מצורע | רפואה שלמה

"אדם גבוה קומה מאוד עמד נגד זריחת השמש, שזרחה והקדירה חמה עליו ממש. וחכם אחד ראה מרחוק גודל חמימות אדם גדול הנ"ל, שלא מצא תרופה לנפשו להקר במים קרים על נפשו העייפה. מה עשה? בא וישב כנגדו, ולקח כלי של מים לעצמו ושתה כל פעם, כדי שיראה ממנו וכן יעשה. רק שזה עם הכלי מים היה קצר קומה, וזה - היה קומתו גבוה, והיה צריך להרכין ראשו ולהשפיל קומתו כדי שיקח מעט מים לצמאו, ולא רצה להכניע עצמו שיקח ממנו מים, מחמת גסות רוחו וגובה קומתו, כאילו נצרך לזולתו. וזה החכם הבין זה, ולא מצא תרופה לו כדי שיקח ממנו מעט מים, עד שהוכרח לזרוק מעט מים למעלה נגד פני האיש הנ"ל, אולי יקח בפיו מעט מים לצמאו. והוא דחק שפתיו זה בזה, שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו, וחזרו ונפלו המים לתוך פי הזורק, מה שאין כן זה שלא רצה לקבל עד שמת בצמא". (בשם הבעש"ט, 'צפנת פענח' דף כו ע"ד, לר' יעקב יוסף).

לטהרת המצורע נוטלים עץ ארז, "לפי שהנגעים באין על גסות הרוח" (רש"י י"ד, ד). כך מסופר על עוזיהו המלך: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' א-לוהיו, ויבוא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת... והצרעת זרחה במצחו" (דהי"ב כ"ו, טז-יט). העצמת העצמיות היא בהכרח הינתקות מה' וטומאה. דא עקא, כדרכן של מחלות קשות, המונעות מן החולה גם את הרצון או את היכולת להשתמש בתרופה, אף הנגוע בצרעת הגאווה אינו נותן לעצמו להירפא. כפי שכתב הרופא הגדול: "...כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהם למאוד לפי חליים" (רמב"ם הלכות דעות ב', א).

התרופה היא לבוא אל הכהן: "ומה היא תקנת חולי הנפשות? - ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה" (שם). לכן, לצד הארז המשמש כמעין 'נסיוב', יש ליטול תולעת שני ואזוב - כדי שלא ישאר בגבהות לבו מול הצדיק ולפני ה': "מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב" (רש"י שם).

ואמר ר' אהרן הגדול מקרלין בשם הבעש"ט: "האדם יכול להשיג מה שהשיגו כל התנאים והאמוראים, רק הגאות מעכב..." (בספר 'בית אהרן').