ארץ ישראל (ב) – ארץ ישראל וברית האבות (יט)

  • הרב יהודה לב גולדברג

בשיעור הקודם, סקרנו את ההגדרות שנתנו חכמים שונים לארץ ישראל, על מנת לבאר תופעות שחסרות עקביות, שנוכל לסכמן כך: אספקטים מסוימים במעמדה המיוחד של ארץ ישראל אבדו עם היציאה לגלות, בעוד שאחרים לא; מאפיינים מסוימים נוגעים גם לחלקי ארץ ישראל שממזרח לירדן, בעוד שאחרים לא. מושגים שונים שהועלו, המדגישים ממדים שונים של ארץ ישראל, הם קדושת ארץ ישראל, "שם" ארץ ישראל וקדושה הנובעת מהשראת השכינה.

בעוד שכל אחד מן המושגים האלה הסביר בהצלחה תופעה מסוימת, עדיין אין לנו תפיסה כוללת שתסדר את המושגים האלה לכדי ראייה שלמה. ייתכן ששתי הבריתות, ברית האבות וברית סיני תסייענה לנו בזה. ברור לכל לומד חומש שארץ ישראל ממלאת תפקיד מרכזי בכל אחת מן הבריתות האלה. על גבי רעיון זה, אפשר להציע כי ברית האבות וברית סיני מסייעות להסביר את התפיסות החופפות-אך-שונות שאנו מוצאים אצל הפוסקים לגבי ארץ ישראל.

 

הדים לברית האבות בארץ ישראל

בשיעורים הקודמים תיארנו את מרכזיות ארץ ישראל בברית האבות[1] והתייחסנו למחויבויות שמעבר להלכה הנובעות מקשר זה.[2] בבסיסה, מגלמת ארץ ישראל שני רעיונות המופיעים בספר בראשית:

1. ארצו של עם ישראל העתידי, והמוקד של ייעודו.

2. מקום הניחן בהשראת השכינה, בו הקב"ה "קרוב לכל קוראיו". נקודה זו מודגשת במיוחד בדברי הרמב"ן.[3]

מכוח שתי תפיסות אלה, אבותינו ערגו אל ארץ ישראל. הם גרו בה, וכמהו אליה כשלא היו על אדמתה.[4] יתרה מזו, הם השקיעו בה מאמצים וראו עצמם כמניחי התשתית לזרעם שישב בה.

בתור שכזו, ניתן לנסח מחדש את השאלה ששאלנו לגבי ברית האבות באופן כללי יותר: האם ישנן משמעויות ארוכות טווח למאמציהם של האבות? האם לברית שנכרתה והתגבשה סביב ארץ ישראל יש ערך עומד עבורנו – או שכל זה היה רק הקדמה למעמד הר סיני - שם "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה" (שבת קלה.-:) – ולמה שבא בעקבותיו?

 

בעלותם של האבות

בכמה מקומות מעלה הגמרא את הטענה כי אחיזתנו בארץ ישראל נטועה בברית הראשונה עם האבות.[5] למשל, ר' אלעזר טוען כי עם ישראל נצטווה לעקור את האשירות עם כניסתם לארץ למרות ש"ירושה היא להם מאבותיהם", ולכן לא היו העצים בבעלות הכנענים על מנת שיוכלו לאסור אותם כעבודה זרה (עבודה זרה נג:). רש"י מסביר את הדברים: "שהרי לאברהם נאמר "כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית י"ג, י"ז), וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחואה".[6]

ר' יוסי אומר: "עד שלא נכנסו לה למפריעה ירשו דא"ר הונא בשם רבי שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי" (ירושלמי חלה ב, א). מתחילת הפסוק אותו מצטט רש"י, "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" (בראשית י"ג, י"ז) – לומד ר' אליעזר שניתן לקנות קרקע פשוט באמצעות ההליכה בו. נראה שבאמצעות הליכתו בארץ ישראל קנה אברהם אבינו סוג של אחיזה בה (בבא בתרא ק.).[7]

בכיוון אחר, רבנו חננאל מוצא התייחסות לבעלות על ידי האבות בהקשר אחר. מאמירת התורה שלאחר גלות: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ" (דברים ל', ה'), לומד ר' יוסי שישנה "ירושה ראשונה" ו"ירושה שניה" בלבד, שקידשו את הארץ. לאחר מכן לא נצרך עוד לקדש את הארץ מחדש (סדר עולם רבא ל; יבמות פב:). רוב המפרשים מניחים שבירושה ראשונה ושניה הכוונה לכיבוש יהושע ושיבת ציון בימי עזרא, בהתאמה. רבנו חננאל, לעומת זאת, מסביר ש"ירושה ראשונה" היא של אברהם, יצחק ויעקב (כך, מסתבר, הוא מפרש את המילה "אבותיך" בפסוק – כמתייחסת לשלושת האבות), והירושה השניה היא בימי יהושע (תוספות יבמות פב:). לפי רבנו חננאל, מגורי האבות בארץ ישראל היו לא רק ההקדמה לישוב הארץ בידי עם ישראל אלא היו עצמם "ירושה".

 

ברית האבות ושם ארץ ישראל

ייתכן שנוכל לחדד את הבנתנו את תפקיד האבות לגבי ארץ ישראל אם ננסה להבין מדוע מפרשים אחרים אינם מפרשים כרבנו חננאל. בעוד שהתוספות מעלים קושיה טקסטואלית על פירושו, נראה שהנקודה המרכזית היא שלהבנתם ר' יוסי מדבר על קדושה ראשונה ושניה.[8] הבעיה העיקרית בהבנה כזו, שהאבות היו מעורבים בקידוש הארץ, היא שיש כאן עירוב של מין בשאינו מינו. קידוש הארץ, במובן הטכני וההלכתי שלו, נראה כתולדה של ברית סיני. זהו מושג פורמלי משפטי שנמדד ביחידות מוגדרות ונושא מטען הלכתי מוגדר, כמו למשל, מצוות התלויות בארץ. בעוד שהאבות היו בוודאי "קדושים", יש משהו אנכרוניסטי בלראות אותם מפיחים בארץ ישראל קדושה במובן הפורמלי.

בניגוד לכך, המקורות מדברי חז"ל אותם הבאנו קודם מדברים כולם על "ירושת" הארץ. בהתאמה לכך, כל אלה עוסקים בדיוק באותו אספקט של ארץ ישראל שבקריאה פשוטה של החומש עסקו בו האבות – התוויית ייעודו של עם ישראל בהקשר לארץ ישראל. האבות לא היו בהכרח בעלי סמכות להגדיר את הארץ כמקודשת לעניין תרומה או מעשר שני. עם זאת, בריתם עם הקב"ה – ברית האבות – אפשרה להם וציוותה עליהם לצעוד את הצעדים הראשונים לקראת בעלות לאומית על ארץ כנען, כמולדתו של עם ישראל.[9]

יתרה מזו, אם נקבל הבחנה זו, ייתכן שבעלות האבות על הארץ לא רק התאימה לתקופה של טרום-מתן-תורה, אל גם משמשת כבסיס לזהותה היהודית של ארץ ישראל מאז ואילך. במילים אחרות, הפנים השונות – קדושת ארץ ישראל ושם ארץ ישראל – מעוגנות בשתי בריתות שונות. הקדושה הפורמלית של ארץ ישראל היא תכונה שנובעת מברית סיני (כמו קדושת ישראל עצמה), על כל השלכותיה, ואותה יכול ליצור רק כיבוש יהושע, לאחר מתן תורה. עם זאת, "שם" ארץ ישראל, הגדרתה כמולדתו של עם ישראל, נובע עוד מברית האבות, כמו גם יכולת הארץ להפוך את עם ישראל ל"קהל" מאוחד, הנוטל אחריות על ייעודו הלאומי. רק ב- ועל יד ארץ ישראל יכולים אנו לקבל זהות לאומית שלמה, מכיוון שבהקשר של ברית האבות, העם והארץ קשורים זה לזה בקשר בל ינתק.[10]

היותה של ארץ ישראל נקודה מרכזית של ייעודו של עם ישראל לא באה רק בעקבות האבות, אלא נוצרת על ידי האבות עצמם וקודמת למתן תורה. באופן דומה, ברית האבות אינה מאבדת ממשמעותה בעקבות מתן תורה אלא ממשיכה להתקיים כשלעצמה. כך, קדושת הארץ עשויה לפקוע, אך הגדרתה, "שמה" של הארץ, המשקפת את מעמדה במסגרת ברית האבות כמקום הייעוד המטא-היסטורי של עם ישראל, אינה פוקעת לעולם.[11]

אם נשוב כעת לרבנו חננאל, ייתכן שגם הוא אינו סבור שהאבות קידשו את הארץ. הברייתא מדברת על "ירושה" ראשונה ושניה, לא "קדושה" ראשונה ושניה. הירושה הראשונה לא קידשה את הארץ, אלא לכל היותר הניחה את התשתית לירושה השניה, שהיא קידשה את הארץ לצמיתות.[12]

 

ארץ ישראל ועולי מצרים

אם, כפי שטענו, "שם" ארץ ישראל נובע מבריתו של הקב"ה עם האבות, מדוע איננו מוצאים אותם מוזכרים בדיונים ההלכתיים אודות גבולות הארץ? בעקבות המשנה,[13] הרמב"ם מדבר כמעט תמיד על גבולות "עולי מצרים" וגבולות "עולי בבל",[14] ולא על הגבולות שהובטחו לאברהם אבינו.[15] מהי החשיבות המיוחדת בכיבוש "עולי מצרים"?[16]

תיתכנה שלוש תשובות לשאלה זו:

1. הכיבוש הראשון, בידי יהושע, הוא זה שמעניק לארץ את שמה ולא ברית האבות (במילים אחרות, דחיית ההבנה שהצענו למעלה). כך הגרי"ד סולובייצ'יק, שבהקשר אחד מדגיש את הבעלות הממונית על הארץ בידי עם ישראל, מצביע על כך שהכיבוש וההתיישבות בימי יהושע הם אלו שיוצרים "שם" ארץ ישראל.[17]

2. שם ארץ ישראל כולל את השטח שכבשו עולי מצרים, אך אינו מוגבל רק אליו בהכרח. ר' אהרן סולובייצ'יק מציע:

"ונראה כי התהוות השם ארץ ישראל יכולה להיות בשני אופנים: א) על יד נתינת הקב"ה את הארץ לאבות, אף קודם שכבשה יהושע, דכבר אז נעשית ארץ ישראל לרכוש עם ישראל, והיינו הדין שארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו שנזכר במסכת בבא בתרא קיט.; ב) על ידי כיבוש עם ישראל, מצד הדין ד"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" (דברים י"א, כ"ד), [18] שעל ידי כיבוש ישראל אנו יכולים להפוך גם מקומות מחוץ לארץ לרכושו הכללי של כלל ישראל, ויהיה נקרא בשם ארץ ישראל"   (פרח מטה אהרן, ספר אהבה, עמ' 179).[19]

לפי זה, גבולות עולי מצרים מוזכרים רק על מנת לכלול מה שנכבש אך אינו כלול בהבטחה לאבות.[20] חבלי ארץ שברית האבות מעניקה לעם ישראל אינם מזקיקים פעולה נוספת על מנת לקבל שם ארץ ישראל.

אמנם, אם ננסה ליישב את דברי ר' אהרן סולובייצ'יק עם דברי הרמב"ם – והעובדה שהוא מתייחס רק לעולי מצרים, נצטרך לומר שעולי מצרים כבשו את מלוא רוחב הארץ שהובטח לאבות, ועוד. הנחה זו צריכה בדיקה.[21]

3. חשיבות "עולי מצרים" אינה בעצם הכיבוש שלהם, אלא בכך שהוציאו לפועל את המובטח בברית האבות – במיוחד בברית בין הבתרים. כך "שם" ארץ ישראל נטוע עמוק בברית האבות, אך הוא עדיין זקוק למימושו בפועל.

 

יציאת מצרים וארץ ישראל

נחדד את ההבדלים בין שלוש הגישות שהוצעו. גישות 2 ו-3 מבקשות לעגן את "שם" ארץ ישראל בברית האבות. גישה 1 סבורה, לעומת זאת, כי ברית האבות אינה נוגעת לעניין באופן ישיר.

גישות 1 ו-2 מרחיבות את שם ארץ ישראל לחבלי ארץ שאינם כלולים בהבטחה לאברהם אבינו. מה תאמר גישה 3? ייתכן שאין היא חולקת בנקודה זו. ארץ רחבה, שבמרכזה ארץ כנען,[22] בהחלט כלולה בחזון ברית האבות של מולדת לייעודו של עם ישראל, ולכן יכולה להיחשב כחלק ממימושה.

גישות 1 ו-3 עומדות על כך שדרושה ירושה בפועל של עולי מצרים על מנת להעניק למקום מסוים שם ארץ ישראל. חבלי ארץ שהובטחו לאבות אך לא נכבשו, יקבלו שם ארץ ישראל לפי גישה 2, אך לא לפי שתי הגישות האחרות.

עם זאת, גישות 1 ו-3 חולקות זו על זו לגבי משמעות הכיבוש של עולי מצרים. בעוד שלפי גישה 1, הכיבוש והישיבה בפועל הם אלה שמעניקים שם ארץ ישראל, גישה 3 סבורה כי את השם מעניק לא הכיבוש אלא מימוש הברית בין הקב"ה לאברהם אבינו.

ההבחנה שהוצעה כעת עשויה להישמע דקה מדי, אך היא מביאה אותנו לבחון אפשרות נוספת: האם גישה 3 (בניגוד לגישה 1) יוצרת זיקה בין יוצאי מצרים לבין ארץ ישראל, גם ללא הכיבוש של הארץ בפועל?

הצעה מפתיעה זו מוצאת ביטוי במסכת בבא בתרא (בבא בתרא קיז.), לגבי חלוקת הארץ בימי יהושע. הברייתא שם מביאה מחלוקת האם הארץ נתחלקה "ליוצאי מצרים" או "לבאי הארץ". אמנם, דור יוצאי מצרים לא זכה להגיע בעצמו לארץ כי כולם מתו במדבר – אך בכל זאת סבורה הדעה הראשונה כי הם ירשו את הארץ. הדור שבא אחריהם, אותו הדור שנכנס לארץ בפועל, לא חילק את הארץ בעצמו אלא ירש את הנחלות מהדור הקודם.

הגמרא לומדת רעיון מפתיע זה מדבריו של הקב"ה למשה עוד במצרים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי[23] אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו', ח').

הגמרא לומדת מכך שהקב"ה מוריש בפועל את הארץ באמצעות פסוק זה, ומדגישה ש"ליוצאי מצרים קאמר להו". במילים אחרות, בני ישראל ירשו את הארץ בזמן יציאת מצרים, עוד בטרם כבשו אותה!

יתרה מזאת: על מנת שלא נטעה להבין שמדובר לא בירושה כמשמעה אלא במבנה משפטי שרק מנחה את החלוקה, מביאה הגמרא השלכה נוספת:

"אמר רבה: ארץ ישראל מוחזקת היא"   (בבא בתרא קיט.).

כלומר, היא מוחזקת על ידי יוצאי מצרים, ולכן בכור שייוולד בדור הבא יורש חלק כפול, שלא כמו בנכסים שהם "ראויים" – פוטנציאליים – בלבד.[24] כמובן, דור יוצאי מצרים לא קיבל את הארץ משום-מקום. מהמילה "מורשה", לומדת הגמרא ש"ירושה היא לכם מאבותיכם" (בבא בתרא  קיז:, קיט:).[25]

 

סיכום

לסיכום, הקדושה הפורמלית של ארץ ישראל והגדרתה כארצו של עם ישראל תואמים, כל אחד מהם, לברית אחרת. בעוד שקדושת הארץ היא תולדה של ברית סיני, "שמה" של הארץ נובע מברית האבות, שהיא זו שלראשונה הגדירה את ארץ ישראל כמולדתו לעתיד של עם ישראל.

יתרה מזאת, אנו יכולים לעקוב אחר שלושה שלבים, לכל הפחות, בירושתו של עם ישראל את ארץ ישראל כארצו (להבדיל מן הקדושה ההלכתית):

1. ההיאחזות של האבות.

2. ירושת יוצאי מצרים, אפילו לפני היציאה ממצרים או מתן תורה.[26]

3. הכיבוש בפועל, על ידי "עולי מצרים".

הגמרא אומרת בפירוש שהשלב השני תלוי בראשון. בעוד שהגמרא מתייחסת ספציפית למנגנון של הבעלות – ירושה מן האבות – אנו יכולים להסביר בצורה דומה את ההיגיון שמאחורי בעלות בזמן יציאת מצרים. הטעם שיוצאי מצרים קיבלו אחיזה בארץ ישראל היא שכעת הם מגלמים אבן דרך בתולדות ייעודו של עם ישראל, כפי שהובטח לאבות. ייתכן שניתן להבין את השלב השלישי בדרך דומה.

 

מסקנה

נסיים בכמה שאלות נוספות:

1. כיצד ניתן להבין את טענתה המפתיעה של הגמרא שדור יוצאי מצרים ירש את ארץ ישראל עוד לפני היציאה ממצרים בפועל? מהו היחס בין היציאה מעבדות לבין קניין ארץ ישראל?

2. בעוד שזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל נטועה בברית עם האבות – לפי מה שהעלנו בשיעור הפכה ארץ ישראל ארצו של עם ישראל, בצורה מלאה, רק מאוחר יותר. בשל כך מתייחס הרמב"ם דווקא לחבלי הארץ שכבשו עולי מצרים. מה שהובטח לאבות אך לא יושב – אינו נושא את שם ארץ ישראל לעניין סמיכה ודינים אחרים שהוזכרו בשיעור הקודם. לפי הרמב"ם, אם כך – האם ישנה משמעות לדורות ל"ארץ האבות" – בין מה שהובטחה להם ובין מה שהם אחזו בה בפועל – מצד עצמה?

3. כיצד מתייחסת "קדושת שכינה" אל כל אחת מהקטגוריות שהוצעו למעלה?

השיעורים הבאים יעסקו בכל אחת משאלות אלה.

 

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   ראו שיעור 3.
[2]   ראו שיעור 7.
[3]   ראו פירושו לבראשית י"ב, א'; בראשית י"ט, ה'; בראשית כ"ד, ג'; בראשית כ"ו, ה', ובראשית כ"ח, כ"א.
[4]   ראו מדרש תנחומא: ""ארץ חמדה" (ירמיהו ג', י"ט) – ארץ שחמדו אבות העולם" (תנחומא ראה ח; השוו שמות רבה ל"ב, ב').
[5]   ראו גם "פרשת דרכים" (מאת ר' יהודה רוזאניס, מחבר "משנה למלך" על הרמב"ם), דרוש ט.
[6]   ראו גם במאירי שם.
[7]   ראו בריטב"א, הטוען שגם חכמים החולקים על ר' אליעזר מודים שאברהם אבינו קנה אחיזה בארץ ישראל. עם זאת, הם סבורים כי דרך הקניין היתה באמצעות הכרזה מלמעלה, או באמצעות חזקה, ולא בעצם ההליכה.
[8]   ראו סדר עולם רבה ל וערכין לב:.
[9]   על טיבה המדויק של אחיזת האבות בארץ, כמו גם על היחס שלה לירושת הארץ על ידי זרעם, ראו את הדיון המקיף ב"קדושת אביב" עמ' 282-296.
[10] ראו קדושת אביב עמ' 270.
[11] הגרי"ד סולובייצ'יק עצמו קשר את תפיסתו של אביו, ר' משה, של "שם" ארץ ישראל לרעיון של ברית אבות, אם כי בניסוח שונה:
"...עגלה ערופה, סמיכה וקידוש החודש, שאין להם שום זיקה לקדושת הקרקע של ארץ ישראל וקשורים רק עם שם ארץ ישראל, מושתתים על היסוד שהסברנו בדרשתנו, כי ליהודי חוץ לארץ חסרה הקדושה של ברית האבות" (חמש דרשות, עמ' 94)
כאן, אנו מציעים שהגבלת המצוות האלה לארץ ישראל בלבד אינה בשל קדושה יתירה אלא בשל הסטטוס של "קהל", שהוא נטוע בברית האבות.
[12] ראו קדושת אביב עמ' 280. יש לציין כי התוספות מקשים על רבנו חננאל ממקורות מהם נראה שהקדושה מימות יהושע בטלה. אם כך, ייתכן שגם הם מבינים את רבנו חננאל בצורה מצומצמת.
[13] ראו שביעית ו', א'.
[14] ראו הל' תרומות א, ב-ח; הל' ביכורים ה, ח; הל' שמיטה ויובל ד, כו; והל' סנהדרין ד, ו. ראו גם הל' מעשר יג, ד; והל' שמיטה ויובל ד, כח.
[15] עם זאת, ראו הל' שמיטה ויובל יג, יא.
[16] חלק מהאחרונים סבורים כי גבולות עולי מצרים פשוט משקפים את גבולות הארץ המתוארים בספר במדבר (לד א-טו). אמנם, ר' שלמה זלמן אויערבאך מעיר שהרמב"ם אינו מתייחס בשום מקום לגבולות הנזכרים בתורה. נראה שהרמב"ם "סובר דגבולות כבוש עו"מ אינם שייכים כלל עם גבולות הארץ הכתובין בתורה ואפשר שהם פחות או יותר" (מעדני ארץ, תרומות א, ז אות א').
[17] אגרות הגרי"ד הלוי, תחילת הל' מלכים, ב. הגרי"ד סולובייצ'יק מחלק בפירוש בין יחס עם ישראל לארץ ישראל לפני הכיבוש, שהיה "זכיית ירושה גרידא" לאבות, לבין "ירושה וישיבה" של עולי מצרים.
[18] ראו ספרי דברים נא, וכמו כן את פירוש הרמב"ן על הפסוק, ואצל הרמב"ם הל' תרומות א, ב. ר' אהרן סולובייצ'יק סובר שאם השטחים יכולים לקבל את קדושת ארץ ישראל, בוודאי שהם גם יקבלו את השם "ארץ ישראל".
[19] הבנה זו מובאת גם בשם הגר"ח (חידושי הגר"ח על הש"ס סימן קנח [גיטין מז.]). ראו גם את תיאורו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ל"שם ארץ ישראל": "עלינו רק לדעת אם האזור הזה הוא חלק מן הקרקע הקרויה ארץ ישראל, ולשם כך די בקדושה הראשונה, ואפילו בעובדה שהשטח הוא חלק מן האזור שנכלל בברית עם אברהם" (מוסר אביך, עמ' 257).
[20] יש לציין שגבולות עולי מצרים הנזכרים ברמב"ם אינם כוללים מה שמחוץ לארץ כנען (הל' תרומות א, ז). ההשמטה הבולטת ביותר היא עבר הירדן המזרחי, שנכבש על ידי משה רבנו עצמו אך נראה כי הוא נמצא מחוץ לגבולות עולי מצרים (ראו גם הל' שמיטה ויובל ד, כח). אפילו ר' אהרן סולובייצ'יק מבחין בכך ששני המסלולים המאפשרים יצירת שם ארץ ישראל אינם זהים: "והשם ארץ ישראל שנובעת מהנתינה להאבות עדיף מעל פני השם ארץ ישראל בשחלה בגלל כיבוש" (פרח מטה אהרן, ספר אהבה, עמ' 180).
[21] ראו, למשל, רמב"ם הל' תרומות א, ג; מעדני ארץ תרומות א, ז אות א; כמו גם בערך "ארץ ישראל" באנצ' תלמודית, כרך ב, עמ' 205-213.
ר' שלמה פישר (בית ישי א ב, אות א) מבחין בדרך נוספת בין הארץ שהובטחה לאבות ובין הארץ שאותה ירשו בפועל. אף שהבטחת הקב"ה מתייחסת לכל הארץ "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית ט"ו, י"ח), אברהם אבינו נאחז רק בגבולותיה המצומצמים של ארץ כנען בכך שהלך "לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" (בראשית י"ג, י"ז). ייתכן, אם כך, ששם ארץ ישראל מתייחס רק לארץ שנאחזו בה האבות בפועל, לא לכל הארץ שהובטחה להם.
[22] ראו רמב"ם הל' תרומות א, ג.
[23] בלשון המקרא, הטיות הזמנים של הפעלים עשויים להיות דו-משמעיים. "ונתתי" יכול להתפרש כ"נתתי" בעבר או "אתן" בעתיד. בעוד שהקריאה האחרונה, בלשון עתיד, היא ההבנה הפשוטה (וכך גם מתרגם אונקלוס), הגמרא דורשת על פי הראשונה דווקא. ראו רשב"ם בבא בתרא קיט. ד"ה מוחזקת.
[24] לדעת הרמ"ה, חידושו של רבה טמון בצמצום המושג "ראוי" ולא בהרחבת הבנת הבעלות של יוצאי מצרים על ארץ ישראל. אמנם, גם לשיטתו דור יוצאי מצרים נטל חלק בארץ, אם כי רק רטרואקטיבית. הוא משווה את הורשת הקב"ה את הארץ למתנה "מעכשיו, ולאחר זמן", שאז הקניין מתבצע רטרואקטיבית לאחר מילוי התנאי. לכן בכור יורש נחלה כפולה, אפילו אם מת אביו באמצע. לגבי הוצאת נכסים ראויים מן הכלל, ראו גם קדושת אביב עמ' 291-292.
[25] ראו גם בבא מציעא קא.
[26] אמנם, הגמרא מביאה דעה חולקת, שהארץ נתחלקה לאלו שנכנסו בפועל, אך המאירי דוחה דעה זו. יתרה מזאת, הרמ"ה מעיר שאפילו הדעה החולקת מסכימה שהארץ הורשה ביסודה לדור יוצאי מצרים. נקודת המחלוקת היא רק איך לחשב את החלוקה המתאימה לכל אחד ואחד.