אמוראים כמפרשי משנה

  • הרב יוסף מרקוס

א. הפרשנות התלמודית למשנה

בשיעור זה נעסוק מעט בפרשנות התלמודית למשנה. גולת הכותרת של התלמוד הבבלי והירושלמי הוא פרשנות המשנה. למרות שהגמרא עוסקת בתחומים רבים נוספים מההלכה ומהאגדה, הציר המרכזי של הגמרא נע סביב המשנה ופרשנותה. בעל השרידי אש[1] העיר שניתן למצוא סוגים רבים של פרשנות למשנה בגמרא:

1. פרשנות פילולוגית - ביאור מילים קשות במשנה. למשל, הגמרא בכתובות י: עוסקת בביאור המילה "אלמנה" המופיעה במשנה שם (ובעקבות כך בביאור מילים נוספות); ובדף יז: מבארת הגמרא את המילה 'הינומא' המופיעה במשנה (טו:).

 2. דיוקים בסגנון המשנה ובצורת ההתנסחות שלה.

 3. בירורים באשר לגרסאות מתחלפות במשנה

 4. ביאור משפטים קשים וסתומים במשנה.

יש להוסיף על דבריו שהגמרא עסוקה תדיר בביאור מקורות המשנה, היחס בין המשנה לבין מקורות תנאים מקבילים ועוד ועוד.

אולם מעבר לעצם העובדה שהגמרא מבארת, מצדדים שונים, את המשנה, מעניין לשים לב לדרכי הפרשנות והפתרונות הניתנים לקשיים העולים מהמשנה: האם ניתן למצוא שיטתיות בפרשנות המשנה? האם אמוראים שונים נוטים לבאר את המשנה באופנים שונים באופן עקבי? מספר חוקרים הראו שהתשובה היא חיובית, ובהחלט ניתן לעמוד על שיטות פירוש שונות למשנה אצל האמוראים. במסגרת זו נסתפק במספר דוגמאות בלבד

ב. אביי ורבא

המשנה בראשית מסכת סנהדרין עוסקת בסוגי בתי הדין השונים (בית דין של שלושה, של עשרים ושלושה ושל שבעים ואחת) ובשאלה איזה סוג בית דין נצרך במקרים השונים בהם יש צורך בבית דין. בין השאר נאמר שם: "עיבור החדש בשלשה". הגמרא (י:) דנה במשמעותו של דין זה:

עיבור החדש בשלשה - חישוב לא קתני, קידוש לא קתני, אלא עיבור. לא ליקדשא וממילא לעבר!

רש"י מסביר שלו היה כתוב שעל מנת לעשות חשבון אם יש צורך לעבר את החודש מסיבות שונות או לקבל עדות החודש מפי עדים ('קידוש') צריך שלושה זה היה מובן, אך מדוע צריך שלושה בשביל עצם ההכרזה 'מעובר'? הגמרא מביאה שני תירוצים:

אמר אביי: תני קידוש החדש. תניא נמי הכי: קידוש החדש ועיבור השנה בשלשה, דברי רבי מאיר. אמר רבא: והא עיבור קתני! אלא אמר רבא: קידוש ביום עיבור - בשלשה, אחר עיבור - ליכא קידוש.

תירוצו של אביי בנוי על שינוי גרסה: לדעתו, יש לתקן את גרסת המשנה כפי שהיא לפנינו ולשנותה ל'קידוש החודש'. הגמרא אף מביאה ברייתא המחזקת את שיטתו. אולם, רבא מתנגד לתירוצו בטענה עקרונית - זוהי לא נוסחת המשנה ('והא עיבור קתני'), ולכן הוא מתרץ שהכוונה היא לפעולת הקידוש ביום העיבור.

בדיקה פשוטה בפרויקט השו"ת על בסיס המילים 'רבא...והא...קתני' מלמדת שטענה זו של רבא על כך שאין לשנות גרסה על מנת לתרץ את המשנה חוזרת בעוד מספר רב של מקומות ובמקרים רבים טענתו היא כנגד אביי, אשר באופן עקבי אכן משנה את גרסת המשנה כאשר הוא נתקל בקושי[2]. נבחן מקרה נוסף: המשנה במסכת סוטה ז. מתארת את הליך השקיית הסוטה באופן מפורט. בין השאר המשנה קובעת: "אם אמרה טמאה אני – שוברת כתובתה ויוצאת". הגמרא (ז:) טוענת שלכאורה יש ללמוד מכך שנוהגים לכתוב שובר (מעין קבלה המוכיח שתשלום בוצע). הבעיה היא, כפי שמסביר רש"י, שזו מחלוקת תנאים במסכת ב"ב קע:, והגמרא מתקשה להניח שהמשנה בסוטה נוקטת עמדה חד משמעית בשאלה זו. הגמרא מביאה שני הסברים:

אמר אביי, תני: מקרעת. א"ל רבא: והא שוברת קתני! אלא אמר רבא: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן.

אביי משנה את הגרסה ל'מקרעת', דהיינו קריעת שטר הכתובה אולם רבא, שוב, טוען את טענתו העקרונית שכתוב במשנה 'שוברת', ולכן הוא מתרץ שמדובר במקום שלא כותבים את שטר הכתובה ומימלא חייבים לכתוב שובר.

אם כן, לפנינו מחלוקת עקרונית בין אביי לרבא באשר לאפשרות לשנות גרסה במשנה על מנת להעמידה, וכבר העיר הרי"נ אפשטיין בספרו מבוא לנוסח המשנה (א, עמוד 383) על תופעה זו ביחס לרבא.

פרופ' דוד הנשקה[3] רצה לטעון ששורש המחלוקת בין אביי לבין רבא עקרוני ומהותי: על פי אביי נוסח המשנה כפוף לתוכן ההלכתי, וכאשר יש ניגוד בין השניים יש להעדיף את התוכן. על פי רבא, לעומת זאת, יש להתייחס למשנה כפי שמתייחסים לנוסח התורה: לנוסח יש משמעות בפני עצמו, והוא אינו כפוף לתוכן ההלכתי הישיר והגלוי; יש לקבל אותו כמות שהוא ולדייק ולמצות כל קמט סגנוני שבו. הנשקה מאריך בביאור המחלוקת ומסביר שבעוד שאביי ראה במשנה הכתובה אמצעי טכני להמשיך ולזכור את ההלכות שבעבר היו נשנות בעל פה, הרי שרבא מייחס מעמד קדוש ועצמאי לנוסח, המחייב להיצמד ללשונו ומאפשר גם לדרוש ולדייק בו.

הנשקה הראה שישנו הבדל עקבי נוסף בין אביי לבין רבא הקשור גם הוא ישירות לשורש המחלוקת הנזכר: כאשר יש הבדל של גווני לשון בין המשנה למקורות תנאים אחרים, אביי נוטה לגשר בין ההבדלים, בעוד רבא עומד על הבדלים, דורש את שינויי הגיוון ומסיק מכך מסקנות הלכתיות. אחד מהדוגמאות אליהן הוא מציין היא הגמרא בסוכה לו., לגבי אתרוג כושי:

אמר מר: אתרוג כושי פסול. והתניא: כושי - כשר, דומה לכושי פסול! - אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין - דומה לכושי תנן. רבא אמר: לא קשיא, הא - לן והא - להו

במשנה בסוכה (לד:) נאמר שאתרוג כושי פסול, אולם בברייתא מופיע ניסוח אחר הפוסל דווקא את ה'דומה לכושי'. אביי מגשר בין הפערים ומסביר שגם במשנה נאמר למעשה 'דומה לכושי', אך רבא טוען שיש להיצמד לנוסח המופיע במשנה ולדעתו אכן יש הבדל בין המשנה ובין הברייתא: המשנה, התייחסה לארץ ישראל, בה לא רגילים לכך ולכן הוא פסול (על פי הסבר רש"י שם), והברייתא עסקה בבני בבל הרגילים בכך.

ג. רב יוסף

כפי שציינו בשיעור שעבר, אחת משאלות היסוד באשר לעריכת המשנה, שאלה שכבר גאונים וראשונים נגעו בה והיא המשיכה ונידונה אצל חוקרי המשנה בימינו, היא מה בדיוק היה התפקיד שנטל על עצמו רבי כאשר חיבר את המשנה: האם הוא בעיקר שימש כמאסף, האוסף מקורות שקדמו לו ללא התערבות רבה בתוכן, או שמא המשניות שקדמו לו שימשו בידו כחומר ביד היוצר לערוך ולהתקין חיבור חדש, אחיד ומסודר. נפקא מינה אחת לשאלה זו היא האם תתכן סתירה בין משנה אחת לרעותה, במסכת זו או אחרת: לפי הגישה הראשונה בהחלט תתכן סתירה שכזו משום שהמשניות מבטאות תפיסות שונות, ורבי, ששימש בעיקר כמאסף, ליקט דעות שונות והכניסן לתוך משנתו גם כאשר לא ציין את שם התנא במפורש. אולם, לפי הגישה השנייה, 'משנה סתמית' היא פרי יצירתו של רבי ועברה את עריכתו כך שקשה להניח ששתי משניות יסתרו אחת את השנייה. מספר פרשנים וחוקרים העירו[4] ששאלה זו העסיקה כבר את האמוראים, וניתן לזהות גישה עקבית אצל חלקם באשר לשאלה זו.

במסכת מגילה פרק א' מופיעות מספר משניות הפותחות במילים "אין בין", כאשר בכל משנה נידון נושא אחר בו יש השוואה הלכתית בין שני דינים, והמשנה קובעת שהדינים שווים לגמרי חוץ מפרט מסוים. משנה ט עוסקת בהבדלים שבין סוגי כהנים גדולים:

אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות. אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה.

בחלק הראשון של המשנה נקבע שכהן גדול שהתמנה לתפקיד על ידי לבישת בגדי הכהונה שווה בדינו לכהן גדול שהתמנה לתפקיד על ידי משיחה בשמן, למעט דין אחד: רק הכהן שנמשח מביא את פר החטאת המיוחד של הכהן הגדול המופיע בויקרא ד', ג (אשר חז"ל כינו אותו "פר הבא על כל המצות"). בחלק השני של המשנה נקבע כי כל הדינים החלים על כהן גדול המשמש ועובד בפועל, חלים גם על כהן גדול שעבר מתפקידו, למעט שני קורבנות: פר של יום הכיפורים ועשירית האיפה.

הגמרא שם בדף ט: פותחת וקובעת שהמשנה היא לא כשיטת רבי מאיר, ומביאה ברייתא בה רבי מאיר וחכמים נחלקו בשאלה האם כהן גדול שהתמנה על ידי 'ריבוי בגדים' מביא פר הבא על כל המצוות או לא. רבי מאיר סבר שכן, בניגוד למשנה, וחכמים סוברים שלא. הגמרא בהמשך הדיון מתקשה בהעמדת המשנה שלא כשיטת רבי מאיר, לאור הסיפא של המשנה שקבעה שכהן שעבר אינו מביא פר של יום הכיפורים ועשירית האיפה. הגמרא מדייקת ממשפט זה שבשאר דברים כהן המשמש (בפועל) וכהן שעבר שווים, אך בברייתא המובאת בגמרא דווקא רבי מאיר סובר שבשאר דברים הם שווים, ואילו רבי יוסי חולק וסובר שכהן שעבר שוב "אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט". הסיפא של המשנה, אפוא, מתאימה דווקא לשיטת רבי מאיר, ובניגוד לרישא.

הגמרא מביאה שתי תשובות:

רישא רבנן וסיפא רבי מאיר? אמר רב חסדא: אין, רישא רבנן וסיפא רבי מאיר. רב יוסף אמר: רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי.                                            

רב חסדא מבטל את הקושיה וטוען שאין כלל בעיה לומר ששני חלקי המשנה מבטאים את דעותיהם של שני אמוראים שונים. אולם, רב יוסף עונה שהמשנה היא כשיטת רבי, שהוא עצמו סובר בעניין הראשון כחכמים ובעניין השני כרבי מאיר.

בגליון הש"ס מעיר רבי עקיבא איגר לשש סוגיות נוספות בהן רב יוסף עונה בצורה זו ועושה שימוש במשפט "רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי". כלומר, רב יוסף עקבי בשיטתו שיש לראות משנה סתמית ככזו שמבטאת את דעתו של רבי: רבי לא רק אסף וקיבץ דעות של תנאים שונים (כפי שבא לידי ביטוי בתשובתו של רב חסדא) אלא גם ביטא את דעתו האישית במשנה, ואם כך יתכן שהוא יסבור בנושא מסוים כתנא אחד ובנושא אחר כתנא שני.

ד. רבי יוחנן ורבי ינאי

שיטתו זו של רב יוסף עומדת בניגוד לשיטתם של אמוראים אחרים. אחד מהחשובים שבניהם הוא רבי יוחנן, אשר במספר מקומות מסביר את המשנה כך שחלקה הראשון הוא כדעתו של תנא אחד וחלקה השני הוא כדעת תנא אחר. הגמרא בסנהדרין סב: (ובעוד מקומות) מעירה שהעמדה זו של המשנה עדיפה על רבי יוחנן מאשר להדחק ולהסביר שני מקרים במשנה אחת הנראים סותרים על ידי העמדתם במקרים מציאותיים שונים: "רבי יוחנן לטעמיה, דלא מוקים מתניתא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא". הגמרא בקידושין (סג:) קובעת שלרבי ינאי, רבו של רבי יוחנן, באמת הייתה שיטה אחרת בעניין זה:

אמר ריש לקיש: ש"מ לדרבי ינאי, דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמא ואליבא דחד תנא, ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא.

רבי ינאי מעדיף להעמיד את המשנה כתנא אחד גם אם העמדה זו מצריכה להדחק ולהעמיד שני חלקים במשנה בשני מקרים מציאותיים שונים, על פני האפשרות להסביר שבמשנה ישנן שתי דעות של שני תנאים שונים.

הבאנו, אם כן, מספר דוגמאות בודדות, בבחינת טיפה שבים, לשיטות פרשניות עקרונית של האמוראים למשנה. בשיעור הבא נעבור לעסוק בנושא העיקרי של סדרת שיעורים: מפרשי המשנה מתקופת הגאונים ואילך.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   רבי יעקב יחיאל ווינברג, במאמרו 'הפרשנות התלמודית למשנה', הודפס בשו"ת שרידי אש, חלק ד.

[2]   כמו כן, ישנן דוגמאות רבות נוספות בהם רבא התבטא בסגנון אחר ולא אמר 'והא...קתני', אך טענתו העקרונית היא אותה הטענה.

[3]   דוד הנשקה, 'אביי ורבא שתי גישות למשנת התנאים', תרביץ מט, א (תש"מ), עמודים 193 - 187.

[4]   ראו: דוד הנשקה, 'משנה ראשונה בתלמודם של התנאים', עמוד 256 ואילך.