דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המקרא -
שיעור 1

דרכי הפרשנות של תרגום אונקלוס

קובץ טקסט
פרשני המקרא
שיעור מספר 1
תרגום אונקלוס
 
א. הקדמה לסדרת השיעורים
במסגרת שיעורים אלה נכיר את מפרשי המקרא השונים. נעמוד על סגנונו המיוחד של כל אחד מהם, על המתודולוגיה של הפרשן הנלמד, ועל השפעת קורותיו על אופי פירושו; כמו כן, נעסוק בהרחבה בתרומת כל פרשן לפרשנות המקרא באופן כללי. כמובן שבמסגרת זו לא ניתן לעסוק בכל פרשני המקרא ואף לא ברובם, אלא נתמקד בפרשנים אשר בעיני היו בעלי השפעה ניכרת בעולם פרשנות המקרא. נשתדל מידי שיעור להביא דוגמאות מתוך פרשת השבוע של השיעור הנלמד.
 בפתח דברינו עלינו לתת את הדעת לשאלה, מתי ומדוע התפתח הצורך בפרשנות המקרא, שכן סביר להניח כי דור מקבלי התורה הבין את הוראותיה של התורה. כמו כן, סביר להניח שבדורות לאחר מתן תורה, הפירוש שכל דור העביר לצאצאיו היה קרוב מאד להבנת דור מקבלי התורה. אולם, ככל שהלך והתעצם מרחק הזמן מזמן קבלת התורה, הלכה והתעממה הבנת הטקסט על ידי לומדיה. כך, למשל, בתיאור פרשית המן בשמות, פרק ט"ז, פסוק ל"א - "והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש". פסוק זה קשה להבנה בימינו: מה טעמו - או טעמה - של צפיחית בדבש? איך בדיוק נראה זרע גד לבן? כנראה שלדור מקבלי התורה הפסוק היה מובן. כשם שמחזותיו של שייקספיר היו מובנות לקהל שומעיו, אך בן דורנו המעיין בכתביו מתקשה לעיתים להבין את עולם הדימויים והאסוציאציות של המשורר. נוסף על כך, לא רק מילים קשות וביטויים קשים מצריכות פירוש, אלא גם מבנה קשה של פסוק או פרק שייתכן שהיה נהיר בשעת כתיבתו, או נסמך על דברי בעלי המסורה, אך עם העדרם של הללו יש צורך להציע פירוש המניח את הדעת לצורך הבנת הפסוקים.
בחרתי לפתוח את סדרת השיעורים בתרגום אונקלוס למקרא, ונפתח בדברים קצרים על אודות מלאכת תרגום המקרא בכלל.
 
ב. התרגום ככלי פרשני
עצם התרגום הוא פירוש
התרגום מטבעו מהווה פירוש, שכן כאשר למילה מסויימת ישנן מספר משמעויות, והמתרגם בוחר מבין מגוון האפשרויות במילה ספציפית, הוא למעשה מפרש את המילה בצורה מסויימת ולא אחרת. למשל, בבראשית פרק ד' פסוק ז' מופיע הפסוק הקשה:
 הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטא רובץ.
לא ברור מהו פירוש המילה "שאת". אונקלוס (ורש"י בעקבותיו) תירגם את המילה "שאת" כ"ישתבק לך" (כלומר ייסלח לך), ובכך הכריע שיש לפרש ולפסק את תחילת הפסוק כך: "הלא אם תיטיב (מעשיך), - ייסלח לך." המלבי"ם[1] פירש את המילה "שאת" מלשון משאת ומנחה, והקב"ה אומר לקין שלא יועיל לו בין אם ייטיב את המשאת ובין אם לאו: התוצאה היא עדיין אותה תוצאה והיא "לפתח חטאת רובץ", שהרי העיקר הוא המעשים ולא הקרבנות[2]. כאמור, לדעת אונקלוס יש לפרש את הפסוק כך: הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ. תרגום המילה "שאת" השפיע, אם כן, לא רק על ביאור המילה, אלא אף על המבנה התחבירי של הפסוק.
אין תרגום מושלם
המתרגם לעולם אינו יכול לתרגם טקסט בצורה מדוייקת. לעיתים רבות, במלאכת התרגום מאבד הטקסט מיופי לשונו; וכאשר מדובר בלשון התורה, ניתן אף לומר שהטקסט מאבד מקדושתו, שהרי בסופו של דבר תרגום מוריד מערכה של התורה, שהיא "דברי אלוקים חיים".
ישנן מספר דוגמאות לבעייתיות בתרגום. אחת מהן היא משחקי לשון, למשל בבראשית פרק ב' פסוק ד': "לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת": אונקלוס תרגם "לדא יתקרי אתתא ארי מבעלה נסיבא דא", ובתרגום חזרה לעברית - "לזאת תיקרא אישה כי מבעלה נלקחה". הפסוק בתורה מורה כי השורש האטימולוגי של המילה "אשה" הוא איש, אך רעיון זה אבד לגמרי בתרגום הארמי[3]. תחום נוסף בו התרגום בעייתי הוא מילים הבאות להביע יותר ממשמעות אחת - ברגע שמתרגם בוחר תרגום מסויים, הרי שנעלמת מעיני לומד התרגום ריבוי משמעויות של המילה. דוגמא לכך יש בבראשית פרק ב' פסוק כ"ה: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו...", ומיד אח"כ הפסוק הבא (פרק ג' פסוק א') פותח במילים והנחש היה ערום...". כמובן שפירוש המילה ערום בפסוק כ"ה הוא מעורטל, ואלו לגבי הנחש הכוונה היא לתכונת האופי 'ערמומיות', אך התורה רצתה לקשר בין הדברים. כיוון שבארמית ערום ועורמה הם שורשים שונים, התרגום יפספס את צחות הלשון המקראי.
המסקנה מדברים אלו, היא, אם כן, שתרגום לעולם לא יוכל לשמור על כל משמעויותיו של המקור, אלא ייאלץ בעל כורחו לבחור במשמעות אחת בלבד - בדרך כלל אחת מן הפשטות - ולהניח את כל השאר. בכך הוא בהכרח יהפוך את התורה לטקסט רדוד ושטוח, ללא העומק המיוחד והרבגוני הטמון בטקסט המקורי. גישה זו באה לידי ביטוי בדברי חז"ל במסכת קידושין מט.: "...ר' יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף": תרגום מילולי מדוייק של הטקסט אינו שואף לאמת הרעיונית של הכתוב, ותרגום מעין זה עלול לאבד את המסר של הכתוב; ואילו תרגום המסר ללא התרגום המילולי אמנם מצליח להעביר את הרעיון הטמון בכתובים, אך מתנער מהעובדה שמדובר בטקסט מקודש אשר לכל מילה קיימת משמעות. זו, כנראה, ההסבר לדברי מגילת תענית שעם תרגום התורה "החושך בא לעולם שלושה ימים": "ואלו הימים שמתענין בהם מן....בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלשה ימים"[4].
 
ג. מתי תורגמה התורה לראשונה?
למרות התנגדות חז"ל לתרגום התורה, הם הבינו את צורך השעה בתרגום המקרא. מתי החל הצורך בתרגום המקרא?
 מלבד הבעיה אשר העלנו לעיל, של ריחוק הזמן המקשה על הבנת המקרא, בתחילת תקופת בית שני נוצר קושי נוסף בהבנת המקרא - עצם הבנת לשון המקרא, העברית המקראית. בזמן גלות בבל ולאחריה, השפה הארמית הלכה והתפשטה הן בין היהודים והן בין עמים אחרים באזור מזרח התיכון. אט אט הצטמצם השימוש בעברית, והארמית הפכה להיות השפה השולטת בכיפה. תהליך זה חייב את תרגום המקרא לשפה המדוברת, שכן ללא התרגום לא היה גישה למקרא אלא לתלמידי החכמים שעדיין ידעו עברית. לדעת חז"ל, התרגומים הראשונים לתורה החלו כבר עם שיבת ציון בתחילת ימי בית שני (המאה ה-5 לפנה"ס). את הפסוק בנחמיה, פרק ח', פסוק י"ח "ויקראו בספר תורת האלוקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" דרשו חז"ל כך:
...אמר רב מאי דכתיב (נחמיה ח, יח) "ויקראו בספר תורת האלוקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא"? ויקראו בספר תורת האלוקים - זה מקרא, מפורש - זה תרגום.
(מגילה ג.).
וכך כתב הרמב"ם:
מימות עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים.
(הלכות תפילה, פרק י"ב, הלכה ב').
ניתן, אם כן, להצביע על תקופת עזרא כרובד הראשון בהתפתחות פרשנות המקרא. ייתכן שהתרגום הראשוני המתואר בספר נחמיה לא היה תרגום שיטתי לתורה כולה, אלא כנראה הכוונה לתרגום על פי הצורך של ביטויים הקשים להבנה. מאוחר יותר, בתקופת התנאים, ככל הנראה, תופעת התרגומים למקרא הפכה לתופעה מקובלת בקהילות ישראל. עדות לכך אנו מוצאים במשניות הדנות ב"הלכות" המוטלות על המתרגם את המקרא לציבור בזמן קריאת התורה:
הקורא בתורה...לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא שלשה.
(משנה, מגילה, פרק ד', משנה ד').
יחד עם רתיעת חז"ל מתרגום המקרא, הם ראו לנכון לבחור בתרגום אחד ולהעניק לתרגום זה את משפט הבכורה, ובכך למנוע פרצות של "איש הישר בעיניו יתרגם". מבין התרגומים הארמיים[5] למקרא, התרגום שתאם את השקפת חז"ל הן מבחינת נאמנותו לטקסט ככל האפשר, והן בכך שהוא ללא תוספות עצמאיות רבות מידי היה תרגום אונקלוס (וזאת בניגוד לתרגום התורה המיוחס ליונתן בן עוזיאל, אשר משלב כמעט בכל פסוק דרשות חז"ל[6]). תכונות שלו של תרגום אונקלוס הקנו לו את המעמד המכובד כמתרגם הרשמי של התורה[7].
 
ד. זהותו וזמן חיבורו של אונקלוס        
אין לנו מידע מדוייק לגבי זהותו של אונקלוס וזמן חיבורו של תרגום אונקלוס, ויש דעות שונות בנוגע לכך. אונקלוס מוזכר במסכת מגילה - "וא"ר ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא, תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע" (ג.) - אך קשה לקבל קביעה זו כפשוטה ולהסיק מכך כי אונקלוס חי בתקופת התנאים (נימוקים לדחיית אפשרות זו יובאו בהמשך). ייתכן שמגמת חז"ל באמירה האגדתית שאונקלוס למד מפי ר' אליעזר ור' יהושע הייתה לקבוע כי אונקלוס קיבל את הפירוש במסורה, ובכך יש מתן גושפנקא לתרגום.
חוקר תרגום אונקלוס, ד"ר ישראל דרייזין, הוכיח במחקרו[8] שככל הנראה יש לתארך את תרגום אונקלוס לשנת 400 לספירה בקירוב. יש לו שתי ראיות עיקריות לכך:
א. אונקלוס אינו מוזכר במקורות חז"ל שנערכו לפני שנה זו (כגון תלמוד ירושלמי ומדרשי תנאים כמכילתא ד' ישמעאל, מכילתא דר' ישמעאל בר יוחאי ספרא, ספרי).
ב. אונקלוס מרבה לצטט בדיוק רב את מדרשי התנאים הנ"ל שנערכו קרוב לשנת 400 לספירה, והוא השתמש באופן שיטתי בגרסה של העריכה המאוחרת יותר של מדרשי חז"ל.
מאידך, אין לאחר את תקופת אונקלוס הרבה מעבר לכך, הואיל והוא מוזכר בתלמוד הבבלי (ראו, למשל, במסכת מגילה ג., ע"ז יא., וגיטין נו:)[9].
 
ה. מאפייניו של תרגום אונקלוס
מה מאפיין את תרגום אונקלוס, ומה מיוחד בסגנונו שהקנה לו את המעמד המכובד לו זכה?
נציין כמה מאפיינים של התרגום:
א. התרגום הוא פירוש מילולי קצר, השואף לבאר את הכתובים פרוש פשטי, ואינו מוסיף פרטים מן המדרש. זאת, בניגוד לתרגום הירושלמי. למשל, את המילים "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל" (בראשית, פרק ג', פסוק ו') מתרגם אונקלוס כפשט - "וחזא אתתא ארי טב אילנא למיכל" ("וראתה האישה כי טוב העץ לאכול") אך התרגום הירושלמי מתרגם "וחמת איתתא ית סמאל מלאך מותא..." ("וראתה האישה את סמאל מלאך המוות").
ב. הימנעות מההאנשה כלפי ה'. אונקלוס, מתוך כבוד לקב"ה, נמנע מלייחס פעולות אנושיות לקב"ה או תחושות רגש אנושית (אנתרופומורפיזם). יש מספר דוגמאות לכך: בבראשית, פרק ז', פסוק ט"ז, נאמר "ויסגר ה' בעדו". אונקלוס מתרגם זאת ל "ואגין ה' במימריה עלוהי" - ה' במאמרו הגן על נח, וזאת על מנת לשלול את האפשרות שה' סגר בידו את דלת התיבה. דוגמא נוספת מפרשת נח: בבראשית, פרק ח', פסוק כ"א נאמר "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל ליבו...". בפסוק זה יש שני ביטויים המבטאים הגשמה - "וירח ה'" ו"ויאמר ה' אל ליבו". אונקלוס מתרגם את הביטוי "וירח ה'" ל"וקביל ה' ברעוא", כלומר "קבל ברצון"; ואת הביטוי "ויאמר ה' אל ליבו" הוא תרגם "ואמר ה' במימריה" - כלומר "ה' אמר באמירה".
ג. כאשר התורה משתמשת במטאפורה, מקפיד אונקלוס להסביר את משמעות המטאפורה ולא להביא לקורא את הפירוש המילולי, שכן יהא זה תרגום מגוחך לתורה. למשל, את המילים "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות, פרק י"ד, פסוק ח') תרגם אונקלוס "ובני ישראל נפקין בריש גלי", דהיינו "בני ישראל יצאו בגלוי".
ד. בתרגום פסוקי השירה המקראית חורג אונקלוס מדרכו, ואינו מפרש את הפסוקים על פי פשטן אלא על פי התוכן הנבואי. למשל, בברכת יעקב ליהודה, בראשית, פרק מ"ט פסוק י"א, את המילים "ולשרקה בני אתנו..." מתרגם אונקלוס "עמא יבנון היכליה". את "שרקה" אונקלוס מתרגם כעם ישראל, כיוון שהם נמשלו פעמים רבות לגפן; את המילה "בני" הוא מתרגם כ"יבנו"; ואת המילה "אתונו" הוא מתרגם כ"היכלו", על פי יחזקאל פרק מ' פסוק ט"ו "שער האיתון".
ה. מניעת טעויות העלולות לגרום לחילול ה'. לעיתים התורה משתמשת במילה זהה הן לחול והן לקודש. כך, למשל, המילה מזבח יכולה לשמש מזבח לה', ויכולה לשמש כמזבח לע"ז. אונקלוס יתרגם מזבח לה' "מדבחא"; למשל, בבראשית, פרק ח', פסוק כ', מופיע הפסוק "ויבן נח מזבח לה'", ואונקלוס תרגמו "ובנא נח מדבחא קדם ה'". אך אם מדובר במזבח לע"ז יתרגם אונקלוס "אגורא", למשל בשמות, פרק ל"ד, פסוק י"ג, נאמר "כי את מזבחותם תתוצון", ואונקלוס תרגם זאת ל"ארי ית איגוריהון תתרעון". אלוה במקרא לעיתים הוא שם קודש ולעיתים שם ע"ז, ואונקלוס יתרגם אלוה בשם ע"ז במילה "דחל" (כלומר "יראתם"). כך, למשל, את הפסוק "לא תעשון לכם אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות, פרק כ', פסוק כ') תרגם אונקלוס 'דחלן דכסף ודחלן דדהב'.
ו. שמירה על כבוד גדולי האומה. אונקלוס נוהג להסתיר פגמים במעשי האבות. כאשר התורה מתארת מעשה על ידי פועל שלילי בעליל, אונקלוס יתרגם את הפועל השלילי לפועל ניטרלי. למשל, בבראשית, פרק כ"ז, פסוק ל"ה, בסיפור גניבת הברכות על ידי יעקב, יצחק אומר לעשיו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך". אונקלוס מתרגם זאת "על אחוך בחכמא וקביל ברכתך", כלומר הוא שינה שני דברים - את המילה השלילית "מרמה" הוא החליף ל"חכמה", ואת פעולת לקיחת הברכה על ידי יעקב הוא מתרגם "קבל" במקום "לקח". כך, קורא התרגום מבין שיעקב לא נהג כגנב אלא כחכם, ואת הברכות הוא לא לקח אלא קבלם מיצחק. כאשר רחל גונבת את התרפים נאמר "ותגנוב אחל את התרפים" (בראשית, פרק ל"א, פסוק י"ט); אונקלוס מעדן את השורש ג.נ.ב. ומתרגם "ונסיבת רחל ית צלמניא" שפירושו ו"תקח רחל את התרפים".
ז. תרגום בעקבות ההלכה. לעיתים אונקלוס מתרגם את הפסוק על פי מסורת תורה שבעל פה, ולא על פי פשט הפסוק. למשל, בבראשית, פרק ט', פסוק ו' נאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", כלומר הפסוק קובע דין מוות להורג נפש. אונקלוס מתרגם זאת "בסהדין מיממר דינייא דמיה יתאשד" - בעדים, על פי פסיקת שופטים, דמו ישפך. דוגמא נוספת היא תרגום הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט) - "לא תיכלון בשר בחלב".
 
ו. חשיבותו של תרגום אונקלוס
אין ספק שתרגום אונקלוס הצליח במשך למעלה מאלף שנה לשמור על מקומו המכובד בקרב בית ישראל כתרגום המוסמך והמקודש לתורה. בכל הוצאה לאור של התורה עם מפרשים יישמר מקום של כבוד לתרגום אונקלוס. בקרב כל העדות, הלימוד השבועי בתרגום הינה בגדר מילוי החובה הלכתית "שניים מקרא ואחד תרגום".
בשיעור זה ראינו כי מילות התרגום נבחרו על ידי אונקלוס בדקדוק ובקפידה, ומתוך מגמות דתיות וחינוכיות; ולכן, על הקורא בתרגום אונקלוס להעמיק בו כדי להבין אותו לאשורו. לצורך כך עומדים לרשות הקורא מספר רב של פרשנים ומחקרים, ישנים וחדשים, אשר בהם יכול להיעזר בלימודו.
יהי רצון שנזכה לברכת ר' יוחנן:
כל המשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, מאריכים לו ימיו ושנותיו.
(ברכות ח.).
 
 
 

[1]   בפרשנות ימי הביניים ניתן למצוא פירושים רבים ושונים למילה "שאת" (ראו ראב"ע, רמב"ן וספורנו) אך בחרתי להציג בפני הקוראים את פירוש המלבי"ם, כיוון שפירושו משפיע על המבנה התחבירי של הפסוק.
[2]   ואלו הם דבריו:
גילו לו שאין חפץ לה' במנחה, רק "הנה שמוע מזבח טוב" (שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ב) ועיקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה, מה שתיטיב המשאת לא יירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב המשאת ובין אם לא תיטיב המשאת לא יירצה בעיני, כי אין בזה שום מעלה.
[3]   ייתכן שאונקלוס יוצר כאן אטימולוגיה חילופית, על ידי משחק הלשון בין המילה "אתתא" (אישה) למילה "נסיבא", שהיא לשון הבאה בארמית, כמו המילה "אייתי", שהרי האישה לקוחה מבית אביה לבית בעלה.
[4]   אולי יש לראות בדברי חז"ל אלו תקבולת ניגודית לשלושת ימי ההגבלה לקראת מתן תורה.
[5]   במסגרת זו לא יתאפשר לי לעמוד על התרגומים היווניים למקרא, אך כבודם במקומם מונח.
[6]   דוגמא לכך תובא בהמשך.
[7]   ראו, למשל, את ההלכה הבאה:
האומר לאישה הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאני יודע לקרות - צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס.
(רמב"ם, הלכות אישות, פרק ח', הלכה ד').
[8]   I. Drazin, Journal of Jewish Studies 50. No, 2 (1999): 246-258
[9]   לאונקלוס נקשרו מעשי ניסים רבים, הידוע מביניהם הוא הסיפור המופיע בע"ז יא. כאשר דודו, קיסר רומא, שולח שלוש קבוצות של שליחים בזו אחר זו בניסיון לשכנעו לשוב בו מגירותו, ואונקלוס ברוב חכמתו מגייר את כל השליחים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)