דילוג לתוכן העיקרי

מקור קדושתו של המקדש

הרב משה ליכטנשטיין
11.08.2014

פרשת תרומה

 מקור קדושתו של מקדש*

בפרשתנו עומד במרכז הציווי על בניית המשכן, אשר לפי שיטת הרמב"ן מהווה מוקד עצמאי ומהותי לעבודת ה' מלכתחילה. וכדבריו (שמות כה:א'):

"כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וציוה אותם על ידי משה קצת מצוות שהם כמו אבות למצוותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתייהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עימהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלוהים כאשר התנה עימהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן ציווה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב): ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת [...]"

הרמב"ן מבקש בעצם להעמיד את המשכן והמקדש במרכז התודעה של עם ישראל. לאחר חורבן בית המקדש, ישנן שתי דרכים עיקריות לצורך החדרת תודעת המקדש. הדרך הראשונית והמוסכמת על כולם היא הזיכרון הלאומי. בין אם בצורה החיובית של "סדר העבודה" ביום הכיפורים, ובין אם בהדגשת גודל ההעדר מספר עמודים לאחר מכן – "ומעת חסרנו כל אלה" או בקינות תשעה באב. שלוש פעמים ביום אנו מבקשים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", והמקדש מוזכר רבות בחיים היהודיים.

הדרך השנייה היא מורכבת יותר ועליה נבקש לעמוד ביתר הרחבה. מעיקר הדין, ברגע שנחרב בית המקדש עם ישראל עובר לדרך חלופית לעבודת ה' – "ונשלמה פרים שפתינו". עם ישראל עובר ל"מקדש מעט" שמבטא כיוון ישיר אחר לקב"ה, בשונה מ"וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מל"א ח:44).

בעת שלמדתי באוניברסיטה העברית, נהגתי להתפלל מנחה בבית הכנסת שהיה שם. האדריכל ביקש לנצל את המיקום של האוניברסיטה, ותכנן חלון פנוראמי שממנו נצפה הר הבית. רק לאחר זמן מה הבנתי מה הפריע לי בתפילה. לצורך התצפית המרשימה, דאג האדריכל למקם את ארון הקודש במקום חבוי וצדדי, במטרה לשים את הדגש בהר הבית.

עלינו לדעת כי בהעדר בית המקדש, אין טעם לצפות על "הר". למעט הרמב"ם, לרוב השיטות אין קדושה בהר הבית לכשעצמו. בהר עצמו אנו יכולים רק לראות "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה' י"ח) ועצים נטועים למרות האיסור שבדבר (פ"א מהלכות בית הבחירה).

כן מובא בפירוש בתוס' בקידושין (לא:) כתשובה על השאלה מדוע נאמר בתהילים "מזמור לאסף, אלוקים באו גויים בנחלתך" – "מזמור לאסף? קינה לאסף מיבעי ליה!". ועונים התוס' – "שכילה חמתו על העצים והאבנים". אין בית המקדש מהווה חטיבה קדושה ללא שכינה שגלתה עם ישראל.

ובמשך חכמה  על הפסוק "משכו וקחו לכם צאן" מובא:

"והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא האדם (סנהדרין לח:), ושם הקריב אברהם אבינו את יצחק (בראשית כב), וכן נבחר על פי נביא. ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'". והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו – יעלו צאן ובקר (שמות יט)! שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס לדת איזה ציור. רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האמונה, והתאחדות האמונה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה. וזה דרוש עמוק, ואין כאן מקום להאריך"

אולם המשך חכמה דווקא כן מאריך בהמשך, בהתייחסותו בפרשת כי תשא (שמות לב:י"ט) לזריקת הלוחות על ידי משה רבנו:

"ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "הנה כאדם עברו ברית", הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול "באו פריצים ויחללוה" (נדרים סב.), וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו:), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות – "מכתב אלוקים" – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד"

אין לעצמים קדושה מצד עצמם, אלא רק "בשבילכם, שאתם שומרים אותם". דברים דומים מופיעים אצל הרב מרדכי אילן זצ"ל הכותב בהקדמה לספרו תורת הקודש (ח"ב):

"שני מושגי היסוד שנאמרו ביחס למקדש והם: בחירה וקדושה או כלשון ההלכה בספרי זה – "שני הדינים" הנידונים בהרחבה בשני החלקים של ספרי – נאמרו גם ביחס לעם ישראל ומקדשו הפנימי, ששניהם כמקשה אחת מהווים את כוח המעמיד של קיומו הנצחי [...] ואם ביחס לקדושת המקדש נאמר בו "ובאו בה פריצים וחללוה" פריצי גויים או מישראל כפי שנחלקו הראשונים בזה (כמבואר בסימן ד), אמנם שום פריצה או פלישה לחיי הרוח של ישראל לא תחלל את מקדשו הפנימי של העם וחוסנו בטהרתו מתגלה דווקא כשבאים לערער אשיות קיומו, אז מתקלפת הקליפה החיצונית הדבוקה, אשר היא רק היא מאפילה על הזהות המיתית ומתגלה התוך השורשי והמקורי של ישראל גוי קדוש, שלא יסולא מפז"

ובסימן א (סע' א) מובא:

"ומבואר מדברי הרדב"ז דמחנה לוויה אינו בכלל מקדש לגבי דין יום הנזכר במקדש, דשם מקדש אינו אלא מחנה שכינה, וכ"כ להלן בפ"ז מהלות בית הבחירה ה"ד לגבי דין מורא מקדש, דהר הבית [דהוא מחנה לוויה כדפרישית] אינו בכלל מקדש, אמנם גם זהו שיטת המאירי ביבמות ו: שכתב דדין מורא בהר הבית אינו אלא מדרבנן, והיינו דמחנה לוויה אינו בכלל ומקדשי תיראו".

 

היחס לעלייה להר הבית בימינו

בית הכנסת הוא הכלי שדרכו על האדם המאמין כיום לבנות את עולמו הרוחני ומערכת היחסים שלו עם הקב"ה. הכותל איננו חשוב לעם ישראל מצד היותו קיר תמך שולי, כפי שטוענים בבוז רבים מהעולים להר הבית. הוא משמעותי ביותר מתוקף היותו בית הכנסת הגדול והפעיל בעולם, מקום שמיליוני אנשים במרוצת הדורות שפכו בו את ליבם לפני קונם.

ובהקשר לעלייה להר הבית. למעט הבעיות ההלכתיות שאינן נושא מבוטל בשום אופן, אני מבקש להבהיר שתי נקודות התנגדות  אחרות.

ראשית, הפיכתו של הר הבית לסקטוריאלי. את הבעיה הזו הזכרתי פעמים רבות, אולם אין פוצה פה ומצפצף. בדומה לאידיאל של יישוב ארץ ישראל, הציבור הדתי לאומי מסתכן בהפיכתו של "הר הבית" למינוח דומה ל"התנחלות". הר הבית עלול חלילה להיות משויך ומתויג כמקום משיחי, הזוי, לא ריאלי וכו'. הציבור הדתי לאומי צריך להבין שאם "הר הבית בידינו", הרי ששאר חלקי עם ישראל לא יחושו "הר הבית בלבבנו", וזה חמור הרבה יותר. ברגע שהציבור החילוני יחוש שהרב הבית הופך להיות מושג מאיים ומנוכר, הרי ברור שהתוצאות המדיניות לא יאחרו לבוא.

יש שיטענו שהציבור החילוני מנוכר גם כך, ויש שיאמרו שישנה חשיבות גדולה יותר לשמירה על הר הבית. אולם עם זאת, אני סבור שמרבית החילונים חשים עדיין זיקה לדת. אמנם, זיקתם לארץ ישראל נמוגה זה מכבר בשל ההתנהלות של ציבור נאמני ארץ ישראל וייחוס האידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" לסקטור פרטי, ועל כן מוטב לנו שהר הבית יהפוך ל-"הלכתא למשיחא" עם כל הכאב האמיתי שבדבר, ולא למחות אותו מליבותיהם של עם ישראל.

על הציבור הדתי לאומי להבין גם את ההשלכות הגיאו-פוליטיות שבמעשיו ולבחון אותם שוב ושוב. רבי עקיבא איגר שלח לחת"ם סופר בקשה שיחדש את קרבן פסח בהר הבית בעת שהוא מגיע לבית המקדש. החת"ם סופר עונה לו (שו"ת חת"ס יו"ד קלו) ש"הישמעאלי" איננו מתיר זאת.

שנית, בעיית הזילות שבעלייה להר הבית. אדם דתי המגיע להר הבית ונאלץ למלמל בעל כורחו פרק תהילים "מתחת לשפם", חש פגיעה חריפה בכל היקר לו. כאשר העלייה להר הבית תובעת מאיתנו קרבן נפשי כבד- "אין הצר שווה בנזק המלך".

בנוסף לכך וכפי שנאמר לעיל, הר הבית איננו מהווה כיום את דרך עבודת ה' הרצויה. אין בפירורים משולחן גבוה כדי להחליף פת שלימה הרצויה לפני המקום. הקב"ה העמיד לפנינו אלטרנטיבה של תפילות בבית כנסת, והיא היא הדרך הראויה בכדי לעובדו.

 

 

* סוכם ע"י בנימין פרנקל תשס"ט ולא עבר את ביקורת הרב

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)