אופיים של הביכורים

  • הרב משה טרגין

אופיים של הביכורים

חג השבועות ידוע אמנם כזמן מתן תורתנו, אולם היבט זה אינו מוזכר כלל בתיאורו במקרא. רוב המצוות שעליהן מצווה התורה בחג השבועות הן מצוות הרגלים הכלליות: קרבנות הרגל (שתי הלחם ושני הכבשים), עלייה לרגל, שמחת הרגל וקרבן חגיגה. התורה מציינת במפורש רק מצווה אחת ייחודית לחג השבועות: היא מתארת אותו כ"חג הקציר בכורי מעשיך". מתיאור זה לומדת הגמרא כי בשבועות מתחילה תקופת הבאת הביכורים למקדש. בשיעור זה ננסה לעמוד על מהותה של מצוות הביכורים ככלל ועל זיקתה לעולם הקרבנות בפרט.

נוכל לקשר בקלות בין ביכורים ובין מתנות כהונה. כתרומה וכמעשר, הבאים מתוצרת חקלאית המוגדרת באמצעות תהליך ההפרשה, נאכלים רק לכוהנים ומתירים את שאר התבואה לכל אדם - כך גם הביכורים. אסור לאכול מן התבואה קודם שהובאו ממנה ביכורים, והיא אף מוגדרת כטבל בשלב זה. למעשה, הן המשניות העוסקות בדיני הביכורים והן הלכותיהם ברמב"ם מובאים בסדר/ספר זרעים, ביחד עם דיני תרומות ומעשרות. קיים דמיון גם בין הביכורים ובין מעשר שני (מעשר המופרש בשנים 1,2,4,5 למחזור השמיטה ונאכל בירושלים). בפרק השני של מסכת ביכורים דנה המשנה בדמיון בין ביכורים ובין מעשר שני ובין ביכורים ותרומה. השוואה זו תומכת בזיקה הנ"ל בין ביכורים ובין מתנות כהונה.

אולם לצד הדמיון הזה מונה המשנה גם מאפיינים ייחודיים לביכורים:

1. שלא כמתנות כהונה אחרות, את הביכורים ניתן (ומן המשנה משמע שאף צריך) להפריש בעודם מחוברים לקרקע. המשנה מביאה גם את דעת רבי שמעון שיש להפריש ביכורים פעם נוספת לאחר הקציר, אך רוב הראשונים אינם מקבלים עמדה זו ופוסקים כתנא קמא.

2. המפריש ביכורים חייב באחריותם: אם נגנבו או אבדו, חייב הוא להפריש שנית.

3. הביכורים מובאים למקדש עם קרבן שלמים, בעוד שתרומות ומעשרות אינם כוללים הקרבה כלשהי.

4. בזמן הבאת הביכורים הלוויים נותנים את קולם בשיר (עיין ביכורים פ"ג מ"ד).

5. המביא והכוהן מניפים את הביכורים - מרימים אותם ומוליכים ומביאים אותם. ועיין בגמרא במכות, הלומדת דין זה מהשוואה לשונית בין שלמים ובין ביכורים.

ראוי לציין שהירושלמי והראשונים מביאים מקור מיוחד לכל אחד מהדינים הללו, זאת אומרת: ניתן ליישב את תפישתנו שביכורים הם חלק ממתנות כהונה. מכל מקום, הלכות מיוחדות אלה של הביכורים מזכירות לנו את עולם הקרבנות: קרבנות מופרשים בעודם בחיים, במקרים רבים יש להביא קרבן אחר במקום קרבן שנגנב או אבד, הקרבתם מלווה בשירה של הלוויים והם כוללים תנופה. למעשה, ישנה הלכה נוספת שהמשנה אינה מזכירה המקשרת בין ביכורים ובין קרבנות באופן חד יותר. לעומת מעשר שני, הנאכל אמנם בירושלים אך איננו חייב להיאכל במקדש, מובאים הביכורים למקדש, שם הם נמסרים לכוהן ומותרים באכילה רק לאחר טקס מסוים. האם נוכל ללמוד מכך שביכורים הם סוג מסוים של קרבן? הרשימה שמנינו לעיל יכולה בהחלט ללמד על כך. אנו ננסה למצוא הלכות נוספות המעידות על כך.

האם קיימת מצוות ביכורים בזמן החורבן? המשנה (פ"ב מ"ד) אומרת כי שלא כתרומות ומעשרות, המופרשים בכל מקרה, ביכורים אינם קרבים באין בית מקדש. הלכה זו יכולה להצביע על שייכותם של הביכורים לעולם הקרבנות, אך ניתן להסביר אותה גם באופן שונה. הראשונים נחלקו באשר למקור דין זה. הרמב"ם וראשונים רבים נוספים מצטטים את הפסוק בשמות (כ"ג, יט;ל"ד, כו) המציין כי יש להביא את הביכורים "בית ה' ". הריב"ן בפירושו למשנה בשקלים מביא את הספרי, הלומד את הדין מפסוק אחר, המצווה להניח את הביכורים ליד המזבח. ברור שהמקור השני מציג את הביכורים כקרבן שצריך להקריבו על המזבח או לידו. יש לציין ששני המקורות הללו שונים בתכלית, שהרי להקרבת קרבנות די (לדעת רבים) במזבח, ואין צורך במקדש. ייתכן שלהבאת הביכורים יש צורך הן במזבח והן במקדש, עיין רמב"ן במסכת מכות (יט) הדן אם ניתן להקריב ביכורים על מזבח ללא מקדש.

המשנה בסוף הפרק השלישי של מסכת ביכורים מתארת את דרך חלוקת הביכורים בין הכוהנים. רבי יהודה סובר כי יש לתת את הביכורים רק לכוהן ידוע ומוכר כבקי בהלכות טומאה וטהרה, על מנת להבטיח שינהגו בפרות כהלכה. חכמים חולקים על רבי יהודה בשתי נקודות: לדעתם יש לתת את הביכורים רק לכוהנים המשמשים במקדש בזמן הבאתם - כלומר: לכוהני המשמר - וכיניתן לתתם לכל כוהן מכוהני המשמר, גם למי שאינו בקי בהלכות טומאה וטהרה. חכמים מנמקים את דעתם בדמיון של ביכורים לקרבן. פשוטם של דברים מורה שרבי יהודה וחכמים נחלקו אם יש לביכורים מעמד של קרבן. אם הם מוגדרים כקרבן, יינתנו הביכורים לכוהן המשרת במשמר בין אם הוא תלמיד חכם ובין אם הוא עם הארץ (כשם שהקרבנות ניתנים לכל הכוהנים, הואיל ומפאת קדושתם אין חשש שינהגו בהם שלא כדין). רבי יהודה דוחה את סיווג הביכורים כקרבן, ועל כן הוא מתיר את נתינתם לכל כוהן, ובלבד שיהיה בקי בדיניהם.

אפשר שהדים לשאלה שהעלינו מצויים במחלוקת רבי יהודה וחכמים במסכת מכות (יח:) אם הנחת הביכורים על המזבח מעכבת: לדעת רבי יהודה ניתן לקיים מצוות ביכורים גם ללא הנחה, ואילו חכמים סוברים שההנחה היא תנאי לקיום המצווה. החלק הדומה ביותר לקרבן בתהליך הבאת הביכורים הנו ללא ספק הנחת הפרות על המזבח. הגמרא במכות (יט.) מחלקת בין ביכורים ובכור - הטעונים קשר כלשהו למזבח (בבכור - עצם ההקרבה, בביכורים - ההנחה) - לבין מעשר שני. אפשר שההתעקשות של חכמים על ההנחה נובעת מכך שלדעתם ביכורים הם סוג של קרבן. למעשה, אפשר שמחלוקת זו עולה בקנה אחד עם מחלוקת רבי יהודה וחכמים שצוינה לעיל.

הירושלמי במסכת ביכורים (פ"א ה"ב) מביא הלכה נוספת שעשויה לנבוע מהדמיון שבין ביכורים ובין קרבן. חפצים שנועדו לשמש כעבודה זרה או ששימשו לצורך זה - אסורים בשימוש עד שיפסיקו לשמש כעבודה זרה, וגם אחר כך פוסל אותם עברם המאוס מלשמש כקרבן. והנה, הירושלמי פוסק כי פרות ביכורים שנקטפו מעץ ששימש פעם לעבודה זרה אסורים בהבאה. דין זה, המתאים לעולם הקרבנות, מזכיר אף הוא את היחס של ביכורים לעולם זה. יתר על כן, הירושלמי מקשר דין זה למחלוקת רבי יהודה וחכמים ביחס לתהליך הבאת הביכורים: חכמים, הסבורים כי הנחת הביכורים על המזבח מעכבת, כבקרבן, יאסרו הבאת ביכורים מאשרה, ואילו רבי יהודה, המכשיר ביכורים שלא הונחו, יתיר את הבאתם ממנה.

סוגיה נוספת המבליטה את מעמד הקרבן של ביכורים היא הסוגיה במסכת עבודה זרה נא:. הגמרא שם אומרת כי חפצים ששימשו כקישוט לעבודה זרה אסורים בהנאה, אך אם היו חפצי קישוט תלויים על הפסל בסתמא, שלא כקישוט - מותר להשתמש בהם. חילוק זה חל על חפצים בכלל, אולם אם היו על הפסל דברים שקרבים לגבי מזבח הם אסורים מכל מקום. בין הפריטים שמונה המשנה כקרבים על גבי המזבח מופיע אשכול ענבים, והראשונים מסבירים כי הוא כלול ביניהם רק משום שהוא קרב כביכורים (עיין פירוש רמב"ן למסכת עבודה זרה). שוב אנו רואים כי יש בביכורים ממד של קרבן.

רמב"ן מאמץ לעתים קרובות הלכות ופירושים המשקפים קשר זה שבין ביכורים וקרבנות. הפסוק בספר במדבר (ה', ח) מתאר תרומה כמוקרבת לכוהן. הספרי תמה על תיאור זה: הלוא תרומה אינה מוקרבת! והוא מסיק שכוונת הפסוק לביכורים. רמב"ן בפירושו לפסוק מסביר כי הספרי הבין שהפועל "יקריבו" מכוון להקרבה על המזבח, ולא לקירוב למישהו, ולכן פירש את הפסוק כמתייחס לביכורים, המונחים ומונפים ליד המזבח. ואם כך, טוען רמב"ן, הביכורים שייכים לכוהן שעבד בהם (יש לציין כי כמה פסוקים בתורה מזכים את הכוהן המקריב את הקרבן בחלק ממנו, והגמרא מפרשת אותם ביחס לכל המשמר המשרת באותו פרק זמן. ויעוין במשנת ביכורים [פ"ג מי"א] המביאה את דעת רבי יהודה כי ביכורים הם קודשי מזבח, ועל כן רק לכוהני המשמר מותר לקחת בהם חלק).

בפירושו לדברים (כ"ו, ב) רמב"ן טוען כי המביא ביכורים אל מחוץ למקדש עובר על איסור הדומה לאיסור שחוטי חוץ (הקרבת בעל חיים מחוץ למקדש). אמנם יש לדון אם איסור זה דומה לאיסור המקביל בקרבנות, אך עצם קיומו של האיסור לדעת רמב"ן מעיד על ממד הקרבן הקיים בביכורים.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות דומה הלכה או מצווה מסוימת לקטגוריות הלכתיות אחרות. בחינת נקודות הדמיון עשויה לגלות קשר מהותי בין התחומים המשקף זהות ביניהם.

2. מקור ההלכה עשוי ללמדנו רבות על אופייה. המקור שממנו לומדים על הגבלת הביכורים למקדש עשוי ללמדנו על טיב ההגבלה.