דילוג לתוכן העיקרי

שמות | מבית פרעה לארץ מדיין

קובץ טקסט

מקובל לראות את ספר בראשית כהיסטוריה של יחידים - האבות - ואילו את ספר שמות כסיפורו של עם. לאור זאת יש לפרש את החזרה שחוזרת התורה בפתח ספר שמות על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (בראשית מ"ו, ח; שמות א', א), לאמור: היחידים שירדו למצרים - הופכים הם עתה לאומה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותִמלא הארץ אֹתם" (א', ז).

עם זאת, אין עוררין על העובדה שבמוקד סיפור יציאת מצרים עומדת דמותו של אדם מסוים: משה - הנוטל את חלק הארי בסיפור יציאת מצרים ובהתפתחותו של עם ישראל. דומני כי לא נפריז בחשיבותו של משה אם נאמר שתפקידו בהופעת עם ישראל היה קריטי, ועל כן מספרת התורה, לפחות בספר שמות, את סיפורו האישי, ומדגישה את אופיו - על מנת שנוכל להבין כיצד הפכו העבדים לעם הנבחר. דבר זה נכון ללא ספק ביחס לפרשה הראשונה של הספר, שחלק נכבד ממנה - עוד לפני ההתגלות בסנה הבוער - מוקדש לסיפורו האישי של משה.

ברצוני לבחון השבוע את האירועים בפרשתנו המתמקדים בהתפתחותו האישית של משה, ובפרט את סיפורי פרק ב'. בפרק מתוארים ארבעה אירועים שונים (מלבד לידת משה ו'טיולו' ביאור): האיש המצרי המכה את העברי; שני העברים הנצים; ניסיונו של פרעה להרוג את משה; והצלת בנותיו של כוהן מדיין. האירועים מתוארים בקיצור רב - כשני פסוקים כל אחד - לפיכך מוטל עלינו לקרוא את הפסוקים בדקדוק, ולדלות את הרמזים והמשמעויות הנסתרות שבהם. הבה נבחן כל אחד מן הסיפורים וננסה להשוות ביניהם.

א. היום הראשון בחוץ

האירוע הראשון מתואר בשני פסוקים: הראשון מתאר את המצב שבו עמד משה, ובשני מובאת תגובתו. התיאור נפתח בביטוי סתום במיוחד:

ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלֹתם. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו (יא).

מה הם ה"ימים ההם"? ודאי אין הכוונה לימים הנזכרים בפסוק הקודם, המתאר את גמילתו של משה ואת הבאתו לבת פרעה:

ויגדל הילד ותבִאהו אל בת פרעה ויהי לה לבן, ותקרא שמו משה, ותאמר: כי מן המים משיתִהו (י).

זוהי דוגמה לתופעה הקיימת גם במקומות אחרים: התורה מדגישה את ההבדל בין שני פסוקים באמצעות חזרה על אותו ביטוי. פעמיים, בשני פסוקים רצופים, אומרת התורה "ויגדל משה"; הכפילות מלמדת כי בכל אחד מן המקרים מדובר בגדילה שונה, שאם לא כן, לא הייתה התורה חוזרת על הביטוי פעמיים. ובלשון המדרש שמביא רש"י:

'ויגדל משה' - והלא כבר כתיב 'ויגדל הילד'? אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו.

ואילו רמב"ן מעיר בפשיטות "שגדל והיה לאיש". כך או כך, מוסכם על הכול כי הגם שפירושה של המילה בשני המקרים הוא זהה, בכל אחד מהם מדובר בשלב שונה: הראשון - בינקות, והשני - בשלב מאוחר הרבה יותר. להלן נראה כי הפרשה כולה מתאפיינת בשימוש כפול בפעלים, שמקרה זה הוא רק הראשון שבהם.

מכל מקום, מאחר שברור כי משה גדל מאוד בין פסוק י לפסוק יא, אכן קשה פתיחתו של פסוק יא - "בימים ההם".

נחזור לקריאת הפסוק. מהי המילה בעלת המשמעות החזקה ביותר בפסוק? פעמיים מתייחסת התורה ליהודים כאל "אחיו" של משה: "ויצא אל אחיו... וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". הווה אומר: המניע מאחרי פעולותיו של משה לא היה רק סקרנות, מחאה כנגד אי-צדק ורצון גרידא לעזור לחלשים ולנרדפים - יש כאן הזדהות עמוקה עם אחיו. בסיפור זה אין משה נתפס כדוגמה לצדק, כי אם כנציג עמו.

גם דבר זה מודגש באמצעות שימוש כפול אך שונה באותו פועל: "וירא בסבלֹתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". רש"י מעיר על הראייה ראשונה:

נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.

השורש רא"ה מופיע כאן בשתי משמעויות שונות. במופע השני הכוונה לראייה במובנה הרגיל, ראיית עיניים. לעומת זאת, המופע הראשון - "וירא בסבלֹתם" - אינו יכול להתייחס לראייה סתמית, לקליטה אובייקטיבית של עצמים: סבל איננו עצם הנראה באופן ישיר. ואכן, 'וירא את סבלותם' אין כתיב כאן, אלא "וירא בסבלתם"; כפי שמבאר רש"י, אין מדובר כאן בראייה חושית רגילה, כי אם ב'ראייה ב...': התבוננות, דרישה וחקירה, התעמקות והבנה, ובכללן גם הזדהות - שכולן יחדיו פוקחות לא רק את עיניו של האדם אלא גם את לבו.

הזדהות זו נובעת מכך שמשה אינו עומד מול עבדים או זרים, כי אם מול אחיו. עוד בטרם פגש אותם, כבר יוצא הוא אל אחיו. הוא מחפש את אחיו, וכאשר הוא מגיע אליהם הוא 'רואה בסבלותם', דהיינו: 'מזדהה עם סבלותם'. לפיכך כאשר הוא רואה - הפעם במובן הפשוט של המילה - מצרי (שאיננו אח) מכה איש עברי "מאחיו", אין הוא מגיב בכתיבת מכתב מחאה לעיתון המקומי, כי אם בהכאת המצרי למוות. אין הוא עושה זאת כדיין או כממונה, אלא כאחיו של העבד הסובל. משה מופיע בעימות זה כאחד הצדדים - לא כשופט נוטרלי.

לאור זאת נוכל עתה להבין את פתיחתו של הפסוק. בפסוק הקודם מסופר כי משה גדל כבנה של בת פרעה בביתו של פרעה - בית שבו היו המצרים אחיו. אך אז, "בימים ההם" -מתוך אותה מסגרת חברתית - יצא משה לאחיו האמתיים: לאלו שמצא בהם אחווה וזהות אמתית. במילים "בימים ההם" מדגישה התורה כי הזהות היהודית שפיעמה בלבו של משה לא נבעה מחינוך יהודי טוב ואיננו מבוסס על ההשפעה הטבעית של מורשת בית אבא, אלא מכך שבחר להזדהות עם דרך זו למרות חינוכו - "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".

לדמויות האחרות בסיפור זה - איש מצרי ואיש עברי - אין שמות. והנה, בפסוק הבא (יב), שבו מכה משה את המצרי וקוברו בחול, מאבד אף הוא את שמו; עם צאתו אל אחיו, חבר משה אליהם ונעשה לאחד מהם. אף שמעשהו היה ללא צל של ספק צודק, התנועה המתגלה כאן בנשמתו של משה היא תנועה של זהות לאומית - לא של מוסר וצדק.

ב. היום השני

ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך (יג).

עתה כבר ידועה לנו משמעותה של המילה "ויצא" עבור משה "בימים ההם": עזיבת בית המלוכה המצרי, מקום מגוריו, על מנת להצטרף לאחיו. אלא שלמשה האידאליסט, שההזדהות המחודשת עם אחיו הסובלים אך החלה לפעמו, ושזה עתה סיכן את חייו לטובת האידאל הלאומי, נכונה אכזבה קשה: כעבור יום אחד בלבד, הוא רואה שני עברים רבים.[1] לעיניו וללבו של משה, היוצאים אל אחיו, זהו מראה בלתי-נתפס! כיצד יגיב משה, הפטריוט היהודי?

משה מוחה:

למה תכה רעך?!

כאן אין משמשת המילה 'אחים': בהקשר זה אין משה רואה את שני הנצים כאחיו, וודאי שלא כאחים זה לזה. המילה "אחיו", המודגשת כל כך בסיפור הקודם, אינה מציינת קשר משפחתי, אף לא קשר מוסרי של אחווה אנושית, כי אם תחושה של הזדהות עמוקה ושותפות גורל, שמשה גילה אותה רק אתמול. ביום השני אין אחווה זו מצויה בין שני הנצים, ואף משה אינו מגיב על בסיס תחושתו מאתמול. כאן אנו נפגשים במשה המוסרי. ייתכן אמנם שבעומק לבו נבע רצונו של משה ללמדם מוסר מתחושת האחריות העמוקה שחש כלפיהם כאח, אך תגובתו שונה מאוד מתגובתו ביום אתמול. במחאתו של משה יש מידה מסוימת של אובייקטיביות ושל ריחוק - באופן שונה בתכלית מתגובתו הספונטנית ביום הקודם.

ה"רשע" חש בכך מיד, ומשיב:

מי שמך לאיש שר ושופט, הלהרגני אתה אֹמר כאשר הרגת את המצרי? (יד).

הוא מאשים את משה בהיותו שופט, ולא אח: האח של אתמול הפך פתאום לדיין, המחפש את האשם, ואינו תומך מידית בצדו של אחיו. משה, באופן שאינו מפורש בכתוב, זיהה את הצד האשם בריב והוכיחו ("ויאמר לרשע"): במקום לחבק כל יהודי באשר הוא יהודי, הוא מבחין בין שני הנצים ומוכיח את האשם. על כך בדיוק כועס הרשע, היהודי הפטריוט הראשוני: האם עומד אתה לנהוג בי - באחיך - כשם שנהגת בזר המצרי?!

דומני שזה מה שמפחיד את משה בהמשכו הסתום של הפסוק, אשר הניב מגוון של מדרשים:

ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר.

לדעתי, "הדבר" שנודע כולל לא רק את עצם הריגת המצרי אלא גם את הגישה העומדת מאחרי גילוי זה: משה שוב אינו מזוהה כמצרי; הוא הצטרף בלב ונפש לאחיו העברים. לפיכך נידון משה כמורד, ולא כסתם עבריין מלכותי, שיש להניח שלא היה נענש בחומרה רבה על ידי סבו המאמץ, מלך מצרים.

ראינו עד כאן שני צדדים של משה: משה הפטריוט ומשה השופט המוסרי. בשני המקרים צריך היה משה 'לצאת' - לעזוב את הרקע המצרי שלו - על מנת שיוכל להכיר בשני הצדדים החדשים והדיאלקטיים באישיותו. והתנתקות זו מן העולם שבו גדל ומאישיותו הטבעית נעשית קיצונית עוד יותר עתה - כאשר נאלץ משה לברוח ממצרים.

ג. יציאת מצרים

האירוע המסופר בצורה המתומצתת ביותר הוא האירוע השלישי, המתואר כולו בפסוק אחד בלבד:

וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרֹג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר (טו).

אף כאן משתמשת התורה פעמיים באותו פועל - "וישב" - ואף כאן משמשת המילה בשתי משמעויות שונות לחלוטין: ישיבה בארץ פירושה התנחלות והשתקעות בה, בעוד שישיבה על הבאר משמעה ישיבה לזמן קצר סמוך לבאר. אלא שדווקא אבחנה זו מעמידה אותנו על התמיהה שבסדרו של הפסוק: הלוא מובן שישיבתו של משה ליד הבאר במדיין, מיד לאחר בריחתו מפרעה, קדמה להתיישבותו בארץ; ובעצם, ראוי היה להזכיר את השתקעותו של משה במדיין רק לאחר סיפור בנותיו של רעואל - שרק בסופו זכה משה לקורת גג בארץ זו. מדוע אפוא אומרת התורה כי משה התיישב בארץ מדיין עוד בטרם הביאה את סיפור הבאר ושבע הבנות?

בניגוד לשני קודמיו ולסיפור שבא אחריו, סיפור זה אינו מתאר את משה כגיבור; משה בורח מהסכנה שאליה נקלע. עם זאת, לדעתי יש לסיפור זה עמידה בזכות עצמו, ולא רק כרקע לסיפור הבא, המשמעותי, של העימות עם הרועים המדיינים. הפסוק הוא אמנם תמציתי, אך עם זאת הוא מלא פרטים, עד שקשה לראות בו הסבר גרידא להימצאותו של משה במדיין.

הנצי"ב עומד על כך שהמילים "מפני פרעה" מיותרות, ודי היה לכתוב 'ויבקש להרוג את משה ויברח משה וישב בארץ מדיין'. לדעתי, בתוספת זו מבקשת התורה להדגיש כי המעבר הפיזי למדיין מהווה גם את השלמתו של המהפך התרבותי: משה בורח מפני פרעה - מנתק כל קשר עם בית המלוכה המצרי. עם כל הזדהותו עם אחיו הסובלים, יכול משה לנסות לסייע להם דווקא מתוך בית המלוכה - מעמדה של כוח ושררה; כשר בממשלה המצרית, יכול משה לטעון, תהיה לו השפעה רבה יותר על מצבם של היהודים. אפשרות זו נשללת ממשה מפני שפרעה מכריח אותו לברוח למדיין, וחשוב יותר: הוא מכריח אותו לברוח לשם מפני פרעה.

אלא שעתה עומד משה במצב קשה ומוזר: מחד, הוא התנתק משורשיו המצריים; אך מאידך, הוא גם לא התקבל בברכה על ידי אחיו היהודים, ומפגשו היחיד עמם גרם למעשה לגירושו.

משה, שאולץ לברוח מפני פרעה, הולך (אולי שלא במודע) להתיישב במדיין - ובנקודה זו בדיוק טמונה משמעותה של הסמיכות "ויברח משה מפני פרעה - וישב בארץ מדין". משה איננו עושה מעשה שעשוי להיחשב כהתיישבות במדיין; אדרבה, הוא מגיע למדיין כזר גמור, חסר בית, וככזה הוא מתיישב על הבאר. אך המעבר ממצרים למדיין מתואר כבריחה מפני פרעה וכהתיישבות במדיין גם יחד. תיאור מאורעותיו של משה לאחר שעזב את מצרים מתחיל רק במילים "וישב על הבאר"; המילים "וישב בארץ מדין" הן תיאור אלטרנטיבי למעבר עצמו.

לאור זאת נוכל עתה להבין את חשיבותו של פסוק זה ואת המשמעות הטמונה בו. משה מתגבר על זהותו התרבותית הטבעית, עוזב את מצרים ומחפש אחר אחיו. אך ההשגחה הא-לוהית גזרה עליו שלא יוכל לשוב הביתה, לעם ישראל, אלא לאחר שיאבד כל תקווה לשייכות טבעית. משה לא יצטרף לעם ישראל רק מפני שהוא חש בנוח בקרבם; המעבר ממצריות לעבריות איננו פשוט. ראשית כול עליו להיות זר גמור, חסר בית, כפי שביטא זאת משה עצמו בשם בנו הראשון "גרשֹם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (כב). רק לאחר מכן, בציוויו של ה', יעשה משה את המסע חזרה לעם ישראל.

ד. הצלת בנות רעואל

כשלושת קודמיו, גם הסיפור הרביעי והאחרון על חייו של משה בטרם נהיה לנביא מובא בקיצור ובתמציתיות (נתעלם לעת עתה מנישואיו של משה, ונעסוק רק בחלק הדן בדמותו ובהתפתחות אישיותו). פסוק אחד (טז) מתאר את הדמויות, והבא אחריו - את הסיטואציה ואת תגובתו של משה לה:

ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ויבֹאו הרֹעים ויגרשום ויקם משה ויושִען ויַשְקְ את צאנם (טז-יז).

תגובתו של משה כאן שונה מהותית מתגובתו בשני המקרים הראשונים. בסיפור הראשון נהג משה בפטריוטיות, מתוך הזדהות עם אחיו, ומעשהו נבע מתחושת זהות קבוצתית. באירוע השני, שבו מחה על התנהגותו של הרשע, הוא פעל מתוך מניעים מוסריים, ושורש פעולתו היה צדק. בספור הבאר במדין אין למשה כל זהות משותפת עם בנות רעואל, והוא גם אינו מעוניין בצדק. בסיפור זה משה מושיע את הבנות: הוא מתנהג כגיבור, ושורש פעולתו הוא אצילות ואומץ - הוא רואה את החזק מדכא את החלש, וקם להושיע את החלש. דבר זה עולה גם מן ההמשך - "וישק את צאנם" - פעולה שוודאי אינה מתחייבת מתוך הקונפליקט שמולו עמד משה. בניגוד למקרים הקודמים, שבהם עזר משה לאחיו והעניש את המצרי שהכהו או הוכיח את הרשע, בסיפור זה אין משה מעניש את הרועים או מוכיחם: הוא פשוט מושיט עזרה למי שזקוק לה, ומציל את הבנות. ביסוד מעשיו מתגלה מדת החסד ולא מדת הצדק.

הגם שתכונה זו ראויה להערצה, לכאורה היא רחוקה מן המצופה ממושיעם של ישראל. מובן שכמנהיגם של ישראל, העתיד להוציאם ממצרים, צריך משה לחוש את סבלם ואת דיכוים; מובן גם שדרוש לו חוש בריא של צדק ומוסר, שכן הוא גם זה שיוריד להם את התורה וילמדם את דרכי ה'. אך מדוע צריך הוא תכונה של גיבור - מין הרקולס שכזה - העוזר לחסרי ישע בלי כל מעורבות אישית?!

התשובה היא, כמובן, שהנהגתו של משה את ישראל, אף שהיא מבוססת על אהבתו לאחיו, דורשת גם חוש טבעי של עזרה לכל מי שצריך סיוע - גם בלי מרכיב הזהות הלאומית. על מנת לגלות תכונה זו צריך משה, בניגוד לכל יהודי אחר בתקופתו, להתנתק לחלוטין מעם ישראל, לחיות כזר בארץ נוכרייה, ושם לפגוש שבע מדייניות הנאבקות בבריונים המקומיים ולקום אינסטינקטיבית להושיען. רק משתתגלה בו אישיות זו יישלח משה להצטרף מחדש לאחיו, שאותם מעולם לא הכיר, ולהנהיגם.

לאור פירושנו לעיל על בריחת משה ממצרים, יש מידה רבה של אירוניה בתיאורן של בנות רעואל את משה כ"איש מצרי". דומני, שמשמעות הביטוי באה להדגיש את שלילת האלטרנטיבה - משה ודאי איננו "איש עברי", למרות שלפני כמה ימים הוא נסה "לצאת אל אחיו". משה הוא במצב איש ללא זהות לאומית או תרבות ביתית, ובנות צלפחד מכנות אותו "איש מצרי" רק מחוסר אלטרנטיבה. לנו, שברור שזהותו המצרית נמחקה, הכינוי איש מצרי מתפקד כמחסום מלזהות את משה כעברי.

היוצא מכל התהליך הוא שמשה מגיע להושיע את ישראל רק אחרי שהוא מתנתק מכל השתרשות בתרבות לאומית. מדותיו של משה, ההזדהות עם אחיו, חוש הצדק, וגבורת החסד והישועה, הן מדות שהוא מאמץ במודע לעצמו מתוך גורל אישי ואינדוידואלי. רק כך ראוי ומוכן הוא להשלח להצטרף ולהנהיג את ישראל בדרך מעבדות לחירות.

ה. אפילוג: נישואין

משה לוקח לאישה את ציפורה, אחת משבע הבנות שהושיע. ואולם, מתברר שבסופו של דבר לא התיישב משה במדיין:

ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפרה בתו למשה (כא).

הפסיביות ניכרת היטב בפסוק; משה מסכים לגור עם האיש, ומתקבל רושם ברור שהוא שוכנע להישאר ללא כל התלהבות.[2] לולא הכרנו את ההמשך, יכולים היינו לחשוב שבכך מסתיים סיפורו של משה, וההבטחה הגדולה של מעשיו בצעירותו נעלמה כלא הייתה בביתיות וברעיית הצאן, כזר הנתון לחסדיו של כוהן מקומי. משה, שיצא לראות בסבלותם של אחיו וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו - מה רואה הוא עתה? הראייה הבאה בסיפור תהיה ראייתו של הקב"ה:

וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים (כה).

ומיד לאחריה יופיע המראה הגדול שראה משה:

וירא והנה הסנה בֹּער באש והסנה איננו אֻכָּל (ג', ב).

 


[1] ודוק: כאן אין התורה כותבת 'וירא שני אנשים עברים', שכן הפועל "וירא" כבר שמור בפרשה זו לנכונותו של משה להזדהות עם אחיו ("נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם").

[2] זהו המופע השלישי של השורש יש"ב בקטע זה, וכאן אין משמעותו השתקעות או ישיבה ממש כי אם הצטרפות למשפחה: "לשבת את האיש" = 'להתגורר עמו'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)