ארבעה זקנים (פג.)

  • הרב עזרא ביק
 
 
 
גיטין 03
ארבעה זקנים
1. גמרא גיטין פ"ג. "ת"ר לאחר פטירתו ..." עד פ"ג: "...משום זקן אחד קא מתני", רש"י
2. רשב"א ד"ה נמצא, רמ"ה ד"ה ת"ר (הוצאת אופק עמ' ש"ט הוצאת מוסד הר"ק. חי' הריטב"א מכת"י עמ' שס"ה).
3. תוס' פ"ב: ד"ה כגון.
4. רשב"א ד"ה ועברה.
 
הגמרא בדף פג. מצטטת ברייתא המשמרת דיון של התנאים בנוגע לשיטת ר' אליעזר. ארבעה זקנים (בסופו של דבר הרשימה תתארך לששה זקנים) נכנסו להשיג על דבריו של ר"א, כל אחד בטענה או ראיה אחרת. אנו נדון בכל טענה, בניסיון להוציא ממנה את הטענה הלוגית או את המושג ההלכתי שעומדים מאחורי ההתנגדות לאפשר שיור בגירושין.
 
א.      ר' טרפון
 
נענה ר"ט ואמר: הרי שהלכה זו ונישאה לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים, לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה. הא למדת שאין זה כריתות.
 
כוונת השאלה היא שעל ידי נתינת גט עם שיור כלפי בן אדם מסוים, יתכן מצב שמצות יבום תעקר, מאחר שאם המשויר הוא אחיו של בעלה החדש, דין יבום מתבטל, היות והאשה היא,מבחינתו של האח החי,  אשתו של הבעל הראשון (המגרש).
 
כנראה שמצב זה של "עקירת" מצוה מן התורה הוא בלתי רצוי, וזה לבד מהוה סבה לא לאפשר את השיור מלכתחילה. השאלה היא, כמובן, למה. גם אם התוצאה של הפקעת מצות יבום היא בלתי-רצויה, איך זה מהוה סבה לפסול את הגט?
 
רש"י (ד"ה שאין) כותב, "שלא אמרה תורה כריתות העוקר דבר מן התורה". לכאורה כוונת רש"י היא שעקירת מצות יבום היא סבה חיצונית להסיק שהתורה מן הסתם אינה מאשרת את הגירושין. אין זה סביר שהתורה תהיה בעד מעשה הלכתי שפועל לעקור דבר הרצוי. נדמה לי שסברא כזאת צריכה להתבסס על כך שיש צורך בדין מיוחד כדי לאפשר גירושין בשיור. (וכפי שראינו בשיעורים הקודמים, הגמרא אינה שואלת מאי טעמא דרבנן, ורק דורשת מקור לשיטת ר' אליעזר.) לכן מסיק ר"ט שאין זה סביר שהתורה תתאמץ לאפשר את הדין המיוחד הזה אם תהיינה לו השלכות שליליות.
 
לפי זה, לשון מסקנת ר"ט – "הא למדת שאין זו כריתות" – אינה מביעה סברא מיוחדת הקשורה למושג "כריתות". רש"י איננו מסביר למה מושג כריתות מתנגש עם גירושי שיור; הגמרא רק טוענת שהתורה, בצורה כללית, מתנגדת למוסדות שעוקרות דיני תורה. כך הסיק הרשב"א לגבי פירוש המלים "אין זו כריתות":
 
הא למדת שאין זו כריתות: פי', אינו גט, ולישנא דקרא נקט דכתיב ספר כריתות. (רשב"א ד"ה נמצא)
 
כלומר, אין שום משמעות מיוחדת לביטוי "אין זו כריתות" ואין הוא אלא שם נרדף ל"אינו גט". הפירוש הזה תמוה במידה מסוימת, כי מסכת גיטין מלא בפסקים בלשון "אינו גט" או "אינה מגורשת", ורק פה נאמר על מקרה מסוים ש"אין זו כריתות". פתאום התנאים מחליטים להשתמש בלשון הפסוק! יש לזכור שבעמוד הקודם ר' אמי השתמש בביטוי "כריתות" כדי להביע דין וסברא מיוחד שמחייב ניתוק מוחלט. אך כאן אין זו משמעות הביטוי.
 
הסבה שרש"י והרשב"א לומדים כן היא משום שכנראה לדעתם אין אלטרנטיבה. מה יכולה להיות הסברא שבגלל שלא יהיה יבום אחרי הנישואין השניים לכן לא יחול הגט עתה? למה יש עתה, בזמן חלות גט, חוסר כריתות? לכן, מסביר הרשב"א באריכות שאכן יש כלל שאין התורה מאשרת מהלכים שגורמים להסתבכות בהמשך, וזהו כל הסבה שאין הגט הזה חל.
 
לדעתי, יש אפשרות להציע הסבר לר"ט שיעניק לביטוי "אין זו כריתות" את המשמעות הפנימית (שאכן גם הרשב"א יסביר כן לגבי מקרים שיבואו בהמשך של הביטוי), דהיינו, שהתופעה שר"ט הצביע עליה, עקירת היבום העתידי, מורה שיש חסרון בכריתות ובניתוק של האשה בשעת חלות הגט. יש כאן דרשה, המבוססת ל הביטוי "ספר כריתות", שמחייב שגירושין יהיה טוטלי ויסיר כל מגבלה מן האשה. ר"ט מוכיח שבמקרה של גט בשיור, קיימת מגבלה ולכן, באמת ובתמים, אין זו כריתות.
 
הכריתות שחייבת לחול בנוגע לאשה היא, כמובן, בתחום האישות. גט, טוען ר"ט, חייב לאפשר לאשה להתחתן עם אדם אחר. טענת ר"ט, כך אני רוצה לטעון, היא שמניעת יבום אחרי מות הבעל בלא בנים מהוה חסרון בעצם הנישואין עצמם. אין אלו נישואין מלאים. נמצא שע"י גט זה האשה מוגבלת מלהיכנס ליחס נישואין מלאים, ולכן "אין זו כריתות".
 
מהי הסברא שיבום עתידי הוא מרכיב בשלימות הנישואין בהווה? התשובה היא שיבום משלים את הנישואין המקוריים, בתחום של הולדת בנים. יש כאן שתי הנחות.
 
א – שנישואין מיועדים להולדת ילדים והיא מגשים את שלימות הנישואין.[1]
 
ב – שיבום ממשיך ומשלים את נישואי האח המת. לגבי ההולדה הדבר הזה מפורש בכתוב – "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת." יש גם סברא, אשר לא נכנס אל פרטיה כאן, שעצם האישות של היבם הם המשך האישות של האח, ולא אישות חדשה.
 
אם נקבל את שתי ההנחות האלו, יוצא שנישואין שאינם ראויים ליבום הם נישואין  שאין להם את מלא היכולת להגשים את יעודם המלא. טענת ר"ט היא שגט שאינו מאפשר נישואין מלאים אלא רק נישואין המוגבלים ביכולת המלאה להגשמת היעדים, הוא גט שחסר לו מלא המידה של "כריתות".
 
בגמרא, רבא העיר על ארבעת הזקנים, ש"כולהו אית להו פירכא לבר מדר' אלעזר בן עזריה". בנוגע לר"ט, הגמרא אומרת שהפירכא היא "אלא מעתה בת אחיו לא ישא שמא ימות בלא בנים ונמצא גורם לעקור דבר מן התורה". זה מסתדר טוב עם פירוש רש"י והרשב"א. כאן לא מדובר בגט כלל אלא בקידושין המקוריים של אדם עם אשה שלא תפל ליבום. לפי רש"י, שאלת הגמרא היא שגם כאן לא אמרה תורה קידושין העוקר דבר מן התורה. התורה אינה מאשרת חלויות הנוגדות את עקרונותיה. לפי הפירוש שהצעתי, אין כאן פירכא. בגירושין יש בעיה מיוחדת בזה שאין אפשרות של יבום לנישואין שאחרי הגירושין. אך בקידושין אין דרישה שהנישואין יהיו מלאים. אכן, בירושלמי מובא תשובה לפירכא. "סברא, טעמא תמן התורה אוסרת עליו, ברם הכא הוא אסרה עליו". ניתן לפרש שזה בדיוק התשובה – אדם יכול לעשות מעשים שתהיה להם חלות מוגבלת, כי כך הוא דין תורה. אך אין האדם יכול להגביל בתנאי את חלות הגירושין שלו.
 
לפי הבבלי, שאין תשובה לפירכא, נצטרך לאמר לפי הדרך הזאת שהגמ' רק מוכיחה ממקרה נישואין עם בת אחותו שאין אכן שום חסרון בנישואין אלו. אפילו לכתחילה אין מניעה לשאת את בת אחותו (ולא שיש סברא שהקידושין לא יחולו). כנראה שאין שום חסרון (וכידוע, הגמרא משבחת את מי שנושא את בת אחותו). ממילא נשמט הבסיס של טענת ר"ט.
 
ב.      מודה ר"א
 
בתוך הדיון בטענת ר"ט, הגמרא מביאה מקור ש"מודה ר"א במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונישאת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו". הנישואין והגירושין מן אחד מן השוק מתירין אותה גם לפלוני שנאסרה עליו. רש"י מנמק "מאחר שניסת לאחר ונתקה מאישות הראשון לגמרי". הנישואין לשני מבטלים את שרידי האישות שנשתיירו לראשון.
 
תוס' (דף פב: ד"ה כגון) כתבו שהיסוד שמבואר פה, שאשה אינה יכולה להיות מקודשת לשני אנשים, נכון רק בתהליך של גירושין. נישואי שני משלימים גירושי ראשון. אך אין זה נכון (לר"א) בתהליך של קידושין. אם נתקדשה לא' חוץ מפלוני, ואז נישאת לפלוני, אין נישואי אחד מהם מבטלת את נישואי הראשון.
 
ההסבר מתבסס על היסודות שהסברנו בשיעור הקודם. בגירושי שיור האשה יוצאת לגמרי מרשות המגרש. השיור חל רק בתחום של האיסור ולא בתחום של הקנין. לכן, כשהיא נישאת לא' מן השוק, מודה ר"א שלא יכול להתקיים שם אשת איש בנוגע לראשון בזמן שהיא לגמרי קנויה לשני. לא יכול להיות שאשתו של שמעון תישא שם איסור של אשת ראובן. אך בקידושי חוץ חייבים לאמר שיש שיור גם בקנין (ולכן המשויר יכול לקדש אותה, אף על פי שאין אדם מקדש את אשת רעהו). כיון שכן השני גם מכניס אותה חלקית לרשותו וגם אוסר אותה, וגם הראשון יש לו קנין (חלקית) בה, בצד המשויר בה, ואין שום סתירה בין שני הקנינים. (עיין בשיעור הקודם בנוגע לשיטת הרשב"א בקידושי חוץ.)
 
ג.      ר' יוסי הגלילי
 
נענה ר' יוסי הגלילי ואמר: היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה? האסור אסור לכל והמותר מותר לכל. הא למדת שאין זו כריתות.
 
הגמרא מעירה שיש הרבה דוגמאות של דבר שאסור לאחד ומותר לשני, כדוגמת תרומה שאסור לזר ומותר לכהן. מסביר הגמרא שר' יוסי מדבר רק על איסורי אישות. ההסבר הוא שר' יוסי טוען ששם אשת איש אינה ניתנת לחלוקה. הגמרא אז מסבירה את הפירכא - "הרי אשת איש" - ומסביר רש"י שכל אשת איש אסורה לעולם ומותרת לבעלה. הטענה הזאת היא רק טענה אם מדובר בשם אשת איש, כלומר אשה שיש לה שם אשת איש אסורה. אם נאמר (כשיטת הפני יהושע) שהאיסור של אשת איש נובע מהיותה קנויה לאיש (מעין איסור גניבה בממונות) ברור שלא שייך לשאול למה אשת איש מותרת לבעלה. האיסור מלכתחילה הוא לבא על אשת איש אחר. אולם אם נאמר שיש שם אשת איש בגברא, שזהו חלק מזהות האשה (כמו שעריות הם שם איסור בזהות האשה), אז אם השם לא ניתן לחלוקה כטענת ר' יוסי, היתה האשה צריכה להיות אסורה גם למי שיצר את השם ההוא, הבעל.
 
ד.      ר' אלעזר בן עזריה
 
נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר: כריתות, דבר הכורת בינו לבינה, הא למדת שאין זה כריתות.
 
בטענת ר' אלעזר בן עזריה, ברור ש"כריתות" מהוה גזירת הכתוב שמגדירה דין מיוחד באופי הגירושין - דבר הכורת בינו לבינה. עצם האיסור לאדם פלוני, טוען ר' אלעזר בן עזריה, מורה שנשאר קשר מסוים לבעל ואין כאן כריתות. לכאורה זהו טענה פשוטה, שאם יש צורך בכריתות טוטלית, כל שיור הוא סתירה למוחלטות של הכריתות. הריטב"א על המשנה הסביר את שיטת ר"א, שגם הוא מסכים שצריך כריתות, אלא שבגירושי חוץ מפלוני האשה "מגורשת ממנו לגמרי לגבי שאר בני אדם". כלומר, ההיתר שחל, חל לגמרי. הטענות של התנאים האחרים מנסים לערער את הנקודה הזאת - גם ההיתר שחל אינו חל לגמרי ואין בו כריתות גמורה. כך ניסיתי לטעון בר' טרפון, שההיתר שחל להתחתן לא מאפשר נישואין שלמים. כך גם נראה בטענת ר' עקיבא.
 
ה.      ר' עקיבא
 
נענה ר' עקיבא ואמר: הרי שהלכה זו ונישאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתארמלה או נתגרשה ועמדה ונישאת לזה שנאסרה עליו, לא נמצא גט בטל ובניה ממזרים. הא למדת שאין זו כריתות.
 
השאלה שנשאלת כאן דומה לשאלה ששאלנו על ר' טרפון. אם אדם נתן גט ע"מ שלא תנשאי לפלוני, והלכה האשה ונישאת לא' מן השוק, ולאחר מותו נשאה לאותו פלוני, נמצא שהתנאי בטל וממילא בטל הגט למפרע, ובניה ממזרים. הדבר עצוב מאד, אך למה תהיה זה סבה שלא יחול הגט בכל מקרה, גם אם תשמור לקיים את התנאי? רש"י מתרץ - וזה מקביל לגמרי למה שכתב בנוגע לר' טרפון - "לא אמרה תורה כריתות המביא את ישראל לידי פסול". כלומר, אין באמת סבה לפסול את הגט, אלא שאין זה הגיוני שהתורה תאשר - במיוחד - גירושין עם תוצאות בעייתיות. אך כאן הרשב"א נטה מהדרך הזאת והסביר שר"ע מתבסס על טענת כריתות כדין מיוחד. וזה לשונו:
 
כלומר, דאפילו לעלמא אינו כורת, דאכתי אגידא ביה, דאי עברה על תנאו גט בטל ובניה מאותו שהותרה לו ממזרין, אלמא אין זה כריתות לשום אדם.
 
הרשב"א מסביר שעצם העובדה שהאשה חייה בספק שתיפסל הגט למפרע נחשב לפגיעה בכריתות, גם אם בסוף לא תיפסל הגט לעולם. (הדיבור הזה צמוד לדיבור ברשב"א שבו הוא הסביר שבנוגע לר"ט "כריתות" הוא רק שם נרדף לגט, מה שמדגיש שיש כן שני פירושים שונים לביטוי "אין זו כריתות".)
 
הסבה שהרשב"א שינה את פירושו בין ר"ט לר"ע ברורה. במקרה של טענת ר"ע, הפירוש המבוסס על חוסר כריתות נראה פשוט. החידוש בדברי ר"ע הוא שגם ספק ביטול הגט נחשב לודאי חוסר כריתות, כי בפועל האשה אינה חופשייה ומשוחררת מכל מגבלה הנובעת מנישואיה הקודמים. ואולם, המגבלה הזאת היא רצינית, והיא נוגעת בעצם ההיתר - אם הגט בטל היא אינה מותרת לאף אחד. במקרה של ר"ט, אין שום חסרון בהיתר האשה, והפירוש שהצעתי התבסס על חסרון מחודש, חסרון בקיום יעד הנישואין המביאים לידי צאצאים. לזה לא נחת דעתו של הרשב"א. אך רש"י לא הסכים לפרש כריתות כמקור הפסול גם במקרה של ר"ע. יש להסביר שרש"י מסתכל על תנאי כדבר חיצוני. אם היא מקיימת את התנאי, הכריתות היא מושלמת. אם היא מבטלת את התנאי, אין כריתות כלל. זהו מצב של שני אלטרנטיבות חלופיות, ואין אחד משפיע על השני. הפירוש של הרשב"א מבוסס על כך שכריתות היא מצב בפועל ולא חלות הלכתי. עצם העובדה של קיום האפשרות שלא תתקיים התנאי גורמת שבפועל האשה חיה בספק וזה פוגע בכריתות של הגט.
 
לכאורה לפי הרשב"א, הדגש בחשש של ר"ע היא על "גט בטל". הגט אינו כורת כי יש ספק אם הוא יצליח לכרות. מה שמוסיף ר"ע "בניה ממזרים" אינו באמת חסרון בכריתות ויש לפרש שאינו אלא תוספת. לפי רש"י, שהטענה היא שלא אמרה תורה כריתות המביאה לידי פסול, מובן למה הוסיף ר"ע שבניה ממזרים, שזה עיקר הפסול הנובע מאישור גט עם תנאי.
 
ו.      דבר אחר, ר"ע, ועוד תנאים
 
יש עוד שלש טענות נגד ר"א, אחד בשם ר"ע, ועוד שניים על שמם של ר' יהושע ור' שמעון בן אלעזר (בפג:). יש להבינם, כל אחד במקומו, בהתאם לעקרונות שהסברנו בשיעור היום ובקודמים. את זה אני משאיר לכל אחד לעשות לבד.
השיעור הבא יעסוק בשני מקרים בסוף פג: - ע"מ שלא תשתי יין, והיום אין את אשתי ולמחר את אשתי.
 
 
מקורות לשיעור הבא:
1. גמרא גיטין פ"ג: "בעא מיניה רבא מרב נחמן" עד פ"ד. "...פסקא פסקא", רש"י ד"ה פסקא, תוס' ד"ה מסתברא
2. רמ"ה פ"ג: ד"ה תיבעי, רשב"א ד"ה תיבעי, ריטב"א ד"ה ושמעינן (בשם רבו, היינו הרא"ה)
3. רשב"א נדרים כ"ט: ד"ה אלא
4. שו"ת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' (בשם ר' אביגדור כהן צדק)
5. גמרא נדרים כ"ח: "הרי נטיעות האלו..." עד כ"ט. "... פקעה בכדי", תוס' כ"ט. ד"ה היום, ר"ן ד"ה אמר ליה אביי
6. ירושלמי קידושין פ"ג ה"א (דף לב.) "הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי זו מקודשת....אין זה גט כריתות"
 
 
 
 
 

[1]  על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד – ומסביר רש"י: הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד: