן ללכת לפני ה'. האם כוונת משה היא ששני השבטים יֵלכו לפני עמוד הענן ועמוד האש? ניתן היה לפרש כך, אלמלא דרישת משה הייתה מכוונת לארץ ישראל, שבה לא נהגו עמודי האש והענן. כיצד, אפוא, ניתן ללכת לפני ה'?

ובכן, נלמד סתום מן המפורש. לאחר מות משה, עם כניסת בני ישראל אל הארץ, מתאר ספר יהושע את סיפור חציית הירדן וכיבוש יריחו. בפרשיה זו, יהושע מצווה את העם על סדר התנועה לקראת הקפת העיר:

"וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה': וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן ה'"   (יהושע ו', ו-ז').

כלומר: הכהנים נושאים את ארון הברית, לפני הארון; בסמוך לו הולכים הכהנים תוקעי השופרות, ואפשר לומר שכולם ביחד הם פמליית המלך והשופרות המכריזים על בואו. אך הארון אינו מוביל את מחנה ישראל. לפני הארון צועד "החלוץ". ואכן, בהמשך הפסוקים מתוארת הליכת בני ישראל על פי דברי יהושע:

"וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי ה' עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית ה' הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם: וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת... וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן ה': וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה' הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן ה' הולך הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת"   (יהושע ו', ח'-י"ג).

בראשונה, אם כן, הולך החלוץ; אחריו – ארון הברית הנישא ע"י הכהנים, ולפניו בסמוך לו הולכים הכהנים התוקעים בשופרות; ואחרי הכהנים הולך המאסף –כלומר, כל העם.

תנועת המחנה הצבאי, כפי שהיא עולה מפסוקים אלו, היא משונה מאוד. בדרך כלל, מחנה צבאי בתנועה אכן מתחלק לשלוש, אך הכוח הצבאי העיקרי הולך במרכז, ומלפניו ומאחוריו הולכים כוחות חלוץ ומאסף קטנים. ניתן ללמוד מכאן שהכוח העיקרי של מחנה ישראל הוא ארון הברית, ולמעשה אין זה מחנה צבאי רגיל אלא מחנה שכינה. הכוח העיקרי, ההולך עם ארון הברית, מונה רק אחד עשר כוהנים: שבעה התוקעים בשופרות ועוד ארבעה הנושאים את הארון. המאסף, שבדרך כלל הוא כוח קטן, הוא במקרה זה כל העם.

האם זה היה גם סדר התנועה של מחנה ישראל במדבר? האם תמיד הקדים כוח החלוץ את ארון הברית? התשובה לכך שלילית, כפי שראינו למעלה:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה"   (במדבר י', ל"ג).

הארון מוביל את המחנה ומנהיג אותו, ואין לפניו חלוץ.[3] סדר התנועה במדבר מייצג, אם כך, מצב שבו ארון ה' – כלומר, כבוד ה' – נלחם לישראל. המחנה נוסע מאחור, והוא מוגן ע"י הארון המוביל את המחנה ונלחם עבורו. אין צורך בחלוץ שיקדים את הארון ויגן עליו, שהרי ריבונו של עולם אינו זקוק להגנה אנושית, ולהיפך: אנו זקוקים להגנתו.

מתי, אם כן, אירע השינוי? מתי החל החלוץ ללכת לפני הארון? השינוי הוא באופן חד-משמעי תוצאה של הכניסה לארץ, והוכחה לכך תימצא בתיאור חציית הירדן. כידוע, עם ישראל עבר את הירדן בנס הדומה לנס קריעת ים סוף. נס אינו יכול להיות מונהג בידי אדם, ולכן חציית הירדן חייבת להיעשות במתכונת התנועה של המדבר:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ... וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית לֵאמֹר כְּבֹאֲכֶם עַד קְצֵה מֵי הַיַּרְדֵּן בַּיַּרְדֵּן תַּעֲמֹדוּ: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גֹּשׁוּ הֵנָּה וְשִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה' אֱ-לוֹהֵיכֶם... הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ עֹבֵר לִפְנֵיכֶם בַּיַּרְדֵּן... וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם: וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר: וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד... וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה' בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן"   (יהושע ג', ו'-ט"ז).

הפסוקים מדברים בעד עצמם: הארון מוביל, והנס נעשה לכבודו של "ארון הברית אדון כל הארץ", וממילא לכבודו של מי ששוכן בין כרוביו. כל ההתרחשות מנווטת ע"י הארון, ולכן מיקומו בראש המחנה הוא הכרחי.[4]

והנה, מיד אחרי תום מעבר הירדן מספר הכתוב:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם: וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ"   (יהושע ד', י"א-י"ג).

שתי עובדות חשובות אנו למדים מפסוקים אלו. ראשית – עד מעבר הירדן הוביל ארון ברית ה' את העם, אך מיד לאחריו השתנה סדר התנועה, והחלוץ התמקם לפני ארון ה' ועבר להוביל את העם. שנית – החלוץ הוא כוח צבאי מרשים המורכב מאנשי שניים וחצי השבטים, המקיימים בהיחלצם לפני המחנה את ההסכם שכרתו עם משה.

נשים לב לכך שהשינוי שגילינו בפרשתנו, בין "לפני בני ישראל" לבין "לפני ה'", מופיע גם כאן, כאילו כדי לחזור ולהבהיר שהחלוץ אמנם הולך לפני בני ישראל, אך הוא הולך גם לפני ארון ה'.

מתברר, אם כן, שהתיקון של משה להצעת שני השבטים – שיֵלכו לפני ה', ולא רק לפני ישראל – מתפרש באופן דומה למשמעותו הרגילה של הביטוי "לפני ה'": באופן פיסי, לפני ארון ה'. בכך, דומה הוראתו של הביטוי בפרשתנו להוראתו של הביטוי ברוב המקומות – לפני ארון ה' או לפני שכינתו יתברך.

בני גד ובני ראובן סברו להוביל את מחנה ישראל בלבד, ובכך לצאת ידי חובת הערבות ההדדית והשותפות שהעמידו בסכנה בבקשתם להישאר בעבר הירדן. אלא שמשה אמר להם: אם כך תעשו, תהיו אמנם נקיים מישראל, אבל לא מה'. רק אם תעברו חלוצים לפני ה' – כלומר: לא תסתתרו מאחורי ארונו, אלא תובילו אותו ותגנו גם עליו לכבודו – תהיו נקיים גם מה'. זוהי, אם כן, משמעות דבריו המפורסמים של משה:

"וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'"   (במדבר ל"ב, כ"ב).

רק אם תלכו חלוצים לפני ארון ה' תהיו נקיים גם מה' וגם מישראל.[5]

אמנם, יש לשים לב לכך שהליכת החלוץ לפני ארון ה' אינה מקנה לו את הזכויות על כיבוש הארץ. סוף סוף, ה' הוא המוריש לבני ישראל את הארץ, כפי שנאמר: "עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה'" (במדבר ל"ב, כ"א-כ"ב).

 

משמעות הציווי ללכת לפני הארון

במובן אחד, ניתן לראות את התנאי שקבע משה רבנו לשני השבטים כמבחן אומץ ונאמנות, שתכליתו להוכיח את נאמנותם לה' ולעם ואת מוכנותם להסתכן למענם, בלי להסתתר מאחורי השמירה הא-לוהית של הארון. אך נראה שפרשת בני גד ובני ראובן מלמדת אותנו גם על ראשיתו של שינוי שעתיד להתרחש עם חציית הירדן מהמדבר לארץ ישראל, המשקף שינוי בהנהגה הא-לוהית המתחייב מהמעבר לארץ.

הארון הנוסע לבדו לפני המחנה מייצג מציאות של הנהגה ניסית, בחינת: "ה' יילחם לכם". העם הנוסע מאחור זקוק לאמונה בלבד, ואם זאת יש לו – לא יירא רע. עם הכניסה לארץ ישראל, מתחלפת ההנהגה הניסית המוחלטת בהנהגה אנושית וטבעית. אין זו הנהגה חילונית, ובחלקים רבים של ספר יהושע (כמו בסיפור יריחו) הטבע מעורב בנס; אבל הבסיס לכל מה שמתרחש הוא הארגון האנושי, תנועת המחנה וכוחו של הצבא.

אופיו של המחנה כמחנה דתי בא לידי ביטוי בעיקר בכך שבמרכזו נמצא מלכו של עולם, אשר שכינתו מופיעה בין כרובי הארון. זה איננו מחנה אנושי רגיל, אבל גם לא מחנה שמציאותו ניסית.

הליכת החלוץ לפני ארון ברית ה' אדון כל הארץ היא ביטוי לביטחונם של בני ישראל בה' מחד, וביטוי לנכונותם לכבדו, ללכת לפניו ולהגן עליו מאידך. בהנהגה הניסית, הארון שומר על העם; בהנהגה האמונית-הטבעית, תחילה צריך העם לשמור על הארון, ואז – ממילא – ישמור גם הארון עליו.

דומה שתפישה זו, המתגלה לראשונה בתנאי שעושה משה עם שני השבטים, בסוף ספר במדבר, כהכנה לכניסה לארץ ישראל, היא גם האופן בו מציג משה רבנו את המלחמה בספר דברים: "ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם", איננו כה' ההולך לפניכם שאז המלחמה היא מלחמת ה' ממש, שכללי המציאות אינם חלים עליה. משמעות הביטוי: "עמכם" איננה רק שהארון נמצא בתוך המחנה ולא לפניו, אלא שה' מתגלה מתוך המציאות, דרכה, ולא לפניה. האמונה בה' השוכן במחנה ישראל היא אמונה בה' המתגלה בברכת תבונתו למנהיגי העם, בברכת עוזו ומרצו לחיילי ישראל, וברוח המלחמה ומשמעותה, כמלחמה הנעשית לשם ה'.