זורה

גדרי המלאכה

בשיעור הקודם הזכרנו כמה יסודות במלאכת זורה, במסגרת הניסיון להבין את היחס בין המלאכות השונות העוסקות בהפרדת פסולת מאוכל. בשיעור זה ננסה לעמוד על גדרי מלאכה זו כפי שהיא לעצמה, ועל עקרונות מסוימים המייחדים אותה.

רש"י למשנה עג. כתב: "הזורה ברחת לרוח".

לכאורה ברור מדברי רש"י שהשימוש ברוח לצורך הזרייה הוא קריטי. יש מקום לשאול אם זורה הוא רק בכלי או גם ביד, ומה שרש"י הזכיר שזורה הוא ברחת, יש לומר שהוא האב, שכן דרכה של המלאכה, אבל ביד אינו אב אלא תולדה. המנחת חינוך במוסך השבת (מלאכת זורה) כתב שאין זורה אלא ברחת, אבל הזורה בידיו לרוח אינו זורה, אלא בורר[1]. אך האגלי טל (זורה ס"ק ו') חולק וסובר שזורה בידיו לרוח הוא תולדת זורה.

נראה שהמנחת חינוך והאגלי טל חלוקים באופן יסודי בגדרה של מלאכת זורה, וביחסה לבורר. המנחת חינוך מבין שמלאכת זורה היא דווקא במתכונת של הזרייה של התבואה. דהיינו זורה ברחת לרוח בסיוע הרוח, וכל מה שאינו כן אינו זורה, אלא בורר, שהיא המלאכה המרכזית להפרדת אוכל ופסולת, ותחתיה ייכללו כל צורות הברירה. רק הצורה הקלאסית של הזרייה נכללת בזורה. אך האגלי טל מבין שמלאכת זורה עומדת לעצמה, ויש לדון בה על פי הכללים הרגילים, ולכן יש לחייב זורה בידיו לרוח, כתולדת זורה, כשם שחייבים על קצירה בידיו, אף שעיקר קוצר הוא בכלי, ומ"מ אם קצר בידיו הוא תולדה דזורה.

כל המחלוקת הנ"ל היא רק בדעתו של רש"י[2]. אבל רבנו חננאל סבור שזורה בידיו לרוח חייב, שזוהי עיקר הגדרת זורה לשיטתו וז"ל:

"וכן אם נטל בידו אדם תבואה בתיבנא ובפסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו ובירר חשוב הוא כזורה".

אמנם, נראה שאף לשיטתו האב של זורה הוא זרייה בכלי, וחידושו הוא שכל שמשתמש ברוח כדי לברור הרי זה זורה, אף אם אין זו רוח טבעית אלא רוח פיו.

המאירי בשבת עג. בפירושו למשנה הגדיר כך את זורה:

"הזורה ר"ל ברחת לרוח או בכברה שנקביה גסים להפריש התבן מן הבר... "

בדבריו ברור שהשימוש ברוח אינו קריטי לזורה ובלבד שיפריש תבן מן הבר. בספר אגלי טל (זורה סעיף ה') כתב בדעת המאירי שלדעתו גם אם בורר בידו את התבן מן הבר חייב משום זורה, וכיוון שאינו ברחת ואינו ברוח הוא תולדה. אמנם לדעת רבנו חננאל וגם לשיטת רש"י נראה שאופן זה של ברירה ביד אינו זורה

אלא בורר, משום שלדעתם אין זורה אלא ברוח, ואפשר שלרש"י דווקא ברוח טבעית ולא ברוח פיו.

זורה ורוח מסיעתו

בגמרא ב"ק ס. דנו בעניין מזיק באש שנתלבתה על ידי הרוח, ואמרו שיש הבדל בין הזורה בשבת כשהרוח מסיעתו לבין נזיקין:

"רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור".

בסוגיה בבא בתרא כו. התעורר שוב דיון בעניין השוואת שבת ונזיקין על דבר מזיק שניתז ומוּבַל על ידי הרוח, וכך נאמר שם:

"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא (=פשתן) הוה אזלא רקתא (= חלקיקי פשתן) ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל".

בסוגיה זו חלוקים רבינא ומרימר. במבט ראשון נראה שלדעת מרימר יש להשוות נזיקין לשבת ולחייב בשניהם, ואילו רבינא סבר שבמקרה של רקתא בנזיקין אין לחייב כי אינו מעוניין בהליכת הרקתא להזיק, אך לא ברור כיצד מפרש היחס לשבת[3].

רש"י שם פירש שלדעת מרימר יש ללמוד משבת שדבר שמתפזר באמצעות הרוח נחשב ככוחו והרי הוא כעושה מעשה, וכן בנזיקין חשוב כעושה[4]. אבל רבינא סבור שעקרונית יש לחלק בין שבת לנזיקין, פיזור על ידי הרוח אינו חשוב מעשה האדם, ובשבת חייב הואיל ונעשתה מחשבתו.

היד רמ"ה בפירושו לסוגיית בבא בתרא הרחיב היריעה בנקודה זו וכתב שעיקר ההבדל בין שבת לנזיקין אינו רק בנקודת 'מלאכת מחשבת אסרה תורה' אל מול גרמא בנזיקין. לדעתו, בסוגייה בבבא בתרא אין מקום לחלק בין שבת לנזיקין. ומפני חשיבות דבריו נביא קטעים מהם, ונדון בהם:

"אלא מסתברא דכי אמרינן גרמא בנזקין פטור הני מילי היכא דלא גרים בעשית הנזק עצמו אלא להמציא את הדבר המזיק, שלא נעשה הדבר המזיק מכחו לבדו אלא על ידי דבר אחר, כגון ליבה וליבתו הרוח, דהאי גרמא דגרים ליבוייה לאו בגוף הדבר הניזק אהני אלא בהדלקת האש המזקת הוא דאהני, והלכה האש אחר כך והזיקה מעצמה.. אבל היכא דאהני גרמא דידיה בגוף הדבר הניזק, כגון זורה ורוח מסיעתו בזמן שהזיק המוץ דרך הליכתו דאשתכח דאהני כחו בהזיקא גופיה חייב, דכמאן דאזיל מכחו לחודיה דמי ...וההיא דמקשינן בפ' הכונס צאן לדיר נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופרקינן כי אמרינן זורה ורוח מסיעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור....דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו כמאן דאזלא מכחו לחודיה דמי. הנ"מ לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי ולא מצי לאהדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה, מאי טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אתעבידא מחשבתו ומלאכה דעבד עבד, ואי נמי אזלא ההיא מלאכה לאיבוד איסוריה להיכא אזיל וחיוביה להיכא אזל, אבל הכא גבי ליבוי דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא דאסיר למיגרם היזקא לאינשי ואי הדר סלקיה לגרמיה מקמי דליזיק איעקר ליה איסוריה מעיקריה וכ"ש דליתיה לחיוביה, אשתכח דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא, וגרמא בנזיקין כי האי גונא פטור... אבל הכא (בבא בתרא) דמיירי בגרמא דגרים לאזוקי ולא מצי להדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה לא מצי לפלוגי בין שבת לנזיקין דתרוייהו כי הדדי נינהו, ודינא הוא דילפי מהדדי...".

לשיטתו של היד רמ"ה ניצול של הרוח על ידי האדם יכולה להיחשב כאילו עשה את הפעולה לבדו, ועיקרון זה נכון גם בשבת וגם בנזיקין, ובלבד שמיד לאחר המעשה בסיוע הרוח לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור ולעצור את התהליך. בשבת, שהתורה אסרה את עצם המלאכה, ברגע שנעשתה המלאכה, נעשה האיסור ולא ניתן להשיבו. אבל בנזיקין יש חילוק בין הסוגיה של בבא קמא שהרוח ליבתה את האש ועדיין לא הזיקה בפועל, והתהליך ניתן לעצירה, שנחשב רק גרמא, לבין הסוגיה של בבא בתרא שהרקתא יוצאת וכן הגץ והולכים ומזיקים מיד שם דינו כמו בשבת שחייב.

עיקר הדגש, אם כן, בביטוי "מלאכת מחשבת אסרה תורה", הוא שהאיסור בשבת הוא על עצם המעשה בניגוד לנזיקין שאנו זקוקים גם לנזק עצמו ולא מסתפקים במעשה של יצירת המזיק.

התוס' שם הבינו שאין מחלוקת כלל בין האמוראים על כך שדיני שבת שונים מדיני נזיקין. יש הבדל יסודי בין שתי הסוגיות. הסוגיה בבבא קמא דנה בהגדרת מזיק דאש אם היא מתלבה ע"י הרוח - לעניין חיוב נזקי ממון, הסוגיה בבבא בתרא דנה לעניין חיוב הרחקת נזיקין. הכל מודים שלעניין חיוב נזקי ממון, אין ללמוד משבת, לפי שאין זה חשוב מעשה גמור אלא גרמא. שהרי בנזיקין בעינן שהתוצאה של הנזק תהיה כולה תוצאת המעשה הישיר שעשה, ובשבת חייבים בגלל שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ומחשבת האדם המלווה את המעשה, מצטרפת לראותו כחייב משום זורה הואיל והחשיבות בשבת היא בתוצאה המבוקשת, אם האדם עשה את הפעולות הנדרשות להשגת התוצאה.

מחלוקתם של האמוראים בסוגיית בבא בתרא נוגעת לשאלת הדרישה להרחיק את הנזיקין בגלל שזה נחשב כעין חיצים שהוא שולח, ובנקודה זו נחלקו אם ללמוד משבת, אבל הכל מודים שאין לחייבו בתשלום הנזק המתרחש. וכך כתב הרא"ש בבא קמא פרק ו' סימן יא:

"ולא אמרינן [אע"פ] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבינן ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור".

רבים הקשו על דברי הרא"ש הללו מן הסוגיה שבת קכ:

"כתיב לא תעשה [כל] מלאכה - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי"

ואם כן איך אפשר לחייב זורה בגרמא. קושיא זו לא קיימת לשיטת הרמ"ה, לאור מה שעולה משיטתו, שהוא רואה זאת כמעשה גמור. בדעת הרא"ש יש לומר שהוא סבור שכיוון שעיקר מלאכת זורה הוא בזרייה ברחת לרוח, יש לחייב בה גם על גרמא כי זו הדרך הראשית לביצוע המלאכה הזו, וכיוון שעושה את המקסימום האפשרי, אף שהיתרה היא בגרמא חייבים, וזהו החידוש של מלאכת מחשבת אסרה תורה.[5]

נראה לי שהבנה זו בדברי הרא"ש, היא שעומדת מאחרי חידושו של המנחת חינוך, שכתב שכיוון שזורה הוא רק בכלי, וזורה ביד אינו שייך למלאכת זורה, אם יזרה ברוח פיו יהיה זה בורר, אך אם יזרה בידיו בסיוע הרוח הטבעית, לא יתחייב לפי שאינו אלא גרמא, ורק בזורה נתחדש הדין שגרמא חייב.

אולם נראה שיש מקום לפרש את דברי הרא"ש באופן אחר. מבחינת הגדרת המצב פעולה כזאת שנעשית בסיוע הרוח היא גרמא. אבל בשבת, הואיל ומלאכת מחשבת אסרה תורה, יש לומר שכל שעושה פעולה, ועושה בידיו את המקסימום האפשרי, ומסתייע במחשבתו ברוח, לעניין הלכות שבת חשוב כעושה מעשה, ובלבד שזוהי הדרך לעשות מלאכה זו[6]. לעניין זה, נראה לי בהחלט סביר שגם מי שיזרה בידיו לרוח, יתחייב בשבת ואפילו לסוברים שאינו זורה אלא בורר[7].

שיטת הירושלמי

גרסינן בירושלמי שבת פרק ז' הלכה ב':

"רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה".

מן הירושלמי עולה יסוד חדש בזורה, כל פעולה של פיזור באמצעות הרוח חייבים עליה משום זורה, ולכן היורק ברוח, והרוח מפזרת את רוקו חייב משום זורה. הרמ"א הביאו להלכה בסוף סי' שיט. בתשובות רעק"א סי' כ' כתב וז"ל:

"עובדא הוי.. ראיתי לאיש שופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון ולחוץ ... ומדי השקפתי עלה על לבי שיש חשש איסור בזה, כיון דהרוח מפזר הטפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן, ודמי להא דאיתא בירושלמי רוקק והפריחו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה ופירש הקרבן עדה דמחוסר לרוח היינו שהרוח מפזרו ומחלקו לחלקים דקים חייב משום זורה, א"כ לכאורה גם בשופך מים מועטים שאין בו קילוח גדול שיש כח ברוח לפזרו חייב משום זורה".

אמנם בסופו של דבר צידד להקל מכמה טעמים:

1. מן הבבלי נראה שגדר המלאכה הוא בברירת אוכל מפסולת ולא בפיזור לרוח, אדרבה, הפיזור לרוח משרת את ההפרדה שבין האוכל והפסולת ואינו מטרה לעצמו. ואכן, רבים מן הראשונים לא הזכירו את דברי הירושלמי. וז"ל:

"ולזה היה נראה טעמייהו דס"ל דדין זה לא סלקא אליבא דהלכתא, דסוגיא דידן פליג, במה דפרכי' היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד, משמע דעיקר מלאכת זורה כעין בורר, דהרוח מוליך ומפריד פסולת מהאוכל, אבל היכא דכולו פסולת ואינו מברר זה מזה רק דמחלקו לחלקים דקים לאו בכלל זורה הוא[8]".

2. אפילו לדעת הסוברים כירושלמי, מ"מ אין זריה אלא בגידולי קרקע, שהרי קיי"ל שאין דישה אלא בגידולי קרקע, והירושלמי שחייב ברוקק לרוח, סובר כדעת רבי יהודה שיש דישה שלא בגידולי קרקע וה"ה בזורה, או שסובר שאדם נחשב גידולי קרקע. ואף דקיי"ל שאדם לא נחשב גידולי קרקע, וכן שאין דישה אלא בגידולי קרקע, אפשר שהרמ"א חשש לחומרא לדעות אלו[9]. מדברי רעק"א שם נראה יותר שנוטה להכריע שלא כירושלמי כלל.

אם נבוא לעצם דין הירושלמי, יש מקום להוכיח שהוא רואה את זורה בצורה שונה ממלאכות הרירה האחרות שהרי בפרק ז' הלכה ב' הוא כותב:

"הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת".

וזורה לא הוזכר שם[10]. אך נראה שיש להסביר דברי הירושלמי בזורה גם על רקע אחר. אמנם הירושלמי סבור שזורה עיקר עניינו בהפרדת הפסולת, אולם כתולדה יש לראות כל פעולה של פיזור לרוח, אף אם אין בה הפרדת פסולת.

ובביאור הלכה בסוף סימן שיט דן בדברי הרמ"א האלו, והביא שם מדברי רעק"א הנ"ל, ובסיום דבריו כתב:

"ובספר אלפי מנשה פירש דכונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח והוא ע"ד דוגמא פי' דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק דהעברתו ע"י הרוח ג"כ חייב והוא נכון".

לדבריו יוצא שהחיוב אינו משום זורה, אלא משום הוצאה מרשות לרשות, וקשה למה הביאו הרמ"א בסי' שיט העוסק בזורה ולא במלאכת הוצאה. עוד יש לעיין בדברים אלו שהרי אינו אלא גרמא שהוא מעמיד לרוח והרוח מפזרת ומוליכה מחוץ לד' אמות, ואולי תלוי הדבר בהסברים השונים שהבאנו לעיל לדין זורה ורוח מסייעתו. אך על כל פנים אין זה עיקר דרך הוצאתו ולא דומה לזורה שעיקר מלאכתו על ידי הרוח, וצ"ע.

למעשה, נראה מדברי הפוסקים שאין לחוש כל כך לזורה ע"י פיזור לרוח, לא מצד זורה ולא מצד מעביר ד' אמות. ואף שהמגן אברהם בסי' תמו ס"ק ב' כתב:

"אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' שי"ט"

השיגו עליו החיי אדם ועוד, וראה מנ"ח זורה, וראה גם ש"ע הרב (סי' תמו/ה). אמנם מה שכתב בתוספת שבת שגם לדעת הסוברים שיש זורה במפזר לרוח, מותר לפזר חמץ בערב פסח שחל להיות בשבת לרוח לפי שאין זורה אחר זורה, נראה לי קשה מאוד. שאין עניין זריה ראשונה שהייתה בזמן שהייתה התבואה בקשיה, לזרייה זו של הפירורים לרוח, וצ"ע. ויותר נראה כדכתבנו שרוב הפוסקים סוברים שאין איסור בזריה של פיזור לרוח.