אמיתותה של התורה שבעל פה (א)

  • הרב איתיאל גולד

אמיתותה של התורה שבעל פה - חלק א'

אחד הויכוחים העזים ביותר בתולדות היהדות היה הויכוח סביב שאלת התורה שבעל פה. ויכוח זה החל כבר בתקופת חז"ל, בין הפרושים (=חז"ל) לבין הצדוקים, והמשיך בתקופות מאוחרות יותר בויכוח בין הרבניים לקראים.

באופן כללי, הויכוח ניטש סביב שאלת היחס לתורה שבעל פה. הצדוקים, ולאחר מכן הקראים, טענו כי יש להיצמד לדברים שנאמרו בפירוש בתורה שבכתב, שכן רק הם נאמרו מאת ה', ואין לפרש את התורה ולהוסיף הלכות ודינים ע"י חכמי התורה שבעל פה, שכן תוקף דבריהם הוא רק תוקף של בשר ודם, ולא נובע ממקור אלוהי. ויכוח זה במתכונתו המקורית אמנם חדל להתקיים בעם ישראל, אך גם כיום אנו שומעים טענות הקוראות תיגר על סמכותם של חז"ל לפרש ולקבוע הלכות שאינן מפורשות בתורה.

לכאורה, טענה זו נראית הגיונית ביותר: מדוע יש לנהוג לפי דברים שנמסרו לנו מפי חז"ל אם אינם מופיעים מפורשות בתורה? שאלה זו קשה יותר דווקא לגישתו של ריה"ל, שכן ראינו פעמים רבות כי ריה"ל מדגיש את חשיבות קיום המצוות לפי ההדרכה האלוהית המדוייקת. לפי ריה"ל, כדי להגיע אל העניין האלוהי, יש הכרח לפעול בדיוק לפי המצוות על כל דקדוקיהן כפי שניתנו מאת ה', ואין מקום לשיקול דעת ולסברא בקביעת המצוות. לשכל האנושי אין אפשרות להבין את הדרך להגעה לעניין האלוהי, ולכן לא שייך להסתמך עליו בקיום המצוות. אם כן, דווקא הדרך הקראית נראית מתאימה יותר לשיטתו של ריה"ל!

באופן מפתיע, כשריה"ל נדרש להתמודד עם הקראים, הוא מאשים אותם דווקא בדבר שממנו הם מנסים לברוח - "כל השתדלותם היא בדרך ההתחכמות וההישענות על הסברה" (ג', לה); "הלא אמרתי לך מראש כי ההתחכמות, שיקול הדעת והסברה בתורה אינם מוליכים אל רצון האלוה" (ג', כג).

כיצד ייתכן שדווקא הקראים, שנראים כנצמדים לפשט התורה, עובדים את ה' מתוך סברתם ומחשבתם?

כדי להסביר זאת, מקדים ריה"ל ועוסק בדרך העברת התורה שבכתב במסורת (ג', כה-לג). ריה"ל מדגים כיצד אפילו בתורה שבכתב, שלכאורה הכול בה מפורש, יש צורך במסורת העוברת מדור לדור להבנתה. גורמים רבים המצויים בתורה שבכתב אינם כתובים מפורשות: החלוקה לפסוקים, ניקוד האותיות והטעמים לא נכתבו מראש בתורה שבכתב, אלא נמסרו במסורת. האותיות אמנם הוכתבו מאת ה', אך דרך הקריאה הועברה במסורת בעל פה מדור לדור. יתרה מכך, גם הידיעה שלנו כיום כי התורה שבכתב שלפנינו היא התורה שניתנה בסיני, היא ידיעה שעברה דרך המסורת.

לחשיבותה של המסורת בהעברת התורה שבכתב חייבים להסכים אף הקראים, שכן ללא אמונה במסורת, לא ניתן להסתמך כלל על התורה: "אם כן, הקבלה חובה עלינו ועל הקראים כאחד, וכן על כל המודה כי זאת התורה המצויה עתה בידינו ובדרך הקריאה אשר אנו קוראים בה" (ג', לג).

אם כן, לטענתם של הקראים שיש להיצמד לתורה שבכתב ולא לשמוע למסורת חז"ל אין תוקף אפילו בהבנת התורה עצמה, ואפילו הם מאמינים בעל כורחם בתורה שבעל פה שעברה מדור לדור. מכאן קל וחומר להבנת עניינים שאינם מפורשים בתורה שבכתב - ועל כך, אי"ה, בשבוע הבא.