איחוד ממלכות ישראל ויהודה בנבואתו של ירמיהו

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם התחלנו להתבונן בהבטחותיו של הנביא יחזקאל, ועסקנו בהבטחה על איחוד יהודה וישראל. ראינו כי הפילוג בין הממלכות קדום, והתייחסנו לנבואותיהם של ישעיהו והושע אודות קיבוץ נידחי ישראל ואיחוד מחודש של השבטים תחת הנהגת מלך מבית דוד.
בשיעור זה נבחן את יחסו של הנביא ירמיהו לסוגיה זאת, בעזרת הנבואה המתייחסת לנושא באופן ישיר (ירמיהו ג, ו – ד, ד):
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם: וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא שָׁבָה ותראה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה: וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא: וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ: וְגַם בְּכָל זֹאת לֹא שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל לִבָּהּ כִּי אִם בְּשֶׁקֶר נְאֻם ה': 
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה: הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם: אַךְ דְּעִי עֲוֹנֵךְ כִּי בַּה' אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם ה': שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן: וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל: וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע:    
 בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם: וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא (תשובו) תָשׁוּבִי: אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה': קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ: אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּה' אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל: וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם: נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ: אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד: וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ:
כִּי כֹה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים: הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם".

הרקע לנבואה

על מנת להבין את תוכן נבואתו של ירמיהו, שנאמרה בימי יאשיהו, עלינו לנסות לשחזר את פני התקופה. בתקופה זו התמוטטה האימפריה האשורית, וחיל המצב האשורי עזב את כל המרחב של ארץ ישראל – הן את שטחה של ממלכת יהודה והן את שטחה של ממלכת ישראל, אולם האזור לא נכבש ולא יוּשָב על ידי שלטון אחר. ככל הנראה, בעקבות מצב זה שלט יאשיהו על שטחי ממלכת ישראל שבמערבה ובצפונה של הארץ, עד קצה הגליל.
הכתוב בדברי הימים ב (לד, ד-ט) מתאר בפרוטרוט כיצד דרש יאשיהו את ה', וביער את העבודה הזרה שהותיר מנשה בכל ממלכת יהודה. יאשיהו לא הסתפק בטיהור ממלכת יהודה, ועשה צעדים מעשיים כדי לקרב את שרידי עשרת השבטים, שנותרו בממלכת ישראל, למקדש ולעבודת ה':
"וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם: וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל (מזבחותים) מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם: וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי (בהר בתיהם) בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב: וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם: וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת שָׁלַח אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ וְאֶת מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר הָעִיר וְאֵת יוֹאָח בֶּן יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה' אֱלֹהָיו: וַיָּבֹאוּ אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיִּתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָסְפוּ הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן (וישבי) וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם".
הכתוב מספר כי הלויים אספו כסף למקדש גם ממנשה, אפרים וכל שארית ישראל, ולא רק מיהודה ובנימין. בפסוק הסיכום של הפרק (לג) נאמר:
"וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם".
בנוסף לכך, בעקבות מציאת ספר התורה בבית המקדש כורת יאשיהו ברית מחודשת בין ה' ובין העם.
על רקע זה אפשר להבין את רצונו של יאשיהו להחזיר את כל שבטי ישראל, כולל שבטי ישראל שגלו לאשור ולארצות אחרות ובני ממלכת יהודה שהוגלו על ידי האשורים. חזרה זו הייתה אמורה להיות חזרה לארץ ישראל, לתורת ה' ולהכרה במלכות בית דוד.
לאור המצב שתיארנו, מובן מדוע ירמיהו פונה תחילה אל ממלכת יהודה, ואחר כך לעשרת השבטים.

הנבואה לממלכת יהודה

על רקע עבודת האלילים שהשתרשה אצל ממלכת ישראל, בממלכת יהודה המצב אינו טוב יותר. לגבי ממלכת ישראל משתמש הנביא במילה "משובה", ואילו את ממלכת יהודה הוא מכנה "בוגדה". הנביא מדגיש כי למרות ספר הכריתות שה' נתן לממלכת ישראל, חטאה של ממלכת יהודה איננו קל יותר, ואף להיפך, כפי שכותב רש"י (ג, ז):
"בוגדה – קשה ממשובה.
ישראל, שהיו ראשונים לקלקול ולא ראו פורענות ללמוד ממנו ולשוב, קרויים משובה.     
יהודה, שראתה שגלו אלו ולא לקחה מוסר, קרויה בוגדה".
במילים אחרות: הנביא אומר כי אנשי יהודה היו צריכים ללמוד מן הפורענות הקשה שבאה על ממלכת ישראל בעקבות העבודה הזרה שעבדו, אולם לא עשו כך, ועבדו בעצמם עבודה זרה. סביר להניח כי הנביא מתכוון לעבודת אלילים, לעבודת המולך ולכל ההנהגה הקשה של המלך מנשה, שמלך זמן קצר (כשלושים שנה) לאחר חורבן שומרון וכל ממלכת ישראל.
למרות ספר הכריתות שניתן לממלכת ישראל, ממלכת יהודה לא שבה אל ה' בכל ליבה. למרות התיקון העצום שעשה יאשיהו, שכלל ביעור מקיף של כל העבודה הזרה, מציאת ספר התורה בבית ה' וכריתת ברית מחודשת בין ה' ובין העם, לאחר זמן אנשים חזרו לסורם וחידשו את העבודה הזרה כפי שהייתה בימי מנשה. פולחן האלילים טימא את הארץ ומילא אותה ברעש החוגגים, באלילי אבן ואלילי עץ.
הרד"ק (ישעיהו נ, א) מבאר את דבריו של ישעיהו "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ", ומשווה בין יחסו של ה' לממלכת ישראל ובין יחסו לממלכת יהודה. הוא אומר כי בניגוד לממלכת ישראל, שקיבלה "ספר כריתות", ה' מתייחס לממלכת יהודה כבעל שהוציא את אשתו מביתו אך לא נתן לה ספר כריתות, מפני שהוא עתיד להחזירה אליו. הוא גם מסביר על פי הבנה זו את נבואת יחזקאל על איחוד עץ יהודה ועץ אפרים:
"כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם – הנה אמר ירמיהו 'שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה', פירשו המפרשים כי ירמיה דבר כנגד עשרת השבטים שנתן להם ספר כריתות שלא יהיה מהם עוד מלך כי בקבוץ גליות נאמר 'ועבדי דוד נשיא להם', ואמר 'ולא יחצו עוד לשתי ממלכות'.  
אבל ליהודה לא נתן ספר כריתות, אלא כבעל שמוציא אשתו מביתו שקצף עליה אבל לא נתן לה ספר כריתות לפי שעתיד להחזירה אליו, כן יהודה עתיד להחזיר המלכות לו.  
ונוכל לפרש גם כן לפי שעשרת השבטים לא שבו בשוב הגלות מבבל, ועוד שמשגלו לא יצאו ממקום גלותם וארך להם הגלות מאד, הרי הם כאלו נתן להם ספר כריתות, ובני יהודה שבו לארצם אחר שבעים שנה וישבו בארצם ארבע מאות ועשרים שנה...   
ואמר כנגד יהודה 'אי זה ספר כריתות', כלומר כי קרובים אתם לשוב אלי כאשר שבתם פעם אחרת כי אין ביני וביניכם ספר כריתות ובשובכם ישובו גם כן שאר השבטים כי דוד ימלוך על ישראל כלו, וכן אמר יחזקאל 'הנה אני לוקח את עץ יהודה אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד'. ואף על פי שנתן להם ספר כריתות וכבר היה הכריתות גדול וארך גלות מאד, הנה ישיב אותם עם שבט יהודה".

פנייה לעשרת השבטים לשוב

בניגוד לממלכת יהודה, שיכלה ללמוד ממלכת ישראל ולא עשתה זאת, לממלכת ישראל לא היה ממי ללמוד, שהרי לא היה דור שגלה לפניה.
הרד"ק (פסוק יא) מסביר את חומרת בגידתה של ממלכת יהודה לעומת חטאי ממלכת ישראל:
"ויאמר ה' אלי צדקה נפשה – אף על פי שחטאה משובה ישראל תחלה, הנה אחותה יהודה הוסיפה לחטוא עד שנחשבת אחותה ישראל צדקת כנגדה, ותוספת החטא ביהודה הוא לבזותם בית האל להכניס שם פסיליהם ואליליהם ולבטל שם עבודת האל ולעבוד עכו"ם בבית עצמו, כמו שנאמ' באחז שצוה לעשות מזבח בבבית המקדש דמות המזבח אשר בדמשק, ובטל עבודת מזבח ה' וגו', 'ויסגר את דלתות בית ה'', ונאמר 'ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו', ונאמר עליו 'וגם את בניו העביר באש כתועבות הגוים', וכן במנשה נאמר 'וישתחו לכל צבא השמים', ונאמר 'והעביר את בנו באש ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה'', ונאמר עליו 'הרע מכל אשר עשו האמרי אשר לפניו ויחטיא גם את יהודה בגלוליו', ונאמר 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא ירושלם פה לפה' חללים".
הרד"ק מבין כי חטאה של ממלכת יהודה גדול יותר משל ממלכת ישראל מכיון שביזו את בית ה' על ידי הכנסת אלילים וביטול עבודת ה'. כדוגמה לכך הוא מביא את מעשיהם של אחז ומנשה.
ה' אומר לנביא (ג, יב):
"הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל".
רש"י מבין את הדברים כפשוטם – ה' ציווה את ירמיהו ללכת ולהחזיר את עשרת השבטים, ומקצת השבטים אכן חזרו לארץ ישראל בשנה השמונה עשרה למלכות יאשיהו. הוא מפנה אותנו לפסוקים בדברי הימים ב (לה, יז-יט), המתארים הפסח הגדול שנעשה על ידי המלך יאשיהו, ובו היו שותפים "כל יהודה וישראל הנמצא ויושבי ירושלים".
לעומת זאת, הרד"ק אומר במפורש כי ה' לא ציוה את ירמיהו ללכת לארצות הרחוקות שאליהן גלו פליטי ממלכת ישראל:
"אינו אומר לנביא שילך צפונה במקום שגלו עשרת השבטים, כי הגלה אותם מלך אשור בחלח וחבור וערי מדי והם צפון העולם כלפי מזרח, אלא פירושו 'הלוך' ענין זרוז...   
ומה שאמר 'וקראת' ר"ל שיקרא הדברים האלה בירושלם לפני זקני יהודה, ויקרא הדברים כנגד ישראל שגלו כאילו מדבר עמהם פנים בפנים".[1]
ירמיהו דורש מישראל לחזור בתשובה כתנאי לחזרתם לארץ ישראל, ומנסה לשכנע אותם כי ה' מלא רחמים, סולח לחטאים וגומל חסדים, וכעסו אינו לנצח. בנוסף, הוא דורש מישראל לזכור את עוונותיהם ולבערם.
הנביא פונה אליהם בלשון "שובו בנים שובבים". חז"ל מסבירים כי אף על פי שהם שובבים – הם נקראים בנים למקום, ואהבת ה' לעמו לא תיפסק.
ה' אומר "כי אנכי בעלתי בכם", ורש"י על אתר מבאר את המילה "בעלתי" כלשון אדנות: "ונקראתם בשמי, שאני אדון לכם, ואין כבודי להניח אתכם בידי אויבי". אפשרות נוספת היא לפרש שלשון "בעלתי" מכוונת ליחס שבין בעל לאשתו.
בעקבות התשובה, מבטיח ה' לקבץ גם את היחידים הנידחים מן הגולה – "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן". אך אפשר גם שכוונת הפסוק היא שרק בודדים ישובו לארץ, וחלק לא מבוטל יישאר בגולה.
הנביא מבטיח לגולי ממלכת ישראל שיחזרו לארץ "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן", כלומר תושבים משתי הממלכות – ישראל ויהודה – יחזרו לציון, וכך מובטח לכאורה כי ירושלים תהיה עיר הבירה של כל ישראל, ושתי הממלכות יתאחדו. לבסוף מבטיח ה' למנות עליהם מנהיגים כרוחו, שינהיגו אותם ב"דעה והשכל".

שינוי היחס לארון הברית

הנביא אומר כי בימי הגאולה "לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד". בע"ה נתייחס לנושא זה בהרחבה בשיעור הבא, אך כעת נציין רק כי ככל הנראה, במקביל להכנסת צלם להיכל בימי המלך מנשה הוּצא הארון מקודש הקודשים, ובימי יאשיהו הוא הוחזר למקומו. על פי חז"ל, יאשיהו לא החזיר את הארון למקדש אלא גנזו, שמא האויבים יוליכו אותו לגולה לאחר חורבן הבית.
לעתיד לבוא בני ישראל לא יילכו בשרירות ליבם, וליבם יימלא דעת ה'. זהו המפתח לתשובה – הבנת חסרון דעתם, שיתמלא לעתיד לבוא.
הנביא מוסיף כי במקום שהקדושה תתמקד בארון, ירושלים כולה תהיה כסא לשכינה, ולא יהיה צורך בכסא כבוד בדמות ארון וכרובים. גם הגויים ייקוו לירושלים, ולא ילכו עוד אחרי שרירות ליבם.
הנביא מבשר כי ישראל ויהודה יתאחדו וישובו יחדיו לה' ולארץ ישראל. הוא גם מביע את אכזבתו של ה' מישראל: הקב"ה גילה את חיבתו היתרה לישראל, וציפה שיכבדו אותו, ואילו הם בגדו בו.
הנביא מתאר איך עם ישראל יתוודה על חטאיו, ועל כך ששכח את אלוהיו. ה' פונה אל העם ומפציר בהם שלא להתייאש מן התשובה. העם יודה כי עבודת האלילים לא הביאו להם כל תועלת, שהרי תשועת ישראל יכולה לבוא רק מיד ה', ופולחן האלילים כלל לא הועיל להם ורק עלה להם בהון רב ובחיי אדם במשך הדורות.
הנביא מתאר איך ישראל, שחזרו בתשובה, חשים בושה וכלימה על חטאי כל הדורות, ומתוודים על עוונות הדורות שקדמו להם. הוא מוסיף כי על מנת שהתשובה תהיה שלמה עם ישראל צריך להסיר את השיקוצים ולהישבע רק שבועת אמת בשם ה', תוך קבלת עול מלכות שמיים.
הנביא מוסיף כי אם ישראל יחזרו בתשובה, יבטלו את העבודה הזרה מתוכם ויעבדו את ה' באמת ובלבב שלם – גם הגויים יבואו אחריהם ויזכו לעבוד את ה'.
הנביא תובע מעם ישראל להישבע בשם ה', תביעה שמשמעותה היא קבלת עול מלכות שמים, כשם ששבועת שווא בשם ה' היא כפירה בה'. בניגוד לממלכת יהודה, ש"לא שבה אל ה'... בכל ליבה כי אם בשקר", שבועתם של ישראל צריכה להיות "באמת ובמשפט ובצדקה".
בסוף דבריו חוזר הנביא וקורא לממלכת יהודה לחזור בתשובה שלימה, ומזהיר כי אם לא ישנו את מעשיהם – תשובתם לא תועיל, כדברי רש"י (ד, ג):
"נירו לכם ניר – הוו למדים מעובדי האדמה, שנרים אותה בימי הקיץ להמית שורשי העשבים, שלא תהא מעלה קוצים בעת הזרע בחורף, אף אתם היטיבו מעשיכם בטרם תבוא הרעה, שלא תהא תפילתכם נמאסת כשתצעקו.      
ואל תזרעו אל קוצים – ואל תהי צעקתכם לפני מתוך הרשע, כי אם מתוך תשובה, שלא תהיו דומים לזורע בלא ניר והיא נהפכת לקוצים".
הנביא אומר כי על מנת לתקן את מעשיהם עליהם למול את לבבם, ואם לא כן – יביאו פורענות על עצמם.
בשיעור זה סקרנו את דברי הנביא לשתי הממלכות, שבהם הוא מבשר כי לעתיד לבוא יתקבצו כל באי עולם לירושלים, שתיעשה כולה כיסא ה' בעולם, כשלא יהיה עוד צורך בארון ברית ה'.
בשיעור הבא נשלים את דברינו ונעיין בסוגיית החזרת עשרת השבטים על ידי הנביא ירמיהו ובמעמדו של ארון ברית ה'.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
[1]     בהמשך נתייחס לנושא זה בהרחבה.