אהבת ה' (א) – כיצד ניתן לצוות על אהבה?

  • הרב ברוך גיגי

א. הגישות בציווי על רגשות

לאחר מצוות הייחוד וקבלת עול מלכות שמיים, אנו מצווים על אהבת ה':

"ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו', ה')

בבואנו לעיין במצווה זו, נתמודד תחילה עם הקושי בציווי על רגשות בכלל. קושי זה בולט במיוחד, כאשר מדובר באהבה כלפי ה', שלא ישיגהו גוף, הוא אינו גוף ודמות הגוף.

באופן כללי, קיימות שתי גישות עיקריות בשאלה של ציווי על הרגש: אחת הטוענת שניתן לדרוש מהאדם לשנות ולשלוט ברגשותיו, ואחת שסבורה שאי אפשר, ועל כן מסיטה את הדיון לעולם המעשים.

על פי הגישה הראשונה, אכן ניתן לצוות על הרגש. אפשר לדרוש מהאדם להשתמש בכוחות שכלו ונפשו על מנת לפתח רגש של אהבה. בהתאם לכך, האדם יכול גם לשלוט על רגשות החמדה, התאווה ועוד.

לעומתה, מבינה הגישה השניה שאי אפשר לצוות על רגשות. לפיכך, ממקדת את מצוות האהבה המוזכרות בתורה כלפי המעשים שאדם מצווה לעשות. בהתאם לכך, באיסור "לא תחמוד" מרכז הכובד יהיה באיסור על המעשה הנובע מהחמדה, כפי שאבר בסמוך.

 

כאשר אנו מדברים על מצוות המופנות אל הרגש ואל התחושות, יש מקום, לדעתי, לחלק בין רמות ותחומים שונים של ציוויים אלה. יש פער גדול בין איסור שנאה, לדוגמה, לבין מצוות האהבה.

כפי שנראה להלן, גם המתקשים בהבנת מצוות האהבה כפשוטה (מפני הקושי שבדרישה לפתח רגש זה כלפי הזולת), נכונים לקבל את איסור השנאה ("לא תשנא את אחיך בלבבך") כפשוטו, שאוסר את השנאה שבלב.

אם כן, התורה, אכן דורשת מן האדם שישלוט ביצריו וברגשותיו, אך יש פער בין סור מרע לבין עשה טוב.

הרמב"ן רואה את הציווי על איסור השנאה, כחלק ממסגרת רחבה של פסוקים:

"והנכון בעיני, כי 'הוכח תוכיח', כמו והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כ"א, כ"ה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו" (רמב"ן ויקרא י"ט, י"ז-י"ח)

האדם נדרש לשלוט ביצרי השנאה והנקמה.

 

אולם, בנוגע לרגש האהבה המוזכר בפסוקים הללו, הראשונים נטו לעדן ולמתן את הדרישה של התורה. זאת, למרות הניסוח החד, "ואהבת לרעך כמוך".

כך ממשיך הרמב"ן:

"וטעם ואהבת לרעך כמוך, הפלגה (גוזמה), כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך, אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק ל"ד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א' כ', י"ז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל" (רמב"ן שם)

הרמב"ן לא מוטרד מעצם הציווי על אהבת הזולת, אלא מהדרישה "כמוך". הרמב"ן סבור שהלב אינו מקבל דרישה כזו, ועל כן מסביר אחרת את הפסוק. לדבריו, אין הכתוב דורש מן האדם לאהוב את הרֵע, כי אם לאהוב לו. ציווי התורה הוא שירצה בשבילו כל טוב שבעולם כפי שהוא רוצה עבור עצמו.

עיקר המגמה, לפי הסבר זה, היא לסלק את רגשי קנאה החוסמים את האדם מפני העין הטובה. במסגרת מצווה זו, מוצב הרצון לראות בטובתו של כל אדם בחפץ לב.

גם הרמב"ם, בספר המצוות, כתב:

"היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו או ירצה אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך"  (מצוות עשה ר"ו)

הרמב"ם פתח בצד הרגשי, שנאהב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו. דבר זה מוביל אותנו להבנה שעיקר הציווי הוא על הרגש, על האהבה.

אף על פי כן, נראה שעיקר מגמתו נמצאת בהמשך דבריו, כאשר מדבר על פעולות שונות. על מנת לבצע את הפעולות הללו אין הכרח שיהיה רגש של האהבה עצמה, אלא מספיק שיהיה רצון בסיסי בטובתו של כל אדם, בכל תחום הקשור לגופו או לממונו.

הדברים דומים לעולה במסכת שבת, בסיפור הגוי שבא להלל. הגוי ביקש ממנו להתגייר על מנת שילמד את כל התורה כולה על רגל אחת. תשובת הלל הייתה:

"דעלך סאני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור"  (שבת לא.)

גם במקרה זה, הדגש הוא שלא להרע לזולת במעשים.

 

למרות הדמיון הרב בין פירוש הרמב"ן לפירוש הרמב"ם, נראה שהרמב"ם מיתן את מצוות אהבת הרֵע. זאת, עקב הקושי העקרוני בציווי על רגש האהבה כלפי הזולת.

כך כתב רבי ברוך הלוי עפשטיין, בעל התורה תמימה, בספרו תוספת ברכה:

"וגם יש לומר דזוהי הכוונה מה שכתב בשבת (לא.) בתשובת הלל להגר על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", מה דעלך סני לחברך לא תעביד, ולא נתבאר למה נראה לו להוציא הלשון מפשטיה "ואהבת לרעך", אהבה ממש. אך מפני שרגש האהבה מסורה ללב, ואי אפשר לצוות על זה, לכן פירש במניעת מעשה הרע, דזה אפשר להוציא, כמו שביארנו" (תוספת ברכה, שמות כ')

לעומת זאת, הקושי של הרמב"ן הוא רק בדרישה "כמוך". לפיכך נזקק הרמב"ן לדיוק ולאבחנה בלשון הכתוב, שלא נוסח ואהבת את רעך כמוך. נקודה זו כלל לא שימשה את הרמב"ם בפירושו.

 

ב. לא תחמוד – רגש או מעשה

הראשונים האריכו לעסוק באיסור לא תחמוד ובגדרו[1]. הרמב"ם מונה שני לאוין במניין המצוות, האחד מתייחס לעצם החמדה שבלב, והשני למעשה ההשתדלות של השגת החפץ וקנייתו הנובעים ממנו[2].

לעומתו, יש מהראשונים הרואים את החמדה בלב וההשתדלות להשגה כלאו אחד, הממוקד בעשיית המעשה הנובע מהתאווה.

כך כתב היראים:

"כתב הקדוש ברוך הוא בדברות הראשונות והאחרונות לא תחמוד בית רעך וגו' ולא תחמוד כל אשר לרעך, חומד נקרא שחומד דבר חברו ולוקחו בעל כרחו ונותן דמים או בעקיפין בא עליו שלא כדין, אבל חומד במחשבה בלא מעשה אינו עובר בלא תחמוד... וכתיב לא תתאוה פירוש אחד לאלו ב' לאוין ושנה הכתוב עליו לעבור עליו בב' לאוין" (יראים קט"ו)[3]

אולם, בעל ספר החינוך, שהלך בדרכו של הרמב"ם, התמודד עם הקושי בציווי זה בצורה ישירה:

"ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו. ולבו מסור בידו[4], על כל אשר יחפוץ יתנו, וה' אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות (ב', ט')[5]"  (ספר החינוך תט"ז)

 

ג. מצוות אהבת ה' – רגש או מעשה

לאור דברים אלה, נשוב למצוות אהבת ה'. יש שנטו לפרש גם את מצות אהבת ה' באופן המתמקד בחובת עשיית מעשים, ולא בפיתוח רגש אהבה כלפי הקדוש ברוך הוא.

לכאורה, כדרך זו משתמע מהסוגיה בסוף מסכת יומא:

"אביי אמר כדתניא[6] ואהבת את ה' א-להיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"   (יומא פו.)

אביי מפרש את מצוות אהבת ה' כמצווה לעשות פעולות שיאהיבו את ה' על הבריות. על ידי שבני האדם יראו כמה נאה היא ההליכה בדרך ה', שמפתחת אנשים הגונים וטובים לשמיים ולבריות, אנשים יאהבו את ה'.

וכך כתב הרב ברוך אפשטיין בתוספת ברכה שם בהמשך דבריו:

"ועם סברא זו יתבאר במסכת יומא (פו.)... עשה דברים שיתאהב שם שמים על ידך... ולא נתבאר למה תלה כל זה בלשון ואהבת את ה', וגם מה ראו להוציא הלשון ואהבת מפשטיה, שתאהב את ה', אהבה ממש, תשוקת לב, חמדת נפש. אך הוא שאמרנו כי על האהבה עצמה אי אפשר לצוות, וגם לא יונח עליה ענין צווי בהכרח, אחרי כי היא באה על פי רגש הלב, ואם הלב לא יחוש אהבה לא יועיל צווי, ולכן פירשו דמוסב על מעשים שעל פיהם יתאהב שם שמים על הבריות, כדמפרש, ועל מעשים שייך צווי" (תוספת ברכה שם)

בפירושו לספר דברים, הוסיף נקודה משמעותית:

"ויתכן דראו לפרש כן את הלשון "ואהבת את ה' " ולא כפשטות לשונו וענינו, צווי לאהוב את ה', יען כי אהבה היא ברגש הלב, ורגש הלב לא יקבל צווי, כי הרגש איך שהוא כן ולא יכנע לכל צווי, ולכן פירשו דמוסב על פעולה חיובית בגוף, שזה אפשר להשיג, ועל ידי זה תבא האהבה"   (תוספת ברכה דברים ו', ה')

כאן הוא מדגיש שהמגמה הסופית היא להגיע לאהבת ה' ברגשות. אלא, שהמצווה אינה יכולה להיות במגמה ישירה לכך, משום שאי אפשר לצוות על הלב. אולם, אם האדם יעשה את הפעולות המתוארות בחז"ל, על ידי זה תבוא האהבה. בלשונו של ספר החינוך (מצווה ט"ז ועוד), "מתוך המעשים יימשכו הלבבות".

בעקבות חז"ל, גם מפרשי התורה נטו לראות את הפסוק ואהבת את ה' כבא לצוות על אופן עשיית המצוות. כך פירש רש"י[7]:

"ואהבת: עשה דבריו מאהבה אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו"  (רש"י דברים ו', ה')

יש העושה מצוות מיראת העונש, ויש העושה מצוות מתוך הבנה שזהו הדבר הנכון והאמיתי לעשותו. כפי שמסביר רש"י, העושה מאהבה יתמיד בעשייתו.

מעין זה כתב גם הרמב"ן:

"וענין האהבה בארו אותו רבותינו. והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, בשביל שאזכה לעולם הבא, ת"ל לאהבה" (רמב"ן שם)

גם דברי הרמב"ן מתפרשים על אותה הדרך. העושה מאהבה מבין שזהו המעשה הנכון לעשותו, ולא מפני שום תועלת שבעולם. עושה האמת מפני שהיא אמת[8].

 

*

בהסתכלות ראשונה נראה שפירושים אלה אינם מתייחסים למצוות אהבת ה' כקשורה בעולם הרגש, אלא כהבנה שדרך ה' היא הדרך האמיתית והנכונה להיות מחובר אליה ומחויב לה.

אולם, בהמשך הדברים נעמיק יותר בנושא זה. כפי שנראה, מבט שלם יותר על מצוות אהבת ה' מלמד שיש במצווה זו רבדים נוספים, מלבד הצד המעשי של המצוות. במצווה זו יש גם צדדים של פיתוח הרגש ושל הבאת האהבה לבריותיו של הקדוש ברוך הוא. בצדדים אלו, כמו גם בפרק של מסירות הנפש, נעסוק בשיעורים הבאים.

 

 



[1] במסגרת זו לא נקיף את כל הנושא, אלא נזכיר כמה נקודות בלבד, הנוגעות לדרישת התורה מרגשות האדם.

[2] כך כתב הרמב"ם בספר המצוות:

"היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו וזה הוא אמרו (יתרו) לא תחמוד בית רעך וכו'. ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבר תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן נמי עד שיעשה מעשה..."     (לא תעשה רס"ה)

"שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך. ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד"  (לא תעשה רס"ו)

[3] לפי היראים אמנם יש שני לאווים, אך שניהם עוסקים באיסור המעשה, ואין לאו על חמדת הלב.

[4] אולם, גם ספר החינוך סבור שאין לבוא בטענות אל האדם על עצם התעוררות התאוה והרצון, אלא על כך שאינו שולט עליהם. כפי שכתב בהמשך דבריו:

"ועובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו, עובר על לאו זה. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאד כי הוא סבה לכמה תקלות כמו שידוע במעשה אחאב ונבות"    (ספר החינוך שם)

מסתבר, שנקודה זו היא הטעם לדברי הרמב"ם בהלכות מלכים:

"מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (הלכות מלכים ז', ט"ו)

הרמב"ם מדגיש שהאדם עובר על הלאו רק כאשר הוא מתחיל לחשוב, להרהר ולהבהיל את עצמו. כאשר האדם מייצר מחשבות פחד בליבו ומבהיל את עצמו.

אם כן, ברור שאי אפשר להתכחש לתחושה הטבעית הראשונית, אך דרישת התורה היא שלא לשקוע בתחשובה זו אלא לחזק את עצמנו ולבטוח ב-ה'.

בספר המצוות כתב הרמב"ם שעובר על הלאו רק כאשר בורח ממש:

'והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה 'לא תערוץ מפניהם' "   (לא תעשה נ"ח)

יש לעיין ביחס בין דבריו בספר המצוות לדבריו ביד החזקה. יתכן, שרק כאשר הפחד משתק אותו מלבצע את משימתו עובר על הלאו.

[5] וראה מה שכתב האבן עזרא (שמות כ', י"ד) לפרש את יסוד דרישת התורה באיסור זה.

[6] וכן הוא במדרש תנאים לדברים ו' שם.

[7] ומקורו בחז"ל.

[8] וראה עוד דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י', בהם נדון בשיעורים הקרובים.