איחוד הערכים והמידות (טו)

  • הרב אוריאל עיטם

נחזור אל מהלך התורה בספר בראשית, ונדלג מפרשת קין והבל שבה עסקנו לסיפורו של אברהם אבינו. גם שם נראה את הנושא שבו עסקנו בשיעורים האחרונים – נתינת המקום לאחר ומשוואת האחווה.

ראינו שהמידה המכוננת את הבריאה, שבגללה נברא העולם, היא מידת החסד; במקביל, המידה הבולטת אצל הדמות המכוננת של אברהם אבינו היא מידת החסד. את המידה הזו רואים במקומות רבים בפרשות העוסקות באברהם, כגון הכנסת האורחים. הכנסת אורחים היא מימוש של נתינת המקום לאחר, הכנסת האחר לאוהל הפרטי, ואפילו בתנאי מחלה שבהם האדם נוטה להתכנס בתוך עצמו. רואים זאת גם במאבקו להציל את אנשי סדום מחורבן, אברהם נותן מקום גם לאלה שמנוגדים אליו לגמרי. הרי שאברהם אבינו מממש את מטרת הבריאה, ולכן הוא אבי האומה.

אולם לא מדויק לומר שאברהם הוא אבי האומה, כיוון שהוא רק אחד מתוך שלושת אבות האומה. אין זה מובן מאליו: בשונה ממשפחה רגילה שבה יש אב אחד, לעם ישראל יש שלושה אבות. אברהם לבדו אינו מספיק, לא נכון לבנות את כל האומה רק עליו. בנקודה זו מתגלה הערך שמניטו קורא לו "איחוד המידות": לא מידה אחת מכוננת את עם ישראל, אלא רק השילוב הנכון בין המידות השונות שדרכן מתגלה הקב"ה בעולם.

 

הבעיה במידת החסד המוחלטת

עם כל התיאור של מידת החסד כגילוי הבסיסי של הקב"ה, ומתוך כך כיעד המרכזי של האדם, מידה זו אינה עומדת לבד. במכלול מידותיו של הקב"ה קיימת גם מידת הדין. אנו רואים אותה למשל באופן בולט בחטא העגל, שבעקבותיו הקב"ה חורץ בתחילה את דינם של ישראל למוות. זהו גילוי של מידת הדין, על פי העיקרון שנאמר עוד לפני כן בעשרת הדברות: הוא א-ל קנא, ומעניש את מי שעובד עבודה זרה. רק לאחר מכן מוחל הקב"ה לעם, מכוח מידות הרחמים שמתגלות אז. מתגלה כי הקב"ה גם רחום וחנון, ארך אפיים נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה. יש להדגיש כי מידת הרחמים לא החליפה את מידת הדין אחרי החטא, שהרי כשניתנו אז הלוחות השניים, גם בהם היה כתוב שהקב"ה א-ל קנא. זה לא השתנה.

אברהם הוא היסוד, החסד הוא הבסיס, אבל אי אפשר לעצור שם. לאחר מידת החסד מופיעה מידת הדין, מידתו של יצחק. יצחק מקבל את קיומו בפרשת העקדה, מה שמלמד על ערך האדם עצמו שנובע מהקב"ה. הוא מעמיד ערך חדש בתולדות האומה; אך שלא כמו אנשי סדום, להבדיל, מדובר בערך של קדושה. דרכו של יצחק אינה מתנגדת לדרכו של אברהם, חלילה, אלא מציבה ערך נוסף שצריך להתאחד עם ערך החסד.

בשיעור שעבר, בנוגע לפרשת קין והבל ומשוואת האחווה, ראינו את הדגש של מניטו על ההדדיות: האדם אינו אמור לדאוג רק לזולתו אלא גם לעצמו, שניהם נובעים ממקור א-לוהי אחד ושניהם שווים. ההדדיות אינה מבטאת את מידת החסד אלא את מידת הדין. היא מייצגת את הצדק: לא צודק שהאחר יתקיים ואני לא.

סיפורו של אברהם מראה מדוע אי אפשר לאמץ את דרכו וללכת עם החסד עד הסוף. אברהם רצה להציל את סדום בשם הוויתור המוחלט למען קיומו של האחר, אך הקב"ה הפך בכל זאת את סדום, מפני שאת החוטאים צריך לכלות. אכן, ראינו בעינינו במהלך ההיסטוריה שחסד מוחלט הביא לעיוות, כפי שהתבטא בנצרות – שמתוך תפיסה של חסד טוטאלי הידרדרה לאכזריות.

 

הבעיה בכל הצבת ערך מוחלט

ככלל, הליכה אחר עיקרון אחד בלבד מולידה עיוותים. כשאדם מונע בידי מטרה מסוימת אחת, היא מקדשת את כל האמצעים, כל הערכים בטלים כלפי האידיאל. כמעט כל מהפכה בהיסטוריה, שניסתה להנחיל ערך מוחלט כלשהו, לוותה במרחץ דמים בשמו. הליכה אחר עיקרון אחד הולידה גם משטרים טוטליטריים, ניסיון לכבוש את כולם כדי להשליט אידיאל. המהפכה הצרפתית, למשל, הביאה לשלטון עריץ של נפוליאון.

ססמתו של ישראל היא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו', ד'). אנחנו מתייחסים אך ורק למקור איחוד המידות – ה׳ אחד, שהוא אחד, יחיד ומיוחד לישראל, ולעולם לא למידה זו או אחרת. התאולוגיה של עם ישראל מקבילה לתפיסה המוסרית שלו – איחוד המידות, איחוד הערכים, מונותאיזם מוחלט. ה׳ שהוא הא-לוהים, הוא המאציל, הוא הבורא, הוא היוצר, הוא העושה.

ססמתן של אומות העולם שונה. כל אחת לקחה על עצמה לטפח ערך מסוים, ברוב המקרים במנותק משאר הערכים, וזו צרה של ממש משום שערך מנותק משאר הערכים הופך לערך של הסטרא אחרא. הדוגמה שאני רגיל לתת היא מידת החסד. יש לחסד אמִתי גבולות, כלומר מידת הדין מגבילה אותו. חסד של הסטרא אחרא אינו מוגבל, ולכן הוא הופך חיש מהר להתנהגות בלתי מוסרית.   (סוד מדרש התולדות ד, עמוד 61)

למה לאברהם אבינו היה מותר ללכת רק אחרי החסד? כי היה צורך להחזיר את מידת החסד הא-לוהית לעולם. חז"ל (בראשית רבה יט) אומרים על הדורות הראשונים של האנושות, שהשכינה הסתלקה בהם לשבעה רקיעים, עד שבאו אברהם, יצחק, יעקב ואילך והחזירו אותה רקיע אחר רקיע. המקובלים מבארים שכל רקיע הוא עוד מידה, עוד גילוי א-לוהי שחוזר להופיע בעולם. בשביל זה מידת החסד הייתה צריכה להופיע עד הסוף; ואחר כך הייתה צריכה להופיע מידה אחרת שתאזן זאת. אנו יודעים גם מה יכול לקרות ללא המידה המאזנת – גם לאברהם וגם ליצחק נולדו בנים שלא איזנו אותם. ישמעאל החריף את מידת החסד, ועשו החריף את מידת הדין. שניהם הוכיחו כמה בעייתית כל מידה כשהיא עומדת בפני עצמה, מה שמחייב את הופעתם של כל שלושת האבות. אברהם לא הופיע בעולם כדי שנחקה אותו, אלא כדי שעם ישראל ילמד הן את המידה שלו והן את המידות הנוספות, ויבנה אומה שלמה. כיצד מתאחדות המידות, וכיצד בכלל הצליח כל אחד להוליד את מי שנושא מידה אחרת? עוד נצטרך להרחיב בזה בשיעורים הבאים.

מניטו מביא בהקשר זה את מאמר חז"ל: "האבות הן הן המרכבה" (בראשית רבה מז ועוד). מרכבה אינה יכולה לנסוע על גלגל אחד, היא מורכבת משלושה גלגלים לפחות. רק מכלול בניו של יעקב, המופיעים את כל המידות ומבינים את הצורך בכל אחד מהם, הם המגלים את התמונה האחת, ולכן מיוחסת להם במדרש האמירה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (פסחים נו.). משלושה יסודות נוצרת אמת מלאה, ולכן גם התורה הייתה יכולה להינתן רק לעם ששלוש המידות עומדות ביסודו. חידושה של התורה הוא המכלול של המידות.

נוסיף לעסוק בעקרון איחוד המידות גם בשיעור הבא, וכן בשיעורים נוספים בהמשך הסדרה.