אגדת רב אדא בר אבא | 1

א. הקדמה

בשיעורים הקרובים נעסוק, אי"ה, באגדת רב אדא בר אבא, אגדתא ארוכה יחסית, המופיעה בפרק השני במסכת בבא בתרא, בדף כ"ב ע"א. האגדה באה בסופו של הקטע התלמודי על המשנה (כ' ע"ב):

חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק; ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות.

משנה זו עוסקת ביכולתם של בני החצר למנוע פתיחת חנות בחצרם על ידי אחד מדייריה, ומאידך גיסא, באי-יכולתם למחות על רעשים שונים בחצר, כגון רעשי ייצור מוצרים שונים למכירה, ורעש של ילדים ('תינוקות'). הסוגיה על משנה זו עוסקת בשני נושאים עיקריים, שניתן להגדירם, לפי שעה, בצורה כללית: מערכת החינוך (אשר הדיון עליה מקושר למשנה דרך 'קול התינוקות' המופיע בסיפא) ותחרות במסחר. שני הנושאים קשורים זה בזה, משום שהדיון בחינוך בסוגיה מתנהל בין השאר במישור של התחרות העסקית והמקצועית בין העוסקים במקצוע זה.

האגדה הנידונה באה על רקע דיון בהטבות כלכליות שניתנו לחכמים הסוחרים:

דאמר מר: עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות, כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל. והני מילי לאהדורי, אבל לאקבועי לא. ואי צורבא מרבנן הוא, אפילו לאקבועי נמי[1].

(כ"ב ע"א).

לאחר הדיון הופיע תיאור של מקרה:

כי הא דרבא שרא להו לר' יאשיה ולרב עובדיה לאקבועי, דלא כהלכתא, מאי טעמא? כיון דרבנן נינהו, אתו לטרדו מגירסייהו[2].

לאחר מספר שורות (בהן מובאים שני מקרים נוספים[3]) מופיעה האגדה.

ב. האגדה

חלק א

פרק 1

1. רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה

2. א"ל ריש גלותא לרבא: פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא

3. א"ל רבא לרב אדא בר אבא[4]: פוק תהי ליה בקנקניה

4. נפק [אזל] בעא מיניה: פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו

5. לא הוה בידיה

6. א"ל מר ניהו רבא

7. טפח ליה בסנדליה

8. א"ל בין דידי לרבא איכא טובא מיהו על כרחך אנא רבך ורבא רבה דרבך

9. לא נקטו ליה שוקא

10. פסיד גרוגרות דידיה

פרק 2

11. אתא לקמיה דרב יוסף

12. א"ל: חזי מר מאי עבדו לי

13. א"ל: מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום לא נשהייה לאוניתיך

14. דכתיב: כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לסיד

15. נח נפשיה דרב אדא בר אבא

חלק ב

16. רב יוסף אמר: אנא ענישתיה דאנא לטייתיה

17. רב דימי מנהרדעא אמר: אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי

18. אביי אמר: אנא ענישתיה דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בשרא [שמינא] בי רבא

19. ורבא אמר: אנא ענישתיה [דכי הוה אזיל לבי טבחא למשקל אומצא] אמר להו לטבחי אנא שקילנא בישרא מיקמי שמעיה דרבא דאנא עדיפנא מיניה

20. רב נחמן בר יצחק אמר: אנא ענישתיה

חלק ג

21. דרב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה

22. כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה רב אדא בר אבא לשמעתיה והדר עייל לכלה

23. ההוא יומא נקטוה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב אדא בר אבא משום דלא הוו בסיומא

24. אמרו ליה אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה היכי אמרינהו רבא

25. אמר להו הכי אמר רבא והכי אמר רבא

26. אדהכי נגה ליה [לרב נחמן בר יצחק] (ולא אתא רב אדא בר אבא)

27. אמרו ליה רבנן לרב נחמן בר יצחק קום דנגה לן למה יתיב מר

28. אמר להו יתיבנא וקא מנטרא לערסיה דרב אדא בר אבא

29. אדהכי נפק קלא דנח נפשיה דרב אדא בר אבא

30. ומסתברא דרב נחמן בר יצחק ענשיה[5]

ג. ניתוח ספרותי של האגדה

חלוקת הסיפור

האגדה שלפנינו מכילה מספר סיפורים שכולם עוסקים באמוראים בבליים בני הדורות השלישי עד החמישי. באגדה שזורים מספר סיפורים, שהמשותף לכולם הוא דמותו של רב אדא בר אבא. האגדה כפי שהיא בפנינו, לא חוברה, ככל הנראה, כמקשה אחת במקורה, כפי שניכר מכך שמסופר פעמיים על מותו של רב אדא (ש' 15, 29), אלא היא הורכבה מכמה יחידות עצמאיות, שנארגו ליחידה אחת.

ניתן לחלק את האגדה לשלושה חלקים, כפי שכבר חילקנו אותה לעיל:

חלק א', המתחלק לשני פרקים:      

1. (1-10): סיפור רב דימי והגרוגרות.

2. (11-15): תלונת רב דימי לרב יוסף, ומיתת רב אדא[6].

חלק ב' (16-20): הסברים שונים לעונשו-מיתתו של רב אדא.

חלק ג' (21-30): סיפור רב אדא ורב נחמן בר יצחק, המובא בהרחבה.

חלוקה זו מציגה בפנינו מבנה סימטרי, שבו בשני הקצוות שני סיפורים ארוכים, אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו. באמצע נמצא חלק ב', חלק קצר בן 5 שורות. במרכזו של המבנה עומד מותו של רב אדא, שהוא האירוע המאחד את האגדה כולה כמכלול. שני הסיפורים הארוכים שבקצוות, המתארים מקרה שבסופו מת רב אדא, מתייחסים מבחינה תוכנית אל האמצע, הדן במוות זה, וכך יוצרת העריכה אחדות של האגדה כולה.

ניתוח חלק א'1 - סיפור הגרוגרות של רב דימי

חלק זה הינו יחידה עצמאית, למרות היותו רק חלק מהסיפור שבחלק א': הוא עומד בפני עצמו מבחינת התוכן, ואף מבנהו מעיד על כך, כפי שנראה.

אחד האמצעים הספרותיים בסיפור הוא התפתחות דרמטית, צעד אחר צעד. מפתיחה שנראית כפתיחה למעשה פשוט עם סוף צפוי מראש, לעלילה מסובכת יותר, שמסתיימת בנסיבות טרגיות, הכוללות, בין השאר, את מות אחת הדמויות.

בפתיחת הסיפור, רב דימי מביא בספינה גרוגרות שמיועדות למכירה. על רקע הדיון והמעשה שקדמו לסיפור, נראה מימוש הוראת הריש גלותא (הסמכות המדינית) כמעט מובן מאליו, עניין של נוהל טכני: ייבחן רב דימי, תינתן לו ההטבה והוא יצליח להתפרנס בכבוד וביעילות מהמסחר, ויתפנה לעסוק בתלמודו. אלא שהסיפור מסתיים, באופן מפתיע, להיפך: לא רק שרב דימי אינו מקבל את ההטבה, אלא שהוא מפסיד את סחורתו; וחמור מכל, רב אדא, שנשלח כביכול לתפקיד פשוט וטכני, מוצא את מותו (בחלק הבא - א'2).

עיון נוסף בסיפור יגלה שאין בו היפוך פתאומי, אלא התפתחות הדרגתית. הריש גלותא הוא דמות שאינה מפותחת בסיפור, וממילא אינה מייצגת אישיות מסויימת, אלא את 'הרשויות', שעיסוקן בעניין הנידון באגדה הוא פורמאלי בלבד. פנייתו של הריש גלותא לרבא נראית כקיום שגרתי ומקצועי של נוהל שהיה קיים במקום: אדם שמקיים תנאי מסויים (צורבא מרבנן) מקבל הטבה כלכלית מסויימת (נקיט ליה שוקא). לעומת זאת, פניית רבא לרב אדא שונה מפניית הריש גלותא לרבא: רבא אינו מבצע במדויק את הוראת הריש גלותא ('פוק חזי' - צא [בעצמך]), אלא מטיל את המשימה על רב אדא. פרט זה כשלעצמו אינו נראה מאד משמעותי, וניתן היה להתעלם ממנו בטענה ש'שלוחו של אדם כמותו'. ברם, אף הוראתו של רבא מנוסחת באופן שונה מהוראת הריש גלותא, למרות ששתיהן נפתחו במילה זהה - 'פוק' (דבר המבליט את ההבדל בהמשך): ההוראה 'תהי ליה בקנקניה' שונה, לפחות בניסוח, מ'חזי אי צורבא מרבנן הוא'. כוונת רבא אינה ברורה דיה, אך נראה סביר שבתור ראש הישיבה היה לו עניין לתהות על קנקנם של תלמידי חכמים שמגיעים לעיר, בנוסף לבדיקה שהוטלה עליו בידי הריש גלותא[7].

בשלב הבא (ש' 4-7) מתרחש המפגש בין רב אדא לרב דימי, וכאן, בסצנה דרמטית, חל המפנה האמיתי בסיפור. הדרמה מבוססת על כך שיש כאן לראשונה דו-שיח בין דמויות (לעומת מה שהיה עד עכשיו - שרשרת הוראות ללא תגובה), וכן על התוכן המפתיע. רב אדא פותח בשאלה מוזרה, בלתי-שגרתית, שנראה שכל מטרתה להכשיל את רב דימי![8] אם לא די בכך, הרי שכאשר רב דימי אינו יודע לענות, ואף טועה לחשוב שלפניו עומד רבא, מגיב כלפיו רב אדא בצעד תוקפני - 'טפח ליה בסנדליה', ובאמירה מזלזלת (שורה 8).

בשורה הבאה מחריף המצב, ואנו למדים ש'לא נקטו ליה שוקא'. בסופו של הקטע אנו מתבשרים עוד שלא רק שלא הקלו על רב דימי במכירת סחורתו, אלא שהוא אף הפסיד את הגרוגרות. זוהי התפתחות נוספת, שהרי לא כל סוחר שלא מסייעים לו באופן מיוחד מפסיד את סחורתו. התפתחות זו מעמידה באופן חמור יותר את התנהגות אנשי העיר, או לפחות את התנהגותו של רב אדא, כלפי רב דימי.

מתברר, אפוא, שסיפור קצר זה מכיל מהלך דרמטי, אשר החל מהשורה השלישית הולך ומחמיר, ומתרחק מהציפייה שהתעוררה בראש הסיפור. המתח שקיים בין תחילת הסיפור לסופו, מעלה את השאלה: מדוע נוהגים כך כלפי רב דימי וגורמים לו לבסוף להפסיד את הגרוגרות? התשובה לשאלה זו נדחית ברובה לחלקים הבאים של האגדה[9] (זהו חלק מתפקידם של החלקים ב', וְג'). ברם, העניין רמוז כבר במבנה החלק הנוכחי: ההקבלה והמתח בין הפתיחה והסיום של א'1 מרמזים על מבנה כיאסטי, ואכן מבנה זה קיים:

I₁. רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה (ש' 1)

II₁. א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא (2)

III₁. א"ל רבא לרב אדא בר אבא פוק תהי ליה בקנקניה (3)

IV. נפק בעא מיניה פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו (4)

לא הוה בידיה (5)

א"ל מר ניהו רבא (6)

טפח ליה בסנדליה (7)

א"ל בין דידי לרבא איכא טובא מיהו על כרחך אנא רבך ורבא רבה דרבך (8)

₂II. לא נקטו ליה שוקא (9)

I₂. פסיד גרוגרות דידיה (10)

כאמור, וכבמבנה כיאסטי קלאסי[10], המתח הראשוני נוצר בין I₁ ל- I₂:

I₁. רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה.

I₂. פסיד גרוגרות דידיה.

במקרה דנן, גם ל-II₁ ול-₂II תפקיד דומה: הוראתו של הריש גלותא עומדת מול אי-התמלאותה:

II₁. א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא.

₂II. לא נקטו ליה שוקא.

ב-III נוצר מפנה מסויים, כאמור: III אינו מהווה המשך פשוט ל-I ול-II, מכיוון שרב אדא מצוּוה לתהות על קנקנו של רב דימי ולא רק לבדוק האם הוא תלמיד חכם. כמו כן, ל-III אין מקבילה במבנה[11].IV מהווה את מרכז המבנה.

כעת ניתן לשאול, בהסתכלות כללית על היחידה א'1, מהו המוקד בסיפור. במבט ראשון נראה שעניין המסחר וההטבות לחכמים באופן כללי (שהוא הנושא בסוגיה!) ומצבו של רב דימי בפרט, שמחמיר והולך באופן ליניארי מתחילת היחידה ועד הפסד הגורגרות בסופה, הם שעומדים במוקד הסיפור. ברם, המבנה הכיאסטי ממקד את תשומת לבנו דווקא במפגש המתואר ב-IV, שהוא מרכז המבנה, ובו מצוי שיא חשוב מבחינה דרמטית.

המפגש המתואר ב-IV מכיל ארבעה חלקים: שאלת רב אדא; 'תגובת' רב דימי ('לא הוה בידיה'); שאלת רב דימי; תגובת רב אדא ('טפח ליה בסנדליה')[12]. מבחינת המבנה - זהו מבנה סימטרי, שגם בו יש כיאסטיות: רב אדא הוא הפותח והמסיים. יתכן שנקודה זו מראה את הדומיננטיות של רב אדא, ושליטתו ביד רמה במפגש, ואולי אף מצביעה על כך שהטפיחה בסנדל היא תוצאה ישירה ומתוכננת של שאלתו בפתיחה. מבחינת התוכן נבדוק שני אלמנטים: שאלת רב אדא, והטפיחה בסנדל.

פיל שבלע כפיפה מצרית

שאלת רב אדא היא: 'פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו?'. כאמור, במבט ראשון זוהי שאלה מוזרה ובלתי שגרתית[13]. אולם, אם נעיין בסוגיה במנחות ס"ט ע"א נגלה כי מדובר בשאלה שעסקו בה בבית המדרש[14]. בסוגיה שם, שואל זאת רמי בר חמא, חכם מפומבדיתא. גם חכמים אחרים מפומבדיתא היו ידועים בעיסוק בנושאים כאלה[15], המחדדים את השכל אף שאין להם משמעות מעשית רבה: חריפי דפומבדיתא, "דמעיילין פילא בקופא דמחטא" (בבא מציעא ל"ח ע"ב). הפיל, שהוא חלק מהדימוי, סמל החריפות, מצוי גם בשאלה החריפה של רב אדא, ויתכן שבכך מכווין הסיפור את הקורא לדימוי זה.

ייתכן שמתח בין תלמידי מרכזי לימוד שונים, או שיטות לימוד שונות עומד מאחורי שאלתו המוזרה של רב אדא. רב דימי, כפי שמעיד הסיפור, מגיע מנהרדעא, ואילו רב אדא, כרבא רבו, שייך לפומבדיתא. השאלה ששואל רב אדא מזכירה, כאמור, את הדימוי של חכמי פומבדיתא כחריפים[16], והשאלה כבר נשאלה ע"י חכם חריף אחר - רמי בר חמא. נראה שרב אדא, שמפנה שאלה זו דווקא לרב דימי, מכשילו בשאלה בלתי סבירה, ומעביר לו מסר: על מנת להיחשב 'צורבא מרבנן' בפומבדיתא לא די להיות תלמיד חכם במובן הרגיל, אלא צריך את היכולת לפלפל כאנשי המקום; ממילא, מזלזל רב אדא ברב דימי, שאינו בעל יכולת פלפול כזו[17].

אם אנו מפרשים נכון את כוונת הסיפור, הרי שיש כאן תחילתו של הסבר לגבי מה שמניע את רב אדא: הוא חש כלפי רבא, רבו, נאמנות קנאית (שעוד ניתקל בה בהמשך) - הגורמת לו לזלזל במי שאינו משתייך באופן מוחלט לחוגו המצומצם (או באופן קצת רחב יותר ל"חריפי דפומבדיתא"). את עצם העובדה שיש בהתנהגותו של רב אדא טעם לפגם וכשלון אנו למדים מהביקורת החריפה שנמתחת עליו על ידי גדולי אמוראי התקופה, בהמשך האגדה. נראה שהיחס הזה כלפי חכמים אחרים הוא פגם שמצומצם לתלמיד, רב אדא, ואינו מנת חלקו של רבא, רבו, שבקשתו לתהות על קנקנו של רב דימי אינה חורגת מרצון להכירו ולעמוד על הפוטנציאל שלו כתלמיד חכם, כאמור לעיל. יתר על כן, בהמשך האגדה אנו רואים את הסתייגות רבא מהתנהגותו המתנשאת של תלמידו, אפילו כלפי השמש שלו (שורה 19), עד כדי שזה גורם לו לראות בהסתייגותו זו את חלקו במותו של התלמיד.

הטפיחה בסנדל

בפשטות, נראה שהטפיחה בסנדל היא פעולה שמביעה זלזול[18]. ביטוי זה מופיע בשני מקומות נוספים בבבלי, מועד קטן כ"ה ע"א ובבא קמא ל"ב ע"ב, וקריאתם עשויה לשפוך אור נוסף על הביטוי בהקשרו כאן. במועד קטן מסופר על מותו של רב הונא:

כי נח נפשיה דרב הונא... פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה. מתיב רב נחמן בר חסדא...: היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים! טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא? מאי היה - שהיה כבר.

הטפיחה בסיפור זה ניתנה בתגובה לשאלה, שלדעת האב 'הטופח' תשובתה ברורה מאליה, ואינה ראויה להישאל. כך נראה גם במקרה של רב אדא: הטפיחה היא ביטוי לזלזול שמפגין רב אדא כלפי רב דימי, וכלפי טעותו בזיהוי.

מעניינת יותר לענייננו המקבילה בבא קמא. הדיון בסוגיה שם עוסק בענייני מסכת מכות - הריגה בשוגג:

מתיב רבא[19]: הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו... אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במניינא. טפח ליה רבא בסנדליה, אמר ליה: אטו הוא מני? והתניא גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו. אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא גופיה.

גם בסוגיית בבא קמא אדם 'זוכה' לטפיחה מרבו בעקבות אמירה פזיזה ושגויה. בנוסף, הסיפור בב"ק יכול להיקרא כמקבילה לסיפורנו בב"ב. רב שימי 'זוכה' בטפיחה על ייחוס תפקידו ומעמדו של השולח לשליח הנחות ממנו: ייחוס מניית המכות לשליח ב"ד, במקום לדיין. במקבילה בב"ב, ייתכן שהטפיחה אינה רק ביטוי לזלזול של רב אדא כלפי רב דימי, לאחר ששאל שאלה שנראתה מיותרת בעיניו; אלא טעותו של רב דימי היא בעלת אופי זהה לטעותו של רב שימי - רב דימי חושב שרב אדא הוא רבא, ובכך מייחס לתלמיד את זהותו ומעמדו של הרב, הגדול ממנו. ההשוואה לבבא קמא מבליטה גם את ההבדל בין המקורות. בבבא קמא מדובר ברב (רבא) המנסה לחנך את תלמידו תוך כדי לימוד (ואף מצליח, שהרי רב שימי עונה מיד תשובה אחרת, טובה יותר). ואילו בבבא בתרא ההצדקה לטפיחה קטנה יותר, כיוון שרב דימי אינו תלמידו של רבא או של רב אדא, וטעותו לא הייתה בלימוד. הנגדה זו מבליטה את חומרת מעשהו של רב אדא, ומלמדת על אופי החטא: נטילת סמכות, השמורה לרבו, שלא כדין[20], מתוך יוהרא וקנאה לרבו.

לסיכום חלק זה של הסיפור, ניתן לומר שבמוקד שלו עומד מה שנראה ככישלון של רב אדא, תלמידו של רבא, שפוגע בכבודו של חכם-אורח, רב דימי מנהרדעא. מניתוח הסיפור ומקורות מקבילים נראה שהסיבה לפגיעה היא על רקע הבדלי שיטות לימוד ודגשים בלימוד בין מרכזים וחכמים שונים בבבל. הבדלים אלה, שבין חכמים גדולים יצרו מחלוקות לשם שמים, נלקחו על יד תלמידו של רבא למקומות של יוהרא וכבוד, וגרמו לו לפגוע בכבודו של רב דימי. פגיעה זו עתידה לעלות לו בחייו, כפי שנראה בחלק הבא.

ה. ניתוח חלק א'2: תלונת רב דימי לרב יוסף ומיתת רב אדא

בחלק זה מתרחש דו-שיח בין רב דימי, הנפגע בחלק הקודם, ורב יוסף, שרב דימי בא לפניו כדי לבקש צדק. יתכן שלא במקרה מגיע רב דימי דווקא לרב יוסף. רב יוסף היה אמנם ראש ישיבת פומבדיתא, אך בניגוד לעמיתו, רבא, שהיה תלמיד מובהק של רב יהודה, והמשיך ופיתח את דרך החריפות והפלפול, התאפיין רב יוסף בדרך הלימוד שהוגדרה 'סיני'[21]. הגעתו של רב דימי לרב יוסף מחזקת את ההשערה שהעימות בין רב אדא לבינו היה בין השאר על רקע מחלוקת על שיטת הלימוד.

רב יוסף, בתשובתו (ש' 13), מבטיח את תביעת עלבונו של רב דימי ע"י הקב"ה, כפי שאכן קורה (ש' 15: 'נח נפשיה דרב אדא')[22].

התשובה משלבת מדרש של פסוק (עמוס ב', א), והשימוש בפסוק זה דווקא אינו ברור דיו בחלק זה של הסיפור: כיצד קשורים לכאן מלך אדום ומלך מואב? כמו כן, לא ברור מדוע בוחר רב יוסף דווקא בפסוק זה מספר עמוס, וכי חסרים פסוקים בתנ"ך המזהירים נגד אונאות שונות (בפשטות יתרה, הוא היה יכול לבחור למשל בפסוק מהתורה שעליו הובאה אגדה זו במדרש הגדול - 'ולא תונו איש את עמיתו' [ויקרא כ"ה, יז]), ומה לו ולאונאתו של מלך אדום?[23]

נראה שניתן להציע תשובה מעניינת לשאלה זו מתוך מבט על האגדה בהקשרה הרחב יותר בסוגיה, שעליה נעמוד, אי"ה, בשיעור הבא.