אמה עבריה

  • הרב אביעד ברטוב
א. מכירת אמה כשיקום
אמה עבריה היא ילדה יהודייה צעירה אשר אביה מוכר אותה לעבדות. בתקופת המקרא נוהג זה אפשר למשפחות עם קשיים כלכליים לדאוג לעתיד טוב יותר לילדיהם:
אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו. ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה. ברח האב או שמת או שלא היה לו לפדותה - הרי זו עובדת עד שתצא.
(רמב"ם, הלכות עבדים, ד', ג).
אמה עבריה משתחררת במספר רב של דרכים (הקודם מבניהם): אחרי שש שנים מן המכירה, כאשר מגיע היובל, במיתת האדון, בגרעון כסף,[1] בשטר שחרור ומחילה, ובסימני נערות (הלכות עבדים, ד', ו - יא). בנוסף לכך, האדון או בנו יכולים להתחתן איתה, תהליך הנקרא ייעוד, ומהתורה נראה כי יש עדיפות לייעוד:
(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:
(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:
...
(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.
דהיינו, ברירת המחדל היא שהאדון מייעד אותה, ורק אם היא "רעה בעיניו" הוא לא מייעד אותה ואז אסור לו למכור אותה. העדיפות השנייה היא לייעד אותה לבנו של האדון, ורק אם גם האדון וגם בנו לא מייעדים, היא משתחררת באחת מן הדרכים שצויינו לעיל.
מוסד האמה העברייה המקראי מקביל, אפוא, ל"כפר נוער" או משפחות אמנה אליהם נשלחים ילדים אשר הוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם, דהיינו מכירת הילדה לאמה עברייה מהווה תהליך שיקום וסיוע לאישה חסרת אמצעים.[2]
כאמור, דרך השיקום המועדפת היא נישואין עם האמה, ועל כן מובן כיצד דיני אמה עבריה יכולים להיות בסיס ללימוד דיני קידושין:
מנלן דמיקניא בכסף, וכסף דאבוה הוא? אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא: "ויצאה חנם אין כסף" (שמות, כ"א, יא) - אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? אב.
(ג:).
והלא דין הוא: ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה - נקנית בכסף, זו שנקנית בביאה - אינו דין שתקנה בכסף!
(ד:).
ב. יחס התורה לעבדות ולנישואי קטינות
בתרבות שלנו עבדות אסורה ומוקצה מחמת מיאוס, אך במזרח הקדום (ואף בתקופות מאוחרות הרבה יותר) היא הייתה מקובלת. בהלכה, ישנן שתי מערכות דינים המתייחסות לעבדות - כלפי גויים (עבד ושפחה כנעניים) וכלפי יהודים (עבד עברי ואמה עברייה). מבלי להתייחס לדקויות של הגדרות,[3] בפועל עבדים יהודיים הם בני חורין עם הגבלות שונות, ואילו עבדים גויים הם עבדים של ממש. אולם, ביחס לחוקים אחרים במזרח הקדום, התורה העניקה לעבדים גויים זכויות רבות והטילה הגבלות רבות על בעליהם,[4] וניתן לראות בחוקי התורה את ראשיתה של קריאת התיגר על מוסד העבדות. הרב יואל בן נון (בספרו מקראות, העיון לפרשת משפטים) טוען, בעקבות עיון משווה בין מסמכים מן המזרח הקדום לבין פסוקי התורה, כי המונח 'עברי' המופיע במקרא הוא למעשה חלק מן התיעוד ההיסטורי למאבק זה. על פי התפיסה המקובלת בחז"ל, המונח "עברי" באה לציין את מוצאנו האתני/גיאוגרפי - אברהם העברי הגיע מעבר הנהר לארץ כנען.[5] לדעת הרב בן נון, המנוח "עברי" מקביל למונח "חפירו"/"עבירו"/"עפירו" המופיע בספרי המזרח הקדום, ומציין מעמד סוציאלי של פליטים ועקורים, והתורה השתמשה בו כלפי עם ישראל לציון שיוך אתני:
לסיכום נאמר, שבכל האזכורים של 'עברים' במקרא ישנם קווי היכר השאולים מדמותם של ה'עַפרו' בתעודות החיצוניות; אבל לא פחות מכך בולטת התמורה שחלה בשימוש במונח זה במרוצת השנים. המונח 'עַבִּרו/עַפרו', שראשיתו מונח סוציאלי וכינוי לפליטים ועקורים בכל רחבי המזרח הקרוב, הפך במסורת המקראית לציון אתני ('עברי') שבו משתמשים כדי לתאר את בני ישראל בעת היותם מצויים בתנאי גרות ושעבוד...
(שם, עמוד 83).
מאחר ומוסד העבדות העברית נוהג רק כאשר היובל נוהג (הלכות עבדים, א', יח), דיני אמה העברייה התבטלו עם ביטול היובלות.[6] אולם, האפשרות ההלכתית לחתן בת בגיל צעיר על ידי אביה איננה מוגבלת,[7] והיא קיימת באופן תיאורטי גם כיום. בתרבות ובחוק המערביים המודרניים נישואי קטינות נחשבים לפשע אלים ומגונה, וברור כי התורה אפשרה זאת במציאות בה אין רשת בטחון סוציאלית. במציאות כזו, כאשר משפחה נקלעה למצב כלכלי קשה מצבם של הקטינים, ובמיוחד הקטינות, היה פגיע ביותר, והדרך המיטבית לדאוג לבטחון הקטינות היה להשיא אותן בגיל צעיר, כך שבעלה ידאג לבטחונה הכלכלי והאישי. כמו כן, האב זכאי למסור את בתו לנישואין בלבד, ולא לזנות.[8] על כל פנים, בימינו המציאות החברתית-כלכלית שונה מזו שהייתה בתקופת המקרא ובתקופת חז"ל, ובהתאם לכך הרבנות הראשית אסרה לחתן נשים לפני גיל 16.[9]
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
[1]   עיינו הלכות עבדים, ב', ט - יא.
[2]   ספר החינוך מדגיש נקודה זו:
משרשי מצוה זו, שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למכרה, וצוה הקונה אותה לישא אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל רחום וחנון הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע פדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממדותיו המעולות.
(מצווה מ"ג).
[3]   עסקנו בכך בקצרה בשיעור הקודם.
[4]   עיינו הלכות עבדים, ה', ו; ח', א, ד, ז, ט - יג; ט', יב - יג; הלכות רוצח ושמירת הנפש, ב', י - יב; הלכות חובל ומזיק, ה', ב.
[5]   עיינו בראשית, י"ד, יג; בראשית רבה, מ"ב, ח.
[6]   עיינו הלכות שמיטה ויובל, י', י.
[7]   עיינו הלכות אישות, ג', יג - טז.
[8]   עיינו הלכות נערה בתולה, ב', טו - יז.
[9]   עיינו זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית", מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמודים 131 - 85, פרק ו', תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.