אכילת קרבן פסח

  • הרב משה טרגין

אכילת קרבן פסח

ראשונים רבים מבין מוני המצוות מחלקים בין מצוות הקרבת קרבן הפסח ובין מצוות אכילתו ומונים אותן כשתי מצוות נפרדות (ראה למשל: ספר המצוות להרמב"ם מצוות נה-נו; סמ"ג מצוות רכב, רכה; ספר החינוך מצוות ה-ו; יראים מצוות צ, תה). שיטת הספירה הזאת היא ייחודית לקרבן פסח: שאר הקרבנות נמנים כמצווה אחת בלבד, הכוללת הן את ההקרבה הן את אכילת הקרבן (אם יש בו אכילה). בשיעורנו נעסוק הפעם בהבדל שבין אכילת קרבן פסח ובין אכילת קרבן רגיל, שבגללו נמנית אכילת קרבן פסח כמצווה נפרדת.

בית הלוי מתייחס לנושא זה בשני מקומות שונים. במקום אחד (חלק א פרק ב) הוא עומד על החילוק שבין פסח לבין שאר קרבנות מבחינת כמות הבשר שיש לאכול מן הקרבן: בקרבן רגיל מותר לאכול גם פחות מכזית,[1] בעוד שמקרבן פסח יש לאכול לפחות כזית. מה טעמו של הבדל זה? בית הלוי מסביר כי דין כזית בקרבן פסח הוא כדין כזית בשאר אכילות: זהו השיעור המינימלי המגדיר מבחינה הלכתית שֵם אכילה. בקרבן פסח מוטלת על כל אדם ואדם המצווה לאכול מן הקרבן, וממילא חייב כל אחד לאכול ממנו לפחות כזית, שבפחות מכן - אין אכילתו חשובה אכילה. בקרבנות אחרים, לעומת זאת, אין מצווה באכילה כשלעצמה: החיוב לאכול את הקרבן אינו חיוב עצמאי, אלא הוא חלק מתהליך ההקרבה, המצריך שהקרבן ייאכל ולא ייפסד.[2] לדעת בית הלוי, אפשר שהבדל זה הוא שעומד ביסודה של מניית אכילת קרבן פסח כמצווה עצמאית במניין תרי"ג מצוות: אכילת קרבנות אחרים אינה מצווה בפני עצמה, אלא היא חלק מתהליך ההקרבה; אכילת קרבן פסח, לעומת זאת, אינה רק חלק מתהליך ההקרבה, אלא היא מצווה העומדת בפני עצמה ומוטלת על כל אדם ואדם, ומשום כך היא אף נמנית כמצווה נפרדת.

בית הלוי משתמש בחילוק זה גם בהקשר אחר (חלק ג פרק נא אות ד). בעוד שלגבי קרבן פסח אומרת התורה במפורש "אל תאכלו ממנו נא" (שמות י"ב, ט), קובעת הגמרא במנחות כי מותר לאכול בשר קרבנות אחרים בעודו נא. בשר נא מוגדר כבשר שאינו ראוי לאכילה, ועל כן אין אכילתו נחשבת אכילה מבחינה הלכתית. כך, למשל, האוכל כזית מבשר נבלה נא - אינו לוקה על אכילה זו. מדוע אפוא די באכילה כזו בקרבנות אחרים? בית הלוי מוכיח מגמרא זו את שיטתו: אכילה מבשר קרבן אינה חיוב על האדם לאכול, אלא היא תנאי בהקרבה - שהבשר ייצרך; וכשם שניתן לאכול מן הקרבן פחות מכזית, כך מותר לאכול ממנו נא. בקרבן פסח, לעומת זאת, יש מצווה על האדם לאכול, ועל כן דרוש בו מעשה אכילה ואין לאכלו נא. חילוק דומה בין אכילת קרבן פסח לאכילת קרבנות אחרים עולה באור שמח בחידושיו על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"א.[3]

תימוכין לשיטתו של בית הלוי ניתן למצוא במיקומם של דיני קרבן פסח בתורה, שתיאורם העיקרי בא בפרשת בא - הרבה לפני הדיון המפורט בפרשת המשכן והקרבנות. ניתן ללמוד מכאן כי קרבן הפסח ואכילתו שונים משאר הקרבנות. אמנם התורה חוזרת על דיני הקרבן בפרשת ראה (דברים ט"ז), אך היא משמיטה אותו כליל מרשימת הקרבנות שבספר ויקרא.

ראיה נוספת לחילוקו של בית הלוי בין הקרבת קרבן הפסח לאכילתו היא מסגרת הזמן השונה של שתי הפעולות. בניגוד לקרבנות אחרים, הנאכלים מיד עם שחיטתם, קיים פער זמנים בין שחיטת קרבן הפסח לבין אכילתו: הקרבן נשחט מחצות היום של ארבעה עשר בניסן ועד הערב, ואילו זמן אכילתו מתחיל רק לאחר השקיעה - עם כניסתו של ליל חמישה עשר.[4] יתר על כן: בברייתא בברכות (ט ע"א) נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אם מותר לאכול את קרבן הפסח עד לזריחה (ככל קרבן רגיל, המותר באכילה ביום ההקרבה ובלילה שאחריו), או שמא יש לאכלו עד חצות הלילה; דעת רבי אליעזר, הסבור כי אכילת הפסח עד חצות, מדגישה את השוני שבינו ובין קרבנות אחרים.[5]

גורם נוסף שעשוי להדגיש את ההבדל שבין אכילת קרבן פסח לבין אכילת שאר קרבנות הוא עונש הכרת המוטל על מי שלא עשה פסח. מן הגמרא אין ברור אם חיוב הכרת חל רק על מי שלא הקריב קרבן פסח, או שמא הוא חל גם על מי שהקריב אך לא אכל ממנו. מרש"י (זבחים ק ע"ב), מכל מקום, עולה כי החיוב חל גם על מי שלא אכל מן הקרבן - דבר המלמד אף הוא על מעמדה המיוחד של האכילה בקרבן פסח.

למרות החילוק שהוא מעלה בין פסח ובין קרבנות אחרים טוען בית הלוי כי יש באכילת קרבן פסח גם אלמנט מסוים של אכילת קודשים. לדעתו יש באכילת קרבן פסח שני היבטים בסיסיים: היבט אחד הוא זה הקיים בכל הקרבנות - האכילה הופכת את הקרבן לקרבן שאינו הולך להפסד; וההיבט השני - מצוות האכילה הייחודית הקיימת ביחס לקרבן פסח.

ניתן להביא ראיה להבנה זו מן הגמרא במסכת זבחים, הדנה בדין עשה דוחה לא תעשה במקדש. ככלל, אם יכולתו של אדם לקיים מצוות עשה מותנית בכך שיעבור על מצוות לא תעשה (ואין כל דרך אחרת לקיים את מצוות העשה) - עליו לקיים את מצוות העשה גם במחיר עברה על הלאו. ברם, הגמרא בזבחים מוכיחה כי דין זה אינו חל במקדש, והיא מוכיחה זאת מדין הקשור לקרבן פסח. התורה אוסרת לשבור עצם בקרבן הפסח (שמות י"ב, מו), ודין זה חל, על פי הגמרא, ביחס לכל העצמות - גם עצמות המכילות מח הראוי לאכילה. מדוע אין העשה (של מצוות אכילת קרבן פסח) דוחה את הלאו (שלא לשבור בו עצם)? הא למדת, מסיקה הגמרא בזבחים, שבמקדש אין עשה דוחה לא תעשה. מסוגיה זו מוכח כי אין די לאכול כזית מקרבן פסח, אלא יש חיוב לאכול את כל הבשר הניתן לאכילה; שאם לא כן - מה עניין עשה דוחה לא תעשה לכאן: והרי ניתן לקיים את המצווה באכילת בשר שאינו כרוך בשבירת העצמות? נמצאנו למדים כי יש באכילת הפסח שני ממדים: המצווה המיוחדת של אכילת הפסח, המצריכה אכילת כזית על ידי כל אדם, ומצווה נוספת - לאכול את כל הבשר הניתן לאכילה, על מנת שלא יבוא לידי הפסד, כבשאר הקרבנות.

הנחה זו, כי יש לפסח גם מעמד של קרבן סטנדרטי וכי חלים עליו דינים דומים, הנחה מסתברת היא, אלא שאין לה ראיה מן הכתובים. כבר ציינו לעיל כי דיני קרבן פסח מופיעים בפרשת בא, הרבה לפני דיניהם של שאר הקרבנות ובמנותק מהם. אמנם התורה חוזרת על דיני קרבן פסח בפרשת ראה, לאחר שכבר הציגה את דיני שאר הקרבנות; ועם זאת, עדיין יש מקום לתהות מדוע הושמט קרבן פסח מספר ויקרא, המטפל בדיני כל הקרבנות. שאלה זו, בדבר היחס שבין קרבן פסח ובין עולם הקודשים, יש לה השלכות רבות, החורגות מתחום דיני אכילת הקרבן, וממילא גם מתחומו של שיעור זה.



[1] ראה פסחים ג ע"ב, ששם מסופר על כוהן שאמר "הגיעני כפול" - שקיבל מלחם הפנים כמות בגודל של פול

[2] יתר על כן: הבעלים כלל אינו חייב לאכול מן הקרבן, ואף אם מסר את חלקו לאחר - הקרבן כשר, שהרי נעשה לאכילה ולא להפסד.

[3] על פי דרכו של בית הלוי, יש מקום לראות בדיני אכילת קרבן פסח מודל לדיני אכילה בכלל ולטעון כי כל מה שחל ביחס לקרבן פסח יוגדר כמעשה אכילה. למשל: הגמרא בפסחים פב ע"ב מציעה כי ניתן לקיים את מצוות האכילה גם באכילת גידי הבהמה, ולא רק על באכילת בשרה. כנגד דברים אלו עומדת לכאורה הגמרא בחולין קיז ע"ב, הטוענת כי גידים אינם נטמאים בטומאת נבלה. מן הגמרא בפסחים עולה אפוא כי גידים נחשבים כבשר לעניין אכילה, אלא שבשל סיבה כלשהי הם אינם מקבלים טומאת נבלה.

[4] על חילוק זה, המדגיש את אופיו הייחודי של קרבן פסח ביחס לקרבנות אחרים, עמד לראשונה בעל היראים (רבי אליעזר ממיץ) במצווה תה.

[5] דן בכך בהרחבה הרב מרדכי ברויאר בספרו "פרקי מועדות" חלק א עמ' 170-165.