דילוג לתוכן העיקרי

תהילים | מזמור פ' | בין תפילה לתלונה |1

קובץ טקסט

 

(א) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר.

א

ב

(ב)

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה
נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף
יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה.

(ה)

ה' אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת
עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ

(ו)

הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה
וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ

   

(ג)

לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה
עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ
וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.

   

(ז)

תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ
וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ.

(ד)

אֱ-לֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

(ח)

אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

ג

ד

(ט)

גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ
תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.

(טו2)

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה
וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת

(י)

פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ
וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.

(טז)

וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ
וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ.

(יא)

כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ
וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל.

   

(יז)

שְׂרֻפָה בָאֵשׁ, כְּסוּחָה
מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ.

(יב)

תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם
וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ.

   

(יג)

לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ

וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.

(יח)

תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ
עַל בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ.

(יד)

יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר
וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.

(יט)

וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ
תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא. 

(טו1)

אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת שׁוּב נָא

(כ)

ה' אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

מבוא:על מבנה המזמור

הדבר הקובע את מבנהו של מזמורנו, ושעדיין לא פגשנו כדוגמתו בעיונינו למזמורים קודמים הוא 'הפזמון החוזר'. פזמון חוזר הוא משפט החוזר בסופו של כל אחד מחלקי המזמור, ובכך קובע את חלוקתו של המזמור בדרך הברורה ביותר. לעתים נדירות חוזר הפזמון בצורה זהה בכל הופעותיו במזמור,[1] אולם בדרך כלל הוא עובר שינויים לאורך המזמור, וכך הדבר גם אצלנו. הבה נרשום את הפזמון החוזר במזמורנו על כל הופעותיו:

ד

אֱ-לֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ

וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

ח

אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ

וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

טו1

אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת שׁוּב נָא

 

כ

ה' אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ

הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

בשתי הופעותיו הראשונות ובהופעתו הרביעית מתרחבת פתיחת הפזמון החוזר - בפנייה אל ה': א-להים; א-להים צ-באות; ה' א-להים צבאות. בהופעה השלישית חל בפזמון החוזר קיצור ניכר: חלקו השני "והאר פניך ונושעה" מושמט לגמרי, ואילו בחלקו הראשון באות במקום המילה "השיבנו" שתי המילים "שוב נא". שינויים אלו, ובנוסף להם העובדה שבחלקו השני של פסוק טו אנו מצויים בגוף המזמור ולא בפזמון החוזר, גרמו למפרשים רבים שלא לזהות בחלקו הראשון של הפסוק את הפזמון החוזר המסיים את החלק הקודם, אלא לראות בו חלק מן התפילה המתחילה בפסוק זה ונמשכת עד סיום המזמור. דבר זה גרם לטשטוש מבנהו של מזמורנו - מבנה שאותו נתאר בהמשך עיוננו. מובן, כי הטוען שחלקו הראשון של פסוק טו הוא פזמון חוזר שנועד לחתום את מה שלפניו צריך לנמק את השינויים שחלו בו.

הפזמון החוזר מחלק את מזמורנו לארבעה חלקים, שלהלן נכנה אותם ארבעה 'בתים'.[2]

בית א: פסוקים ב-ד

בית ב: פסוקים ה-ח

בית ג: פסוקים ט-טו1

בית ד: פסוקים טו2-כ

ניכר כי הבתים אינם שווים באורכם: שני הבתים הראשונים קצרים בהרבה משני הבתים האחרונים. עם זאת, שני הבתים הראשונים כמעט שווים זה לזה באורכם: 24 מילים בבית א ו-26 מילים בבית ב; אף שני הבתים האחרונים שווים: 42 מילים בבית ג ו-43 מילים בבית ד.

ממצאים אלו רומזים למה שניתן להבחין בו גם מתוך עיון ראשוני בתוכן המזמור, כי מזמורנו מחולק לשני חלקים גדולים שאינם שווים באורכם: החלק הראשון, הקצר, כולל בתוכו את בתים א-ב. נראה שהרקע העומד ביסודו הוא אירוע מלחמתי בין שבטי ישראל לבין שכניהם הגויים.

החלק השני והארוך סובב כולו סביב דימוי עם ישראל לגפן. דימוי זה נמשך מבית ג לבית ד, ובסוף הבית האחרון מתפרש גם המתדמה, אף שזהותו הייתה ידועה לקורא כבר מתחילת השימוש בדימוי בפסוק ט.

כרגיל אנו שואלים: כיצד מבטא מבנה סכמטי זה שהצגנו כאן את רעיונו של המזמור, ומהו רעיון זה? מהו היחס בין שני חלקי המזמור, שההבדלים ביניהם כה ניכרים לעין? ומהו היחס בין כל שני בתים השייכים לאותו חלק במזמור?

ועוד אנו שואלים, כיצד נגדיר מזמור זה: האם זהו מזמור תחינה הנאמר בעת צרה, ובו בקשה שיושיע ה' את עמו, כפי שנראה מן הפזמון החוזר ומחלקים נוספים במזמור; או שמא זהו מזמור תלונה על יחס ה' לעמו, כפי שנראה מן השאלות האופייניות לתלונה בספר תהילים "עד מתי" (פס' ה) ו"למה" (פסוק יג).

כדי לענות על שאלות אלו באופן שיעמידנו על כוונת המזמור בשלמותו ועל דרך מימושה של כוונה זו באמצעות ארגון ארבעת בתיו, נבאר תחילה כל בית בפני עצמו.

א. בית ראשון - בעקבות מאמרו של י"מ גרינץ על מזמורנו

בפרפרזה מאד כללית של בית א ניתן לומר כי בבית זה ישנה פנייה לה' שיתגלה (- "הופיעה") בגבורתו, ויושיע את עמו. נראה שפנייה זו נעשית לפני מלחמה, והנלחמים בה הם שלושת השבטים הנזכרים בשמותיהם: "אפרים ובנימין ומנשה".

האם ניתן לקבוע את זמנו ההיסטורי של מזמורנו ובאיזו תקופה נאמר? אם נוכל לקבוע זאת, אולי אף ניתן יהיה לקבוע על איזה אירוע באותה תקופה נוסד מזמורנו.

בדרך כלל שאלות מעין אלו אינן כל כך חשובות. אין טעם לצמצם את המזמור ולהעמידו על אירוע מסוים, כאשר המזמור כתוב בלשון כללית, המכשירה אותו להיאמר גם במצבים דומים לאותו אירוע שעליו נוסד.

מאידך, ישנם מזמורים המכילים בתוכם סימנים ברורים פחות או יותר לתקופה ולאירוע שבהם נאמרו, וזיהוי שני אלו מסייע הן בפרשנות של פרטים שונים במזמור והן בהבנת כוונתו הכללית.

נראה כי הבית הראשון במזמורנו מציב בפני המעיין כמה רמזים היסטוריים כאלו, ופענוחם יהיה בעל חשיבות פרשנית רבה.

הרמז הבולט ביותר הוא כמובן הזכרתם של שלושת השבטים בני רחל אפרים, בנימין ומנשה כשבטים שהשתתפו באותה מלחמה. שותפות מעין זו, מתי הייתה אפשרית?

רמז שני שיש לתת עליו את הדעת הוא הפנייה אל ה' בראש המזמור בשלושה תארים שונים:

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל
נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף
יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים

שני התארים הראשונים מקבילים זה לזה: רועה / נוהג כצאן; ישראל / יוסף. ובכן, מתי נקראו ישראל על שמו של יוסף?

אף התואר השלישי 'יושב הכרובים' - מעורר תשומת לב: מתי ובאילו נסיבות מכונה ה' בתואר זה במקרא?

דעה רווחת בין חוקרי המקרא מייחסת את מזמורנו לאירוע מלחמתי בקורות ממלכת ישראל הצפונית בסמוך לפני חורבנה. כך לדוגמה כותב פרופ' גרשון ברין[3]:

אם מתאשר האופי הצפוני של פרק פ', הרי ברור שהוא קודם לגלות ממלכת הצפון בידי אשור בשנת 720 לפה"ס, משום שאין בפרק אווירה של גלות; אדרבה, המשורר מביע בו את התקווה שהא-ל יצא שוב בראש הלוחמים כדי להילחם למען עמו. נמצא שיש כאן מסגרת התואמת ממלכה עצמאית היושבת על אדמתה. המשורר מבטא את מצבו הקשה של עמו בשעה קריטית בקורות הצפון, אולי בסמוך לשנים האחרונות לקיומה של ממלכת הצפון, לפני הגליית תושביה בידי אשור...[4] כלומר לפנינו יצירה העשויה לבטא את שנות מלכותו של הושע בן אלה, או של אחד המלכים שקדמו לו.[5]

נראית לנו יותר דעתו של פרופ' י"מ גרינץשהקדיש למזמור פ' מאמר שנכלל לאחר מותו בקובץ מאמריו 'מחקרים במקרא'. [6] במאמר זה טוען גרינץ כי מזמורנו הוא מתקופת השופטים,[7] והנימוקים שהוא מעלה לדחיית הדעה הקודמת להוכחת דעתו שלו, נראים לנו משכנעים. להלן נביא את עיקרי דבריו גם בלשוננו שלנו.

1. "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל ... נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף..."

בראש החומש השלישי של ספר תהילים מצויה קבוצה של אחד-עשר מזמורים, ע"ג-פ"ג, המיוחסים בכותרתם לאסף, ומזמורנו הוא אחד מהם.[8] תופעה בולטת במזמורים אלו היא זיקתם של אחדים מהם לאירועים בתקופות היסטוריות שונות, ולעתים לאירועים בתקופות קדומות כמו יציאת מצרים וכמו אירועים בתקופת השופטים.[9] דבר זה יש בו כדי להביא להשוואת תוכנם וסגנונם של מזמורים אלו, ולשמש עזר לפרשן.

הנה דוגמה לדבר: מהי כוונת מזמורנו בדימוי של ה' לרועה עמו ולמי שנוהג אותם כצאן?[10] דימוי זה מופיע בעוד שני מזמורים לאסף:

נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (ע"ז, כא)

וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר. (ע"ח, נב)

רשאים אנו להסיק אפוא, שכמו במזמורים ע"ז-ע"ח כך גם במזמור פ', הדימוי "רעה ישראל... נהג כצאן יוסף" רומז לתקופת יציאת מצרים - לנדודים במדבר כשה' נוהג את ישראל כעדר צאן.[11]

אף את הכינוי 'יוסף' ביחס לעם ישראל כולו אנו מוצאים בעוד שני מזמורים לאסף, ובשניהם כינוי זה נזכר בהקשר של יציאת מצרים:

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר
בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.
כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא
מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב
עֵדוּת בִּיהוֹסֵף
שָׂמוֹ
בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם... (פ"א, ד-ו)

בפסוקים ה-ו ישנן שלוש צלעות מקבילות: 'חוק - משפט - עדות' שאותם נתן ה' ל-'ישראל - יעקב - יהוסף' בעת שיצא (ה'!) על ארץ מצרים.[12]

גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה.[13] (ע"ז, טז)

מכאן מסיק גרינץ:

הרי שיש לנו שלושה מזמורים שמיוחסים לאסף, וכולם מדברים בתקופה הקדומה של האומה, וכולם קוראים לאומה: יוסף. אולם ברור שדבר זה אי-אפשר היה לו להאמר בזמן ששלט מלך מיהודה (בימי דוד ושלמה) על כל ישראל, וכל שכן לא ביהודה שלאחר פילוג המלוכה, ואף לא במלכות הצפון.

אמנם מלכות זו נקראה רשמית ממלכת ישראל, ובתקופת 'הנביאים האחרונים' אנו מוצאים שבמליצה משמש 'יוסף' פעמים ככינוי למלכות זו...(- וכאן מובאים פסוקים להדגים זאת) אלא שיש הבדל בין כתובים אלה (- שהובאו בקטע שדלגנו עליו) לבין המזמורים שהבאנו: באלה (- בדברי הנביאים המאוחרים) אין השם 'יוסף' בא אצלם בסיפור מראשית ההיסטוריה הכוללת בהקבלה ל'ישראל' העם כולו, אלא 'יוסף' מכוון בהם כנגד 'יהודה', והוא כינוי למלכות הצפון... ואילו במזמורים שהזכרנו, ובמזמורנו בייחוד, כולל השם את כלל האומה.[14]

מדובר (- במזמורנו) בתקופה ובזמן שבו עדיין השבטים יוצאים למלחמה (- "לפני אפרים ובנימין ומנשה...") ואין מלכות על גבם, ובנימין עדיין אחוז ביוסף, ונמנה, כמו בשירת דבורה, מיד אחרי אפרים ולפני מנשה (שופטים ה', יד): "מני אפרים שרשם בעמלק, אחריך בנימין בעממיך, מני מכיר ירדו מחקקים...".

פירוש הדבר הוא אפוא שמזמורנו הוא מלפני המלוכה, ובמובן רחב - מתקופת השופטים.

2. "יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה"

ראיה נוספת לשיוכו של מזמורנו לתקופת השופטים מביא גרינץ מן הלשון בפסוק ג במזמורנו "ישב הכרבים הופיעה". הכינוי 'יושב הכרובים' מופיע בעוד ארבעה הקשרים במקרא:

א. בשמואל א ד', ד במלחמת אבן העזר:

וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְ-בָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים...

ב. בשמואל ב ו', ב (ובמקבילו דהי"א י"ג, ו) בתיאור העלאת הארון לירושלים:

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה
לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְ-בָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו.

ג. במלכים ב י"ט, טו (ובמקבילו ישעיהו ל"ז, טז) בתפילת חזקיהו בבית ה':

וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים...

ד. בתהילים צ"ט, א:

ה' מָלָךְ, יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים, תָּנוּט הָאָרֶץ.

קיים הבדל בין הכרובים שעל גבי כפורת הארון, כפי שהיו עד בניין המקדש, לבין הכרובים במקדש שלמה, שעמדו על רצפת הדביר וסוככו בכנפיהם על הארון.[15] הכרובים שעל גבי הארון טולטלו ביחד עם הארון בשעה שהיה יוצא ממקומו (בתקופת המדבר ובמקרים מסוימים עד ימי דוד), ואילו הכרובים שבמקדש, קבועים היו, ולא ניתן היה להוציאם ממקומם. לפיכך, בתקופה שעד בניין המקדש אפשר שהכינוי לה' 'יושב הכרובים' יתייחס אל ה' בשעה שהוא 'יוצא' לפני עמו - בשעה שהם מוציאים את הארון; ואילו לאחר בניין המקדש כינוי זה מתייחס בהכרח אל ה' המשכין את כבודו במקדש בין כנפי הכרובים המחוברים אל רצפת הדביר.

לאילו כרובים מתייחסים הכתובים שהבאנו למעלה?

שני הכתובים הראשונים שהבאנו (א-ב), המתארים אירועים שלפני בניין המקדש, מתייחסים כמובן לכרובים שעל הכפורת, ואכן הקשרם של כתובים אלו הוא ביציאת הארון ממקומו: במלחמה כנגד הפלשתים הוא הוצא ממקומו בשִׁלֹה אל המלחמה באבן העזר, ואילו בהעלאתו לירושלים בידי דוד הוא הוצא ממקום משמרתו בקרית יערים.

הכתוב השלישי, הנאמר מפי חזקיהו מלך יהודה, מתייחס כמובן לכרובים הקבועים במקדש. חזקיהו נושא את תפילתו בבית ה' (מל,ב י"ט, יד), וכוונת מעשיו ותפילתו היא שה' השוכן במקום הזה ימנע את חילול שמו בכך שיושיע את עמו, את עירו ואת מקדשו מנפילה בידי סנחריב.

הכתוב הרביעי בתהילים צ"ט, א מתייחס אף הוא כפי הנראה לכרובים שבמקדש, שהרי בפסוק ב נאמר "ה' בציון גדול, ורם הוא על כל העמים", ואם כן מדובר במזמור זה במלכות ה' על העמים שתיראה עליהם מתוך ירושלים והמקדש.

מעתה עלינו לשאול, לאילו כרובים מתייחס פסוק ב במזמורנו? עונה על כך גרינץ:

הלשון "הופיעה"... אמורה בעיקר הדבר בגילוי א-לוהים לפעולה ולמשפט[16]. אולם כשהיא באה בפנייה כזו שלפנינו, יחד עם הצירוף 'יושב הכרובים', ובהמשך (בפסוק ג) מדובר על הליכת א-לוהים לישועה לעם הקורא, מובנה קשור בהכרח בגילוי א-לוהי מעל הארון היוצא למלחמה...

מזמורנו, המדבר ביציאת עם ושבטים למלחמה, וקורא ל'יושב הכרובים', יכול אפוא להלום רק השוואה לסיפור או לתקופה שמדברים בה בשמואל א ד', ד (- מלחמת אבן העזר), כשהכרובים עדיין מצומדים לכפורת והארון עדיין מוצא למלחמה... גם מטעם זה עומד מזמורנו בתקופת השופטים.[17]

אחרי חורבן שלה לא עמד הארון באפרים (- אלא בקרית יערים שביהודה ולאחר מכן בירושלים). מאז ירבעם בן נבט... לא היה בכל מלכות אפרים ארון עם כרובים, ואי אפשר היה לפנות אל א-לוהים כאל 'יושב הכרובים'...וסוף סוף מאז דוד ושלמה היה בנימין קשור ביהודה ולא באפרים.[18]

3. "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ"

עתה עומד גרינץ על סדר השבטים הנזכרים בפס' ג "אפרים ובנימין ומנשה":

השבטים היוצאים למלחמה הם כולם מבניה של רחל, אבל סדרם במזמור אינו לא לפי סדר לידתם (שבנימין נולד קודם לאפרים ומנשה; ואם אפרים ומנשה עומדים במקום 'יוסף' ראויים הם לבוא תחילה), ולא לפי הסדר הגיאוגרפי מזמן ישיבתם בארץ (שבנימין דרומי מאפרים והיה ראוי להיות ראשון).

הסדר במזמורנו הוא כסדר בשירת דבורה: שם נמנו השבטים בסדר גיאוגרפי מדרום לצפון, פרט לאפרים, שהוצא מכלל השאר להיות ראשון. הסדר בשני המקומות הוא לפי סדר הבכורה, והבכורה היא בתקופת השופטים ליוסף, ומשני בני יוסף - לאפרים.

הסבת בכורה זו - עתיקה היא... בדור המדבר עדיין מעמידים את ראובן תחילה (במדבר א'; שם כ"ו), אבל בפועל אין 'הבכורה' כבר אז לראובן... קשה יותר לכוון לזמן שאפרים נתעצם בו מעל מנשה הבכור. בסיפור ברכת יעקב את בני יוסף (בראשית מ"ח) עדיין זו ברכה של יעקב לעתיד, אבל גם בפועל נגלה דבר זה כבר מוקדם מאד, בברכת משה: "והם רבבות אפרים, והם אלפי מנשה" (דברים ל"ג, יז), ובהעמדת יהושע משבט אפרים כיורשו של משה... כבר בתקופת המדבר נקרא דגל בני רחל "דגל מחנה אפרים" (במדבר ב', יח-כד).

עדות לדבר (- של בכורת אפרים) היא כמובן גם העמדת המשכן בעיר שילה שבנחלת אפרים (יהושע י"א) - עיר שלא היה לה כל ייחוס אבות (- שלא כמו בית אל).

4. זיהוי האירוע שעליו נוסד המזמור

עתה מנסה גרינץ לצמצם עוד יותר את זמנו של מזמורנו ולהתאימו לאירוע מסוים באותה תקופה:

אמרנו שהמזמור הוא בהכרח מתקופת השופטים: מהימים שעדיין לא היה מלך בישראל, ושבטים יצאו לקרב לבדם; שעה שעדיין היה בנימין מאוגד ליוסף; ועדיין הוצא הארון למלחמה. אבל נראה שאפשר לצמצם את זמן המלחמה ביתר דיוק...[19].

קשה להניח שהדבר אירע בעצם תקופת השופטים, היינו בתקופה שמדובר עליה בספר שופטים: בשום סיפור מהסיפורים בספר שופטים לא הוזכרה הוצאת הארון למלחמה. בספר זה גם לא נרמזה שום סיטואציה אחרת שהולמת את המאורע המסופר כאן (- יציאת שלושת השבטים בני רחל למלחמה).

נראה על כן, שיש רק סיטואציה אחת שתואמת יפה למה שמסופר או מרומז במזמורנו; מלחמת ישראל האחרונה בימי עלי בפלשתים. כבר עמדו על כך, שהוצאת הארון במלחמה זו היה בה משום חידוש גדול. הפלשתים אמרו: "אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם" (שמו"א ד', ז) וגם המפלה של ישראל מלפני זה, היתה בלתי רגילה. הם אמרו (שם ג): "למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים". מלחמה זו התנהלה מאפרים, ובאפרים, בשילה עמד הארון. אך גם "איש בנימין" בא לבשר לעלי על הסיום המר של המלחמה (שמ"א ד', יב). ודבר פשוט להניח שבשעה זו של סכנה גדולה לשני שבטי רחל משתתף גם מנשה בקרב.

נשים גם לב, שהשם הא-לוהי שנקרא על הארון בשילה: "ה' צבאות ישב הכרבים" (שמו"א ד', ד; שמו"ב ו', ב) הוא בדיוק השם הבא במזמורנו: בפסוקים ה, ח, טו, כ, כא: "[ה'] א-להים צבאות"; ובפסוק ב: "ישב הכרובים".

5. שתי הערות על דברי גרינץ

דבריו של גרינץ משכנעים בעיקרם, אולם הם מעוררים שתי בעיות שיש לעמוד עליהן:

א. בתיאור ההתנחלות של 'הגפן' שהוסעה ממצרים נאמר:

תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ. (יב)

ה'ים' הוא הים שבמערבה של ארץ ישראל, והנהר הוא נהר פרת המצוין בכמה מקומות במקרא כגבולה הצפון מזרחי של ארץ ההבטחה. האם תיאור זה של התפשטות הגפן מתאים לתקופת השופטים?

גרינץ עונה על שאלה זו (בעמ' 120):

לשון זו עשויה להיחשב לשון גוזמה פיוטית בימים שלפני דוד. אבל גם המחבר אינו מדבר יותר מאשר ב'קצירים' ו'יונקות' היינו - בזלזלים (- כלומר: בענפים רכים בודדים). ובמובן זה אם אין ראיה לדבר (- שהייתה קיימת התיישבות ישראלית כלשהי במרחבים אלו) יש זכר לדבר בהתפשטות השבטים אשר[20] וזבולון[21]; במלחמות עתניאל בן קנז בכושן רשעתיים מלך ארם נהריים (שופטים ג', ח-י) וכדומה.

ב. יסוד מרכזי בטענתו של גרינץ הוא הכינוי לה' 'יושב הכרובים' בפס' ב, לדעתו כינוי זה מתאים למלחמה שבה יצא הארון - וכזאת הייתה מלחמת אבן העזר בסוף תקופת השופטים. מזמורנו מתאר את תוצאותיה של מלחמה זו כאסון לאומי כבד, ואכן כזאת הייתה מלחמת אבן העזר: במלחמה זו חרבה שילה וחרב המשכן שבה, רבו מאד הנופלים מישראל, ובעקבותיה החל השעבוד של כל שבטי ישראל לפלשתים.

מלחמה זו מתוארת בשמואל א פרק ד' ובתהילים ע"ח ס-סד. ברם, אחת התוצאות החמורות של מלחמה זו, כפי שהיא מתוארת בשני המקומות הללו, היתה נפילת ארון ה' בשבי פלשתים.[22] והנה, לדבר זה אין כל רמז במזמורנו!

כדי לענות על שאלה זו עלינו להבחין בין שני סוגים של מזמורי תלונה שנושא עם ישראל בספר תהילים: הסוג האחד כולל תלונות על כך שה', במעשים שעשה לעמו ולמקדשו, גרם לחילול שמו בעולם. לא האינטרס האנושי של ישראל בלבד הוא שנפגע מחמת מעשיו של ה' אלא בעיקר האינטרס של הא-ל עצמו. כזו היא התלונה במזמור ע"ד המתאר את החורבן שהחריבו צוררי ה' את מקדשו:" עד מתי א-להים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח?!"(פס' י) ומזמור התלונה הזה מסתיים בתפילה: "קומה א-להים ריבה ריבך זכר חרפתך מני נבל כל היום" (פס' כב). כיוצא בו מזמור ע"ט שנושאו קרוב לזה של מזמור ע"ד: "למה יאמרו הגוים, איה א-להיהם?!" (פס' י). ואף מזמור זה מסיים בתפילה: "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם, חרפתם אשר חרפוך ה'" (פס' יב).

הסוג האחר של מזמורי תלונה מתרכז בפגיעה הבלתי מוצדקת בעם ישראל. במזמורים מן הסוג הזה אין המתלונן מעלה כטיעון את חילול שמו של ה' שנגרם כתוצאה ממעשיו נגד ישראל (אף שדבר זה אכן קיים), אלא אך מתלונן על סבלם הקשה של ישראל. העם המתלונן, הפגוע מיחס ה' אליו והכואב את אסונו, מרוכז כולו בכאבו חסר הפשר והצידוק. במצב זה לא יהיה זה מתאים להעלות טיעונים על חילול השם, שכן לא מתוך השקפה רחבה, אוניברסלית, מתבונן המתלונן באירועים שאירעוהו, אלא מתוך סבלו ומצוקתו שלו, ורק מתוכם.

כזה הוא מזמור מ"ד שבו עסקנו באחד מעיוננו הקודמים, וכזה הוא גם מזמור פ"ט, המתלונן על הפרת הברית שכרת ה' עם דוד באסון שפקד את אחד המלכים מבניו של דוד.[23]

לאילו משני הסוגים הללו עלינו לשייך את התלונה במזמורנו? אין ספק: התלונה הנשמעת במזמור פ' מרוכזת כולה בגורלו המר של עם ישראל, באסון שהביא עליו ה' באמצעות הגויים. אין במזמורנו כל רמז לטיעון על חילול השם.

מחמת אופייה זה של התלונה במזמורנו, אין בו מקום לדיון על שביית הארון בידי פלשתים. אירוע זה, עם כל חומרתו, מהווה פגיעה בשמו של ה' ובפרסום יכולתו בין הגויים, אך אינו נוגע לאסונם של ישראל ולסבלם. לפיכך הרמז היחיד הקושר את מזמורנו עם נוכחותו של הארון באותו אירוע שעליו נוסד המזמור, מצוי בשלב התפילה שלפני המלחמה:"ישב הכרובים הופיעה!".

המשך העיון בשבוע הבא

 


[1] כך לדוגמה במזמור ק"ז, שבו חוזר הפזמון "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" בסופם של ארבעה בתים (אלא שם יש תוספת לפזמון החוזר, והיא שונה מבית לבית).

[2] וזאת על אף אי העקיבות בשימוש שאנו עושים במונח 'בית' בעיונינו למזמורי תהילים):במזמורים הזעירים והקצרים הלכנו בהגדרת המונח 'בית' בעקבות דבריו של א"ל שטראוס הקורא כן "לכל יחידה ריתמית הכוללת למעלה מטור אחד - בדרך כלל לזוג טורים מקבילים, אבל פעמים גם לשלושה או לארבעה טורים, שהם תמונה ריתמית חתומה" (ראה בעיוננו למזמור קל"א סוף סעיף ב). אולם כבר הערנו בכמה מעיונינו הקודמים, כי במזמורים הגדולים יותר, כמו מזמורנו, החלוקה ל'בתים' במשמעות זו אינה מביאה תועלת רבה בניתוח המבני של המזמור. מזמורים אלו נחלקים ליחידות גדולות יותר, שכל אחת מהן כוללת כמה וכמה 'בתים'. כדי למנוע בלבול, קראנו בעיונים קודמים ליחידות הללו 'פסקאות', אולם במזמורנו, שבו הפזמון החוזר יוצר חלוקה אובייקטיבית של המזמור, נכנה כל חלק כזה 'בית'.

[3] עולם התנ"ך, תהילים כרך ב עמ' 48.

[4] האיחור שהוא מאחר את מזמורנו עד הקצה האפשרי הזה נובע כנראה מרצונו להתאים את מזמורנו לכותרתו בתרגום השבעים "על האשורי", שאותה הביא בראש דבריו שם. קדמו לו בהשערה זו חוקרים נוספים, ראה במקום המצוין בהערה 6 להלן עמ' 115.

[5] צ"פ חיות מאחר את המזמור עוד יותר, עד לימי יאשיהו ונפילתו לפני פרעה נכה במגידו. אולם האופי הלא-יהודאי של מזמורנו מכחיש את דבריו. יש לציין כי 'מלך' ו'ממלכה' לא הוזכרו במזמורנו, ורק ההנחה המוקדמת של פרשנים אלו הביאה אותם לפרש כי "איש ימינך" ו"בן אדם" הנזכרים בפסוק יח רומזים למלך ישראל. להלן נראה הצעה אחרת לגמרי לזיהוי תקופתו של המזמור, ואת פסוק יח נפרש בהתאם להצעה זו בהגיענו לבית ד.

[6]ירושלים תשל"ט, עמ' 124-109. יהושע מאיר גרינץ (1976-1911) שימש פרופסור למקרא באוניברסיטת תל-אביב מאז 1958. תחומי עיסוקו המדעי היו מגוונים, וכללו לא רק את המקרא אלא גם את תולדות ימי בית שני ואת הספרות המצרית העתיקה. גרינץ היה חוקר מקורי שלא הלך בתלם שבו הלכו עמיתיו. עיקר מאמציו הופנה לניתוץ הנחותיה של ביקורת המקרא, ובייחוד זו של ולהויזן וממשיכיו.

[7] כפי שגרינץ עצמו כתב בהערות 4-3 במאמרו, קדמו לו בהשערה זו שניים: יואל בריל בביאורו לפס' ג במזמורנו, בפירושו לספר תהילים 'זמירות ישראל' (אלא שבפועל הוא מאחר את מזמורנו לתקופת איש בושת. הצעה דומה העלה גם משה יצחק אשכנזי בביאורו למזמורנו בפירוש 'הואיל משה': "זמן חיבור המזמור נראה לי שהוא אחר מלחמת פלשתים בהרי גלבוע על גבול מנשה הצפוני"). השני שזיהה את מזמורנו עם תקופת השופטים הוא מאיר איש שלום. במבוא לפירושו לספר שופטים 'מאיר עין' (וינה תרנ"א עמ' 1) כתב כן בקיצור, ובמאסף לחכמת ישראל 'ביכורים' מחברת ב (וינה תרכ"ה, מאסף לשנת תרכ"ו), ביתר פירוט.

[8] מלבד 11 המזמורים הללו יש בספר תהילים רק עוד מזמור אחד, מזמור נ', שהוא לאסף.

[9] מזמור ע"ז, יב-כא - יציאת מצרים; ע"ח כולו - מיציאת מצרים ועד ימי דוד; פ', ט-יב - יציאת מצרים וההתנחלות בארץ; פ"א, ה-יא - יציאת מצרים ומתן תורה; פ"ג, י-יב - תקופת השופטים - מלחמת דבורה ומלחמת גדעון; אף במזמור נ', ז-ח ישנו רמז להתגלות ה' בהר סיני; מזמורים ע"ד, ע"ט מתייחסים כנראה לחורבן ירושלים והמקדש.

[10] מקור הדימוי בברכת יעקב לאפרים ומנשה (בראשית מ"ח, טו-טז): "הא-להים הרעה אתי... יברך את הנערים". פעם שנייה נמצא הדימוי בברכת יעקב ליוסף (בראשית מ"ט, כד) "משם רעה אבן ישראל". ראב"ע הביא פסוק אחרון זה וכותב על כך: "בעבור שהזכיר יעקב בברכותיו 'משם רעה אבן ישראל' על יוסף, על כן 'נהג כצאן יוסף'."

[11] וכאמור בסוף ההערה הקודמת, השימוש בדימוי ה' לרועה קשור בספר בראשית ליוסף, ובמזמורנו - בכינויו של עם ישראל כולו 'יוסף'.

[12] כאן מעיר גרינץ כי "בצאתו על ארץ מצרים" נסמך אל שמות י"א, ד: "כה אמר ה': בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים". מה הם החוק - המשפט - העדות שניתנו לישראל ביציאת מצרים? לדעת גרינץ זהו חג הפסח שאליו רומז פסוק ד. אולם לנו נראה שהכוונה לתורה שניתנה בהר סיני, כפי שמבואר בהמשך המזמור בפסוקים ט-יא בחזרה על פתיחת עשרת הדברות.

דרשת חז"ל (ראש השנה י' ע"א) כי 'יהוסף' בפסוק ו הוא יוסף האיש, ו'בצאתו על ארץ מצרים' הוא ביום שנתמנה משנה למלך, אינה כפשוטו של מקרא, כפי שמראה הקבלת הצלעות בפסוקים ה-ו.

[13] הקטע כולו, החל מפסוק יב ועד לסוף המזמור, עוסק בניסים של יציאת מצרים, ובייחוד בבקיעת הים. המזמור מסיים בפסוק כא המקביל בסגנונו לפסוק טז "נחית כצאן עמך, ביד משה ואהרן".

[14] כאמור בהערה 7 קדם את גרינץ בהבחנה זו יואל בריל בביאור לתהילים. הוא כותב: "לפני מלוך מלך בישראל היו נקראים ( - ישראל) בשם יוסף ובנו החשוב אפרים מטעמים שהזכרנו לעיל (- במזמור ע"ח, ט על הפסוק 'בני אפרים... הפכו ביום קרב' הוא כותב: 'שם אפרים על כלל ישראל לפני מלוך בית דוד, לפי שהשופט הראשון יהושע בן נון היה מזה השבט, גם בעבור המשכן שהיה בחלקו בשלה'), ובימי דוד ושלמה היו נקראים בשם יהודה בעבור שהיו מזה השבט, ואחר מחלוקת ירבעם ורחבעם היה שם אפרים כינוי לכל עשרת השבטים ושם יהודה כינוי לשני השבטים יהודה ובנימין".

[15] תיאורם מופיע במל"א ו', כג-כח ובמל"א ח', ו-ז.

[16] כאן מביא גרינץ את מראי המקום הבאים: תהילים נ', ב; צ"ד, א; איוב י', ג. בדברים ל"ג, ב מקביל 'הופיע' ל'זרח' ביחס להתגלות ה'.

[17] יציאת הארון בימי דוד בשמ"ב ו' לא הייתה קשורה במלחמה, ואף שבשמ"ב י"א, יא נזכר הארון שיצא למלחמה בימי דוד, אבל כמובן לא הייתה זו מלחמה של השבטים מבני רחל (הערת גרינץ).

[18] פסקה אחרונה זו לקוחה מהערה 7 במאמרו של גרינץ עמ' 115. הדברים האחרונים מכוונים לשלול דעה מעין זו שהובאה לעיל בשמו של פרופ' גרשון ברין.

[19] כאן דוחה גרינץ את הדעה שהעלו חוקרים שונים במהלך הדורות שבמזמורנו מדובר בשאול או באיש בשת (ראה הערה 7 לעיל):

שאול לא יצא למלחמה בראש שלושה שבטים מבני רחל דווקא, מלבד זאת אין להניח שבימי שאול הוצא הארון לקרב, שכן הארון עמד כל אותו זמן בקרית יערים עד שהעלהו דוד להר ציון. וכל שכן שאין כל זה הולם את מלחמות איש בושת שישב בעבר הירדן.

[20] דברים ל"ג, כד;יהושע י"ט, כד - לא;שופטים א', לא- לב.

[21] דברים ל"ג, יט.

[22] שמ"א ד', יא; תהילים ע"ח, סא

[23] נראה שהכוונה למות יאשיהו בקרב עם פרעה נכו במגידו. אופייני ההבדל בין התפילה המסיימת מזמור זה (פס' נא-נב): " זכר א-דני חרפת עבדיך...אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך" לתפילה המסיימת את מזמורים ע"ד וע"ט שבהם נידונה חרפתו של ה' עצמו שאותו מחרפים אויביו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)