אבילות תשעה באב

  • הרב משה טרגין

כפי שכבר ציינו בעבר (בשיעור בעניין איסור אבל ללכת לבית השמחה), אבלות תשעה באב נתקנה על דרך האבלות הנוהגת בשבעת הימים הראשונים שבהם אדם מתאבל על קרוביו, הן מבחינת היקפה והן מבחינת חומרתה. הגמרא במסכת תענית (ל.) מונה רשימה של איסורים הנוהגים בתשעה באב: שימוש בתכשירי סיכה, נעילת נעלי עור, תשמיש המיטה ולימוד תורה. רשימה זו מזכירה את האיסורים הנוהגים גם במשך ימי השבעה לאבלות על אדם קרוב. במבט ראשון, אין הבדל בין אבלות תשעה באב לאבלות יחיד. אולם אם נבחן את הרשימה בחינה מעמיקה יותר, נגלה כי ישנם הבדלים בין אבלות תשעה באב לבין אבלות יחיד, הן מבחינת האיסורים שהוזכרו בגמרא והן מבחינת האיסורים שלא הוזכרו. הבדלים אלו יוכלו לעזור לנו בהגדרתה של אבלות תשעה באב ובמציאת ההבדל בין אבלות זו לאבלות יחיד.

למרות שיש איסור ללמוד תורה בתשעה באב, הברייתא מציינת שני יוצאים מן הכלל. מותר ללמוד נושאים שאינם משמחים את הלומד דוגמת ספר איוב, מגילת איכה, פרקי החורבן בירמיהו וכו'. לפי ר' יהודה אף מותר לאדם ללמוד חלקים של התורה שהוא אינו מכיר. ר' יהודה מנמק את דעתו בכך שלימוד של נושאים חדשים הוא לימוד הנושא מאמץ רב, וככזה אין בו משום הנאה (אנו בהחלט מכירים בנכונותו של הסבר זה: למרות הסיפוק הרב שאותו אנו חווים כאשר אנו מצליחים להשתלט על טקסט או על נושא כלשהו, כולנו חווים מאמץ מתיש בניסיון לתפוס את מה שנראה בתחילתו של תהליך הלימוד כדבר בלתי נתפס). לימוד כזה לא נאסר משום שהוא אינו גורם להנאה. למעשה, דעת ר' יהודה נתקבלה להלכה על ידי מספר ראשונים (ובראשם הרמב"ם בהלכות תענית פרק ה'). לסיכום: באיסור ללמוד תורה בתשעה באב ישנם שני חריגים מעניינים: ההיתר ללמוד חלקים לא משמחים של התורה, וההיתר ללמוד חלקים לא מוכרים של התורה (לדעת ר' יהודה).

בניגוד לאיסור לימוד תורה בתשעה באב, איסור לימוד תורה באבלות יחיד הוא איסור גורף, ללא היתרים. הגמרא במסכת מועד קטן (כא.) לומדת כי אבל אסור בלימוד תורה; הגמרא אינה מזכירה היתר ללמוד חלקים מעציבים של התורה, או חלקים לא מוכרים שלה. תוספות מבחינים באי ההתאמה שבין איסור לימוד תורה בתשעה באב לבין איסור לימוד תורה באבלות יחיד והם מביאים לפנינו את פסקיו של רבנו יעקב בנושא. בתחילה אסר רבנו יעקב לאבל אפילו לימוד איוב ומגילת איכה לאבל בשל האיסור הגורף על לימוד תורה שאותו מטילה הגמרא במסכת מועד קטן. בזקנותו חזר בו רבנו יעקב, והתיר לימוד איוב ומגילת איכה גם לאבל על קרוביו בהתבסס על ההיתר הקיים בלימוד כזה לגבי תשעה באב; אין סיבה לכך שאיסור לימוד תורה יהיה שונה בשתי אבלויות אלו!

למעשה, אם נרצה לקבל את השונות הזו שבין איסור לימוד תורה באבלות יחיד לבין האיסור הנוהג בתשעה באב, עלינו לבחון את המקור לאיסור לימוד תורה בזמן אבלות. הגמרא במסכת תענית (ל.) מבססת איסור זה על העיקרון הכללי הנוהג באבלות, האוסר על האבל לחוות שמחה או עונג. כיוון שלימוד תורה מהווה מקור העונג הגדול ביותר ("פקודי ה' ישרים משמח ילב", תהילים י"ט), ההנאה הבאה בעקבותיו נאסרה על האבל. במובן זה, ניתן כביכול; להשוות לימוד תורה להנאה הבאה כתוצאה מרחיצה או מנעילת מנעלי עור, כל הפעולות הללו אסורות על שום ההנאה והעונג שהן גורמות למבצען. על פי הבנה זו, ניתן להסביר בקלות מדוע הגמרא התירה לאבל ללמוד איוב ומגילת איכה. לימוד תורה שאינו מעניק עונג ללומד לא נכלל באיסור לימוד תורה לאבל. אולם הגמרא במסכת מועד קטן (טו.) מביאה מקור נוסף לאיסור אבל בלימוד תורה. הגמרא מצטטת נבואה שניתנה ליחזקאל (יחזקאל פרק כ"ד) ובה הוא מצווה לנהוג כאבל ובכלל זה הוא מצווה "האנק דום". כחלק מה"דום" עליו הוא מצווה, הוא גם אסור בלימוד תורה (הדומייה אינה מתפרשת רק במובנה הפשוט, יש לה משמעות נרחבת יותר- הפסקה מוחלטת של כל פעילות יצירתית או קוגניטיבית). בהפסקת לימוד התורה האבל מקבל על עצמו את הפסקתה של כל הפעילות האנושית. פסוק זה מעמיד את איסור לימוד תורה לאבל באור שונה. לימוד תורה אינו אסור מצד ההנאה שהוא מוליד, אלא מצד עצם מהותו. אילו האיסור ללמוד תורה היה בגלל ההנאה המופקת מן הלימוד, צריך היה להתיר לימוד חלקים מסוימים של התורה. אולם, הפסקת הלימוד על מנת להבטיח "דומיה" אינה מותירה שום אפשרות של לימוד תורה. אם כך, ישנם שני ממדים הכלולים באיסור לימוד תורה החל על האבל. בדרך כלל שני ממדים אלו מתקיימים כאחד, אך ייתכנו מקרים שבהם יתקיים רק ממד אחד של האיסור.

למעשה, שני ממדים אלו של איסור לימוד תורה, משקפים שני ממדים במושג אבלות ככלל. מצד אחד, אבלות נקשרת עם האיסור להפיק כל סוג של עונג.מצד שני נראה כי המושג "האנק דום" כולל בחובו יותר מכך. שומה על האבל להראות את אבלותו, ואת זאת הוא עושה בעיקר באמצעות יצירת מרחק בינו לבין החברה. הפרדה זו נעשית באמצעות הדממה שעליה הוא מצווה. האבלות אינהה מסתכמת רק בהימנעות מעונג או הנאה. היא מורכבת גם מהתנהגות חיצונית המצביעה על מצב האבלות שבו שרוי האבל ומפרידה אותו מן החברה. האיסור ללמוד תורה נובע משני ממדים אלו של האבלות. הלימוד נאסר בשל ההנאה שלה הוא גורם. בנוסף, לימוד התורה מהווה חלק משגרת החיים של היהודי, מעצב הוא את מצבו האינטלקטואלי והרגשי כאחד. הימנעות מלימוד תורה פירושה חריגה משגרת החיים.

לסיכום, אם נחזור להבדלים שבין תשעה באב לאבלות יחיד, יש לשאול עד כמה כל אחד מן הממדים הקיימים באבלות שייך לכל אחד מסוגי האבלות. ברור כי האיסור לשמוח שייך הן לאבלות תשעה באב והן לאבלות יחיד. אולם ניתן להסתפק האם ניהוג האבלות החיצוני שייך גם לתשעה באב. בתשעה באב כולנו נחשבים אבלים, ולכן אין משמעות לניסיון להבדיל ולציין אבל אחד מתוך הכלל- כולם אבלים. אם כן, אף על פי שאיסור שמחה נוהג גם בתשעה באב, ניהוגי הגברא של האבלות (החצנת סממני האבלות) אינם חלים ביום זה. האיסור ללמוד תורה בתשעה באב הוא בשל ההנאה הכרוכה בלימוד זה, וממילא יש להתיר לימוד שאינו משמח כגון איוב ומגילת איכה. אין בתשעה באב ממד של "דומייה" ולכן אין איסור גורף על לימוד תורה. לעומת זאת, האיסור ללמוד תורה באבלות יחיד הוא חלק ממצב של "דומייה" ולכן כל לימוד תורה נאסר באבלות זו. באיסור מסוג זה, אין מקום לחלק בין פעילות הגורמת הנאה לפעילות שאינה גורמת הנאה.

סיכום:

ההבדלים בין איסור לימוד תורה הנוהג בתשעה באב לבין האיסור הנוהג באבלות יחיד עשויים ללמד אותנו על הבדל מהותי שבין שני סוגי האבלות. באבלות יחיד שומה על האבל להיות במצב דומייה, ועל כן כל סוג של לימוד נאסר עליו. בתשעה באב האיסור ללמוד הוא חלק מהאיסור ליהנות בכל צורה שהיא, ולכן מותר ללמוד חלקים של התורה שאינם משמחים.

האם הבדל זה שבין שני סוגי האבלות יכול למצוא ביטוי בפרטים הלכתיים נוספים? לעיל, התמקדנו באיסור ללמוד תורה, איסור שחל בשני סוגי האבלות, ושאכן הצביע על הבדלים שבין שני סוגי האבלות. מבט מהיר על יתר הרשימה של האיסורים הנוהגים בתשעה באב (רשימה המובאת במסכת תענית ל.) מצביע על הבדלים נוספים ומשמעותיים יותר במנהגי האבלות. מעניין במיוחד חסרונם של איסורי אבלות מסוימים הנוהגים באבלות יחיד. ברשימת מנהגי האבלות של תשעה באב אין זכר לאיסור הנחת תפילין או לאיסור לברך אדם אחר לשלום או לענות לברכה כזו, וכמו כן לא נזכר דין הפיכת המיטה. דינים אלו נוהגים באבלות יחיד. האם יש בכך כדי להצביע על הבדל משמעותי בין שני סוגי האבלות?

הגמרא במסכת מועד קטן דנה באיסור על האבל להניח תפילין במשך שלושת הימים הראשונים של אבלותו. למרות שהגמרא אינה מזכירה את עניין הנחת התפילין (וייתכן שיש בכך כדי ללמדנו כי אכן מותר להניח תפילין בתשעה באב), הראשונים דנו בעניין זה. לדעת המהר"ם מרוטנבורג קיימת השוואה מלאה בין תשעה באב לאבלות יחיד, ועל כן אסור להניח תפילין אף בתשעה באב. לעומתו, הריטב"א במסכת תענית מחלק בין תשעה באב לבין אבלות יחיד, וסובר כי אין איסור להניח תפילין בתשעה באב, כפי שאכן עולה מקריאת הגמרא. נראה שגם הבדל זה נובע מהחילוק שהועלה לעיל בין תשעה באב לאבלות יחיד. למרות שאסור לאדם ליהנות או להתענג בתשעה באב, אין הוא מחויב בניהוגי אבלות חיצוניים. תפילין נאסרו באבלות בגלל שהקב"ה אמר ליחזקאל "פארך חבוש עליך" כחלק מן המנהגים הנוהגים באבלות. אם כך, איסור הנחת תפילין משתייך הן מבחנת תוכנו והן מבחינת מיקומו (הוא מופיע באותה נבואה שבה אמר הקב"ה ליחזקאל "האנק דום") לניהוגי האבלות החיצוניים. בתשעה באב אין ממד של החצנת האבלות, ולכן מותר להניח תפילין ביום זה.

באופן דומה ישנו הבדל נוסף בנוגע לאיסור לצאת מן הבית. הגמרא במסכת מועד קטן (כג.) קובעת כי אסור לאבל לצאת מביתו במשך ימי השבעה. אין דין דומה בתשעה באב. תוספות בגמרא שם (כא:) מגלים סימני חוסר נוחות לגבי המנהג הרווח ללכת לבית הכנסת בתשעה באב. תוספות מתקשים בשאלת ההבדל שבין תשעה באב לבין אבלות יחיד. התשובה שהם מוצאים לשאלתם מסתמכת על פסוק המגביל את איסור האבל ללכת לבית הכנסת רק בשלושת הימים הראשונים והקשים של אבלותו, והיות ,ותשעה באב מקביל דווקא לאבלות הנוהגת בימים הנותרים של השבעה אין איסור על האבל לצאת מביתו. ביסודו של דבר, תוספות סבורים כי אבלות תשעה באב מקבילה לאבלות יחיד.

עקרונית, ניתן היה לסבור שלא כתוספות, בהתבסס על ההבדלים בין תשעה באב לאבלות יחיד שנמנו לעיל. נראה כי האיסור לצאת מן הבית אינו נובע מהאיסור לשמוח. איסור יציאה מן הבית מדגיש דווקא את חובת האבל להחצין את אבלותו וליצור חיץ המפריד בינו לבין יתר החברה. מהלך כזה אינו שייך לתשעה באב, ולכן אנו מותרים ביום זה ביציאה מן הבית.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות אין מתקיים שוויון גמור בין הלכות דומות. במקרים כאלו יש לבחון היטב את ההבדלים המתגלעים בין שתי ההלכות.

2. הבדלים אלו יכולים להיות משני סוגים. סוג אחד של הבדלים נגרם בשל חוסר יכולתם של פרטים מסוימים לחול בשני המקרים. סוג שני של הבדלים נגרם בשל שונות ברמת החלות של פרטי הדינים. לימוד תורה אסור הן בתשעה באב והן שבאבלות יחיד, אולם ייתכן כי בתשעה באב יותרו מספר חריגים, בעוד באבלות יחיד איסור הלימוד יהיה איסור גורף.

3. האם הבדלים אלו הם מקריים או שמא הם משקפים שונות בסיסית בין שני המקרים המושווים?

לסיום:

1. בשיעור זה עסקנו בדיני תשעה באב ברמת הגמרא והראשונים. לפי דברינו עד כה, אם נאמר שאיסורי אבלות בתשעה באב נובעים מאיסור שמחה בלבד, אין להצריך ניהוגי אבלות במישור הפרטי, כפי שאכן חובה לנהוג באבלות יחיד. אך ברור כי ברמה הכללית, אבלות אכן נוהגת גם בפומבי. נוסף על כך, עם הזמן והתפתחות ההלכה, חדרו גם מספר ניהוגי אבלות לרמת ההתנהגות של היחיד. לדעת השולחן ערוך אסור לנו לברך איש את רעהו לשלום בתשעה באב. כמו כן, חלים מספר היבטים של דין כפיית המיטה גם בתשעה באב. נחזור ונאמר, כי ברמת הגמרא דינים אלו אינם נוהגים בתשעה באב.

2. הגדרה מדויקת של איסור לימוד תורה ניתן למצוא במאירי ובספר המכתם למסכת מועד קטן (טו). שניהם מתייחסים לאיסור הלימוד לא רק כאיסור שמחה, אלא אף כאיסור הבא להבטיח מצב של דומיה. השווה לפסוק "וידם אהרן" (ויקרא י', ג).

3. הרמב"ם בהלכות תענית (פרק ה', יא) מחלק בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש בתשעה באב. כיצד ניתן להסביר חילוק זה לאור מה שנאמר עד כה?

4. עד כה הנחנו כי הנחת תפילין לא נאסרה כחלק מאיסור שמחה אלא על מנת להפגין אבלות. רש"י במסכת סוכה (כה) מסביר את האיסור באופן שונה במקצת.

5. עיון ברי"ץ גיאת (אחד מן הגאונים) המצטט את דעת רב האי גאון, שלפיה האיסור על האבל לצאת מביתו נובע מהשמחה שתיגרם לו בעקבות היציאה מן הבית.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל.).