האדם: נזר הבריאה או יצור משוכלל?

סוכם בפרשת תזריע תשנ"ז ע"י דב קרול, ולא עבר את ביקורת הרב

האדם: ראשון או אחרון הנבראים?

בפירושו לתחילת פרשת השבוע (י"ב, א) מצטט רש"י מדרש המובא במדרש רבה (פרשה י"ד, א) בשם ר' שמלאי.  הוא מסביר את הקשר שבין סוף פרשת השבוע שעבר ותחילת פרשת השבוע הנוכחית: דיני טומאה וטהרה של האדם (פרקים י"ב-ט"ו) מופיעים לאחר דיני טומאה וטהרה של בעלי החיים (פרק י"א), בהתאם לסדר הבריאה המופיע בבראשית פרק א' - קודם נבראו החיות, ורק לאחר מכן נברא האדם.  ואולם, בהתבסס על מימרה זו כשלעצמה, לא ברורה משמעותו של סדר זה.

במדרש עצמו מובאת לפני מימרתו של ר' שמלאי סדרה של מימרות, המתייחסות לסדר הבריאה כפי שהוא מתואר בתורה. דרשות אלו דורשות את הפסוק מספר תהלים "אחור וקדם צרתני" (קל"ט, ה). לדעת ר' אלעזר האדם נברא הן לאחר החיות  והן לפניהן.  הכיצד?

ר' אלעזר מפרש את הפסוק "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה..." (א', כד) כמתייחס אל נשמת אדם הראשון. בריאת נשמתו של אדם הראשון קדמה לבריאת החיות, אך הוא עצמו נברא אחרון - לאחר בריאת החיות.  לפי ר' אלעזר, למרות שהאדם חשוב יותר מהחיות, ולכן נשמתו אף נבראת לפניהן, הוא עצמו נברא רק לאחר בריאת החיות.

בהמשך דבריו, המדרש מצטט את דעת ריש לקיש החולקת על דעת ר' אלעזר. הוא מבין שהמילה "אחור" מתייחסת ליום האחרון של הבריאה, והמילה "קדם" מתייחסת ליום הראשון. הוא מבסס את פירושו על הפסוק השני בתורה "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", המדבר, לדעת ריש לקיש, על רוחו של משיח, המסמלת את התהליך המטא-היסטורי. לדעת ריש לקיש, הבסיס הרעיוני של הקיום האנושי קדם לכל הבריאה.  במילים אחרות, קיום האדם הוא מטרת הבריאה.  בעוד שהאדם כברייה נברא אחרון - "אחור", בריאתו מתוכננת מראש - "קדם".

במובן רחב יותר, משקפת מחלוקת זו מבט דיאלקטי  על הבריאה ככלל. בפרק הראשון של ספר בראשית, האדם נברא כחלק ממבנה הבריאה. הוא אינו ברייה עצמאית, וככזה הוא אף אינו נברא ביום מיוחד.  הוא נברא בחלק השני של היום השישי, לאחר בריאת החיות. הוא נמצא באותה דרגה, ומשחק על אותו מגרש שבו משחקות יתר הבריות.  פרשנותו של ר' אלעזר לפסוקים משקפת מבט זה, שהרי שתי התפיסות טוענות לשוני מועט בין האדם לחיות - ביסודו, האדם הוא בעל חיים הנבדל אך במעט מיתר בעלי החיים.

לעומת זאת, בפרק ב' האדם הוא מוקד הבריאה.  הוא נברא כאשר בעולם קיימים רק השמים והארץ, ללא כל צורה אחרת של חיים. הצומח והחי נבראים רק לאחר בריאת האדם - לתועלתו.  האדם הוא הדמות המרכזית בבריאה, וככזה הוא ישות עצמאית, שאינה תלויה בשאר בעלי החיים. פרשנותו של ריש  לקיש עולה בקנה אחד עם תפיסה זו, שכן שתיהן מניחות שהאדם שונה בצורה מהותית משאר בעלי החיים.

"אם זכה- אומרים לו אתה קדמת"

בהמשך, המדרש מציע פיתרון לשתי ההבנות הסותרות של ר' אלעזר וריש לקיש, המשתקפות בשוני שבין תיאור הבריאה שבפרק א' לבין התיאור המופיע בפרק ב'.  המדרש מסביר:

 "אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך".

  לא ברור מהמדרש למה מתייחסת המילה 'זכה'.  ייתכן שהיא מתייחסת למטרת קיום האדם, כפי שהוצבה בפרק ב': אדם הושם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" (ב', טו).  כבר אז ניתן לו הציווי הראשון "ויצו ה' אלוקים על האדם..." (ב', טז). בפרק ב' האדם מאופיין באחריות למעשיו וביכולת להיענות לציווי האלוקי. ובהתאם ניתן להבין את דברי המדרש כך:

 אם זכה האדם ונמצא ראוי, בשמיעתו לציווי האלוקי, אומרים לו שהוא קדם לכל היצירה - מבחינה איכותית.  אדם החי חיים מלאים בתורה ובמצוות, במחויבות לקב"ה ובציות לדבריו, אדם הנושא באחריות למעשיו ומכיר בכך שהוא נותן דין וחשבון עליהם בפני ריבונו של עולם, הוא האדם המהווה את מרכז הבריאה.

כפי שכבר ציינתי לעיל, פרק ב' אינו התיאור היחיד של הבריאה.  בתיאור הבריאה בפרק א', הקב"ה אומר לאדם:

 "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"

ייתכן שאמירה זו היא ברכה ולא ציווי, כפי שעולה מראשית הפסוק הפותחת במילים "ויברך אותם אלוקים", פתיחה המשמשת  גם בברכה המקבילה שניתנה לדגים ולעופות (א', כב).  כמו לדגים ולעופות, גם לאדם לא ניתנת בפרק א' אחריות על מעשיו, וגם ברכת השליטה בטבע לא ניתנת לו.

בהקשר זה של הבריאה, המדרש מדגיש את החשיבות שבקבלת האדם אחריות על מעשיו.  אם אדם אינו מקבל אחריות על מעשיו, ההתייחסות אליו תהיה כאל היצור שנברא אחרון בבריאה, למרות היותו היצור המתוחכם ביותר בעולם הטבע. למרות שהכיוון הכללי העולה מתהליך הבריאה הוא שתחכום הנבראים עולה מיום ליום וישנה התפתחות ברמתם, עדיין אין להתעלם מגורם האחריות שהיעדרו מדרדר את האדם להיות אחרון הנבראים.

במסגרת המודל של האדם בעל האחריות המופיע בפרק ב', מופיעה המלה 'זכות'. שורשה מגיע מן המלה 'זיכוך'.  ככל שאדם נענה יותר לציווי האלוקי, כך הוא מיטהר יותר ומתקרב יותר לקב"ה.  וכך מלמדת המשנה במכות כ"ג:

 "ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"

כפי המידה שאדם פונה לקב"ה ומצפה להידבק בו, מסייעות לו המצוות שהוא מקיים להגברת זכויותיו.  אדם כזה אוהב את ההנחיות המראות לו כיצד לנהוג בחייו.  באמצעות מערכת זו של הוראות, הוא רוצה להתקרב לקב"ה ולעשות את רצונו. ומכיוון שניתן לו מספר גדול של ציוויים,  הוא משנס  מותניו, ומרכז את כוחותיו במילוי משימה זו. לאדם שמסוגל להגיע לדרגה כזו, ריבוי המצוות אכן מהווה זכות.  זהו מצב שכל יהודי צריך לשאוף אליו.  אולם משום שזו מדרגה כה קשה להשגה, דורשת ההלכה שכל גוי שבא להתגייר יתוודע תחילה לאתגר הגדול של היות יהודי.  אין זו משימה פשוטה.  אולם אם אדם עומד בניסיון, ההתנסות מרוממת ומטהרת אותו.  אל לו לאדם להסתפק במה שיש בידו, עליו להוסיף לשאוף תמיד למדרגה גבוהה יותר.