דילוג לתוכן העיקרי

שופטים | תמים תהיה עם ה' א-לוהיך

קובץ טקסט
 
א. הקדמה
פירושים רבים הוצעו בהסבר הציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים, י"ח, יג), וניתן לחלק את הפירושים השונים לשתי קבוצות עיקריות, לאור שתי פרשנויות אפשריות למושג "תמים". פירוש אחד למושג "תמים" הוא מלשון שלמות, וכך נראה שהבין אונקלוס בפירושו לפסוק:
שלים תהי בדחלתא דיי אלהך (שלם תהיה ביראת אלוקיך).
פירוש שני עולה מדרשת ר' אליעזר הקפר, שמובאת במדרש תנאים על הפסוק:
ר' אליעזר הקפר אמר: שלא תהרהר אחר דרכי המקום.
לפי ר' אליעזר הקפר, התמימות קשורה לעולם האמונה; תמים הוא אדם שלא חוקר ולא מהרהר אחרי דרכי המקום. גם מפירושו של רש"י לפסוק עולה כוון דומה בהבנת הציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך":
התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו.
במהלך השיעור נעסוק בפירושו של ר' יוסף ליב בלוך לציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". רי"ל מאמץ את הדרך הראשונה בפירוש המושג "תמים", ומציע פירוש מפתיע למשמעותה של השלמות בעבודת השם.
ב. שלמות כוחות הנפש לצורך עבודת ה'
וכך מגדיר רי"ל את השלמות:
...כלומר התמימות שלך תהיה רק ביחד עם ה' אלקיך - עם תכלית כל הבריאה, כי היהודי השלם, כל ה"אני" שלו מקושר ומחובר עם רצונו ית',[2] כל כחותיו ורגשותיו מאוגדים ומתמזגים לאני אחד, עם שרש ותכלית כל הבריאה וענינה שמוצאים מקום בתוך פנימיות נפשו, ובזה הוא מתאגד, כביכול עם ה' ית' ונעשה עמו תמים ושלם. והנה באיש הזה אין שום רגש וכח נפרד מאת ה' ית', אלא כל רגשותיו, החיים בו בכל מרצם, מקושרים עם הכונה הנכונה לפי רצונו ית', וכל כחותיו הם חלק מתמימותו ושלמותה שהוא עם ה' אלקיו.
(שיעורי דעת, ירושלים, תשל"ו, ספר שני, עמוד צ"ב).
להבנת רי"ל הציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" מדריך את האדם לחיות בעוצמה ושלמות (תמים תהיה) עם כל כוחותיו ולנתב את הכוחות הללו לתכלית הטוב ( עם ה' אלוקיך). 
לאור עיקרון זה מפרש רי"ל סיפור תמוה שמופיע בסוגיה במסכת עבודה זרה:
מצינו בגמ'[3] ע"ז כ' ע"א: "מעשה ברשב"ג[4] שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה נכרית אחת נאה ביותר, אמר: "מה רבו מעשיך ה'"[5] ואף ר"ע[6] ראה את אשת טורנוסרופוס הרשע, רק,[7] שחק,[8] ובכה; רק - שהיתה באה מטפה סרוחה, שחק - דעתידא דמגירא ונסיב לה, ובכה - דהאי שופרא בלי עפרא.[9]
לכאורה גמרא זו תמוהה, היתכן שאדם גדול כרשב"ג יתענין בענינים אלו ויתפעל מהם ? ואמנם בגמ' שם מקשה: ולאסתכולי מי שרי[10] וכו' ומשני קרן זוית הוא[11], אבל מ"מ[12] קשה להבין איך עשה עליהם דבר כזה רושם כ"כ[13] חזק לעורר בהם רגשות התפעלות כשנזדמן להם לראות ע"י[14] אונס?
(שם, עמוד צ').
וכך מסביר רי"ל את הדבר:
אבל באמת מלמדים אותנו חז"ל בספור מעשה זה, כי דרך האדם הגדול הוא שיהי'[15] בכל כחותיו ושיהי' ער ומרגיש את הכל, כי אל לו לבטל רגשותיו, ולכן כל מה שיגדל הרי כל רגשותיו ערים וחיים בו יותר וגם רגש היופי מפותח בו בכל תקפו, מתפעל ומתרגש הוא בראותו מחזה טבע נהדר, ובשמעו נגון נעים; ובראותו ברי'[16] נאה ביותר הוא בא לידי התפעלות. כי האדם הגדול, ברוחב לבו ובכחותיו הגדולים והחזקים, א"א[17] שלא יתפעל מעניני התבל הנהדרים...אלא שאינו מוציא את התעוררות ותנועת נפשו לענינים גסים וכעורים, כי אצלו נוגעת התעוררות כחותיו למיתרי נפשו היותר דקים ועדינים, מעוררת אותם ומביאה אותו לידי התרגשות יותר עליונה. ואמנם אסור לו, אפילו לאדם הגדול, להתעסק בענינים אלו, שבכחם לעורר רגשות בלתי טובים, די לו להסתכל במה שמותר, בטבע הנהדר וביופי חכמת התורה, המפתחת את כל רגשותיו וכחותיו של האדם, אבל אם נזדמן לו לראות דבר מה, אם אף באונס, הרי הוא מוכן לקבל בנפשו הגדולה הרגשות שמתעוררים בה, אין לבו אטום מלהתרגש מיופי זה, וגם אינו אובד עי"ז[18] את דרכו העולה למעלה בקודש, אלא בהרגישו הכל בכל תוקף נפשו הגדולה, יודע הוא להשתמש ברגש זה לתכלית הנשגבה - להכרת הבורא. ולא רק שאין זה מזיקהו ומורידהו ממעלתו, אלא אדרבה הוא מרומם את זה הרגש ומתרומם אתו להתבונן ע"י[19] בכח ה' וגדולתו, ובהכירו בכל הענינים את כח הבורא, שברא בריות נפלאות ונהדרות מאפס ומאין, הוא בא מיד להתפעלות נשאה ורוממה ל"מה רבו מעשיך ה'". ולכן לא הי'[20] צריך רבן שמעון בן גמליאל להמית את רגשו הכביר ביופי, אלא אדרבה היה חי בו זה הרגש בכל תוקף, מחזה היופי הביאו לידי התפעלות עצומה. אבל בהיות כל כחותיו חלק משלמותו עם ה' אלקיו, לא היה גם זה הכח נפרד, אלא גם זאת ההתפעלות הביאתו לידי התרגשות עצומה בגדלות הבורא ית' לידי הקריאה: "מה רבו מעשיך ה'"!
(שם, עמודים צ' - צ"א).
בדומה לכך מפרש רי"ל את תגובתו של ר' עקיבא כשראה את אשת טורנסרופוס הרשע:
עוד עלינו להתבונן בגמ'[21] זו ולהתפלא מגדל הלב ותוקף כל הכחות אצל חכמינו זכרונם לברכה, הלא להשתומם הוא מר"ע עד כמה היו כל כחותיו ערים והזקים, עד כי ברגע אחד, מהתבוננות מקרית אחת, נתעוררו אצלו רגשות כ"כ שונים וכה תקיפים; האם אפשר לנו לצייר איזה כח חזק ונפלא והרגשה עמוקה ביופי דרושים לו לאדם בכדי שיתעורר לבכות בראותו דבר נאה ובהעלותו על לבו שזה היופי לא לעולם יהי'. האם שמענו גם על המשורר היותר נעלה שיהי' לו הרגש כ"כ עדין ודק ביופי, שיוכל להביאו לידי בכיה בציירו במחשבתו שזו הבריה הנאה, שהרהיבה את עיניו עתה, עתידה להתקלקל ולהבלא בעפרא?! ובאותה שעה שחיו ופעלו בו רגשות התפעלות כ"כ גדולים ועמוקים מהיופי, בשעה זו עצמה הרגיש גם את הקצה השני במלא תקפו, את המגונה והמכוער הנמצא בבריה נאה זו, שהויתה ותולדתה הם מהענינים היותר נבזים ושפלים, עד אשר הביאו רגש זה לידי געל נפש, ורק על שבאת מטפה סרוחה, זו כחם לאלה!
כן הוא, כחות גדולים ואדירים היו בהם וחיו אצלם בכל מלואם והיקפם, וברחב לבם ידעו לכלול בקרבם את שני הקצוות ולהרגיש רגשות שונים והפכיים, כל אחד ואחד במדה גדולה ובבהירות נפלאה, והם ידעו לכלכל כל כחותיהם ורגשותיהם ולהעמידם על מקומם הנכון, במדה הראוי'[22] ביחס לכל הכחות כולם לכל ה"אני" שלהם, ולא הניחו לרגשותיהם אלו, שהתעוררו בהם, לחיות ולפעול בפני עצמם, אלא כולם התאחדו בהם, נתעלו ונתרוממו ונתקשרו לשרשם והביאום לידי ההתפעלות היאותה והשלמות האמתית ל"מה רבו מעשיך ה'"! ומכיון שאצל חז"ל חיו כל הכחות והרגשות בבהירות ועוז ולא נאבד אצלם אף רגש אחד, אלא כל כחותיהם היו שנונים וחזקים, וכל רגשותיהם היו בהירים ורעננים, נוכל להבין מה שאמרו חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"[23] יצרו - היינו הכחות הטבעיים - חיים ביתר שאת באדם הגדול, ופועלים בו ביתר תקף, כי הכל הוא מרגיש ביתר בהירות ויתר עוז.
(שם, עמודים צ"א - צ"ב).
וכך מסכם רי"ל את דבריו:
כללו של דבר: אל לו לאדם להמית כח מכחותיו, כי כל מה שיגדל האדם ויתקרב לתעודתו ישמשו לו כל כחותיו לתכלית הנרצה, כולם הם הלק מתמימותו עם ה' אלקיו, וכולם נותנים לו עז ומרץ להכיר את גדולתו ית' ולבא לידי הכרה מתוך התפעלות עצומה בגדולת מעשיו. ומפני זה מה שאנו רואים כי לעת הזקנה אינם פועלים בו באדם כל כחותיו כל כך בחזקה ובתקף, ותשים הם בו, אין זו מעלה ושלמות, כמו שחושבים אחרי כן אלא אדרבה חסרון והעדר הוא זה, כי אינו עפ"י[24] מתכונתו האמתית, אינו במצב השלמות, אלא על האדם להחזיק, כל האפשר לו, את צעירות והרעננות ולחיות עם כל כחותיו, שרק אז נקרא אדם שלם.
(שם, עמוד צ"ב).
ג. השימוש הנכון בכוחות הנפש
ישנם כמה מאמרי חז"ל שנראה שסותרים את דברי רי"ל, והוא מסביר אותם על פי שיטתו:
ואל יקשה לנו מה שמצינו בדברי חז"ל דברים הנראים כסותרים לזה שאמרנו, כמו: "אדם כי ימות באהל",[25] "אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה"[26]...שאין הכונה בהם שימית איזה כה מכחותיו ויהי' בלעדו, כי א"א זאת לאדם, וכמו שבארנו, שאם גם יעלה לו להכניע לפי שעה כח זה או אחר, אבל להשרישו ולהמיתו אין ביכלתו, והכח והרגש המוכנע בחזקה יתלהט בו ויתפרץ ביתר תקף במקום שלא פלל ולא שער כלל, אלא כונתם היא שיהי' יגע ועמל בתורה אפילו אם עי"ז יחלש כח גופו וגם יחסר נפשו מהנאות הגוף המיותרות ושימית את הרע שבכחותיו, שלא ישתמש בהם לשום תכלית מגונה ושפלה, אלא שהכל יפעול רק במטרה טהורה וקדושה, ואת כל כחותיו ינהל לטובה, יעלה אותם וירוממם ויאגדם לשרשם - שורש הכל, ואז, רק אז, יקרא האדם תמים ושלם עם ה' אלקיו...
(שם, עמוד צ"ג).
בפסקה זו יש תוספת חשובה מעבר למה שראינו עד כה. עד כה ראינו שלדעת רי"ל האדם מחויב לפתח את כל כוחותיו כדי שיוכל לעבוד את ה' בתמימות; ובפסקה האחרונה רי"ל טוען שעצם המחשבה שלפיה יש יכולת ביד האדם להמית כוח באישיותו היא מחשבה נואלת. לא רק שלא נכון לדכא כוח מכוחות הנפש, אלא שגם לא ניתן לעשות זאת. גם אם האדם ינסה לחנוק את אחד מכוחותיו ויסבור שהצליח לשרש אותו, רי"ל מנבא שלבסוף כוח זה יתפרץ ביתר שאת באופן שהאדם לא שיער.
בנקודה הזאת רי"ל הולך בדרך שונה מהדרך שסלל ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. עבודת המוסר, על פי דרכו של ר' ישראל סלנטר, מנותבת לעקירת ושירוש התכונות השליליות, כפי שניתן לראות בדברים שכתב במאמר בירורי המידות:
אל יאמר האדם: את אשר עשה האלוקים אין לשנות, והוא יתברך הטביע בי כוח הרע ואיך אקווה לעוקרו משורש. לא כן הדבר. כוחות האדם בני כבישה גם חלוף המה...
(כתבי ר' ישראל סלנטר, ספרית דורות, תשמ"ט, עמוד 125).
בניגוד לכך, רי"ל סבר שלא נכון ולא ניתן לעקור כוח חיים. אחד המשפטים המיוחסים לרי"ל, שמבטאים בצורה מחודדת את שיטתו בנושא זה, הוא "אם תשבור מידה רעה תקבל שתיים".
 
 
 
 
[1]   דברים, י"ח, יג.
[2]   יתברך.
[3]   גמרא.
[4]   רבן שמעון בן גמליאל.
[5]   תהילים, ק"ד, כ"ד.
[6]   רבי עקיבא.
[7]   ירק.
[8]   צחק.
[9]   צחק - שהיא עתידה להתגייר ולהנשא לו; בכה - שיופייה יבלה בעפר (לאחר מותה).
[10]            וכי מותר להסתכל באישה?
[11]            הגמרא מתרצת שרשב"ג לא התכוון להסתכל עליה, אלא הוא ראה אותה באקראי.
[12]            מכל מקום.
[13]            כל כך.
[14]            על ידי.
[15]            שיהיה.
[16]            ברייה.
[17]            אי אפשר.
[18]            על ידי זה.
[19]            על ידיו.
[20]            היה.
[21]            בגמרא.
[22] הראויה.
[23]            סוכה נב..
[24]            על פי.
[25]            במדבר, י"ט, יד.
[26]            ברכות סג:, שבת פג:.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)