ארץ ישראל (ד) – ארץ ישראל כמקום השראת השכינה – חלק א' (כא)

  • הרב יהודה לב גולדברג

בשיעורים הקודמים, ניסינו לצייר מעט קוים לדמותם של כמה אספקטים של ארץ ישראל, ולבחון איזה מהם נובע מברית האבות ואיזה מברית סיני. בשיעור 19, הבחנו בין קדושת ארץ ישראל, אותה זיהינו כנובעת מהמערכת ההלכתית שניתנה בסיני; לבין שם ארץ ישראל, המשקף את מעמדה כביתו של עם ישראל על פי ברית האבות. בשיעור 20 הרחבנו לגבי משמעותה של יציאת מצרים לברית האבות ולשם ארץ ישראל.

כעת נרצה לשוב לשאלה קודמת: למה אנו מתכוונים כאשר אנו אומרים כי ארץ ישראל ניחנה בהשראת שכינה ייחודית?[1] מצד אחד, התשב"ץ מונה מספר תכונות מהותיות לארץ ישראל הנובעות מ"קדושת שכינה", כולל: חכמה, פוריות, מחילת עוונות ויחס מיוחד של הגרים בה עם הקב"ה; כפרת עוונות לאלה שקבורים בה; וסגולתה לנבואה (ג', ר'). בנימה אחרת, הרב סולובייצ'יק התייחס ליכולתה של הארץ להקמת בית המקדש בה ולכשרות גידוליה לקרבנות מסוימים. האם שניהם מתייחסים לאותו מושג, או שיש להבחין ביניהם?

 

אימננטיות וקדושה

נראה שההבחנה בין ערכים הנובעים מברית האבות ובין דינים הנובעים מברית סיני, גם אם רק כמשל, במקרה זה, מביאה אותנו להבחנה בין שני תיאורים אלו של השראת השכינה. "קדושת המקדש" של הרב סולובייצ'יק היא דוגמה קלאסית לקטגוריה של קדושה הלכתית. הגמרא מביאה את פרטיו של טקס הלכתי בו מקדשים חבל ארץ מסוים בקדושה זו, שהיא עצמה תלויה בגבולות ומחיצות (שבועות טז.). אותן מחיצות המפרידות בין רשות הרבים לרשות היחיד לעניין שבת (שבת ו.), או בין שדה שנזרע בו תבואה לבין כרם לעניין כלאיים (כלאיים ב', ח'), או בין מבוי מטונף לנקי לעניין קריאת שמע (ברכות כה.), הן אלו שמפרידות בין אזורים המקודשים בקדושת שכינה לבין אלו שלא.

ההשלכות ההלכתיות של הפרדות אלה עצומות. הן מציינות את המקומות בהם מותר לאכול קרבנות שונים או מעשר שני, והמקומות אליהם אסור לטמאים להיכנס. יתירה מזו, עצם העובדה שישנן דרגות קדושה כה רבות, שכל אחת מהן מובחנת באמצעות מחיצות ולכל אחת השלכות הלכתיות שונות, מעידה על טבעה המשפטי המובהק של הקדושה. ההבדלה "בין קודש לקודש" היא אפשרות מרתקת שרק הכלים המדויקים של חוקים מסודרים יכולה להשיג.[2]

לשם השוואה, כיצד נגדיר את הקדושה אותה מתאר התשב"ץ? מבחינת סדר הזמנים, קדושה זו קדמה למתן תורה. הפוריות אותה מביאה הארץ נלמדת מאברהם אבינו ושרה אמנו (יבמות סד.), הקשר המיוחד עם הקב"ה שניתן להשיג בה נלמד מיעקב אבינו (תוספתא עבודה זרה ה ב [מהדורת וילנא]), ומעלת הקבורה בה נלמדת מסיפורי יעקב ויוסף (ראו רמב"ם הל' מלכים ה', י"א). מבחינה מעשית, טבעה של קדושה זו עמום וגורף, בניגוד להגדרות החדות המאפיינות את מה שהתוספות קוראים לו "קדושת מחיצות" (יבמות פב:). במילים אחרות, "קדושת שכינה" של התשב"ץ מזכירה יותר את העקרונות והערכים אותם אנו מקשרים עם ברית האבות מאשר את הדינים הנובעים מברית סיני.

 

השכינה והאבות

עד עתה, הצגנו את הטענה שנוכחות השכינה בארץ ישראל חולקת מאפיינים של ברית האבות, אך לא שהיא מעוגנת בה דווקא. ואכן, כפי שמראה ר' אשתורי הפרחי, חלק מהמאפיינים הייחודיים של ארץ ישראל קודמים אף לאבות עצמם (כפתור ופרח פרק י' [מהדורת ירושלים תשס"ד], עמ' 262), ולכן אינם יכולים להיות תוצאה של בריתו של הקב"ה עם האבות.[3]

ועדיין, ייתכן ש"קדושת שכינה" של התשב"ץ קשורה גם לבריתו של הקב"ה עם האבות. גם אם לארץ ישראל תכונות רוחניות מהותיות לה, אולי הן הפכו למשמעותיות עבור האבות וזרעם רק בעקבות כריתת הברית. לשם השוואה, השבת מקודשת מבריאת העולם (בראשית ב', ג'), אך רק באמצעות "ברית עולם" הפכה קדושה זו למשמעותית עבור עם ישראל. באופן דומה, בעוד שייתכן כי לארץ ישראל תכונות מיוחדות, רק דרך ברית האבות יכול עם ישראל להתחבר אליהן ולחוות אותן.

טיעון כזה יכול לענות בחלקו לחששות שהיו לרב סולובייצ'יק כלפי תפיסות של קדושה טבעית. לגבי הרמב"ן, ר' יהודה הלוי ואחרים הוא מסכם: “For them, the attribute of kedusha, holiness, ascribed to the Land of Israel is an objective metaphysical quality inherent in the land.”

הרב סולובייצ'יק ממשיך:

With all my respect for the Rishonim, I must disagree with such an opinion. I do not believe that it is halakhically cogent. Kedusha, under a halakhic aspect, is man-made; more accurately, it is a historical category. A soil is sanctified by historical deeds performed by a sacred people, never by any primordial superiority…. Kedusha is identical with man’s association with Mother Earth. Nothing should be attributed a priori to dead matter. Objective kedusha smacks of fetishism.   (The Emergence of Ethical Man, 150).

עמדתו של הרב סולובייצ'יק מעלה כמה שאלות בולטות, כמו כמה מדברי חז"ל עליהם סומכים ר' אשתורי הפרחי ואחרים מהם עולה בבירור כי ייחודה של ארץ ישראל קודם למעשיו של האבות. יתירה מזו, אם הארץ מקודשת רק דרך מעשי האדם, יש לנו למעשה מעגל סיבתי שאינו יכול להסביר מדוע נבחרה ארץ ישראל להינתן לאברהם אבינו מלכתחילה.

אולי ניתן להציע פשרה. הרב סולובייצ'יק מסתייג מהרעיון של קדושה טבעית כקטגוריה הלכתית מובחנת המשפיעה על האדם וסביבתו. קדושה בעולמו של האדם מוכרחת לנבוע ממעשיו של האדם. אין משמעות הדבר כי מקום או זמן מסוים לא יכול להיות ניחן משמים בסגולה מיוחדת. עם זאת, כל ייעוד רוחני שכזה אינו משמעותי עבור האדם עד שמקור קדושה "ארצי" – כמו ברית בין האדם לקב"ה – מקשר בין השניים.[4]

 

שתי הבריתות של אברהם

מתי – על רקע יחסיו של אברהם אבינו עם הקב"ה – הופכת ארץ ישראל למקום בעל מעמד רוחני ייחודו עבורו? אם ברית בין הבתרים הגדירה את ארץ ישראל כמולדת העתידית של הייעוד הלאומי של עם ישראל, כפי שהדגשנו בשיעורים קודמים, ייתכן שברית המילה כוננה את ארץ ישראל כמקום המרכזי של הקשר בין האדם לבין הקב"ה.

במאמר מכונן, מנגיד הרב יואל בן נון את ברית בין הבתרים לברית המילה.[5] באמצעות ברית בין הבתרים, מבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שזרעו יירש את "הארץ", המשתרעת "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית ט"ו, י"ח). בהבטחה זו מובלעת הנחה של תהליך התפתחות לאומי, בו זרעו של אברהם יסבול תחילה תחת יד זרים לפני שיירש את הארץ מיד שבטי הכנענים.[6]

בניגוד לכך, דרך ברית המילה מעניק הקב"ה "אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן" (בראשית י"ז, ח') לאברהם עצמו, וגם לזרעו אחריו. מונחים אלה – טוען הרב בן נון באופן משכנע – מתארים את חבל הארץ הקטן יותר, הנמצא בין הים לנהר הירדן. יתירה מזו, מתנת ארץ כנען היא חלק בלתי נפרד מן הברית האישית והדתית שבה היא מעוגנת. כמה מתאים הסברו של רש"י להמשך הפסוק האמור, "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים": "ושם אהיה לכם לא-לוהים, כי הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה".[7] בהקשר של ברית המילה, ארץ כנען היא ארץ של מפגש יוצא דופן בין האדם לא-לוהיו שעתיד לפרוח בסופו של דבר לייעוד רוחני מקיף.

הרב בן נון מסכם שברית האבות רואה בחזונה שתי "ארצות". ישנה הארץ הרוחנית של ברית המילה המוגדרת על ידי קדושה אימננטית, ושנוכחותה מסתיימת בגבולות גיאוגרפיים מסוימים. ישנה גם הארץ של ברית בין הבתרים, המוגדרת כביתו הלאומי של עם ישראל, ואשר גבולותיו אינם מוגדרים על ידי הגיאוגרפיה כי אם על ידי ההיסטוריה: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" (דברים י"א, כ"ד).

 

מהאבות לסיני

לבסוף, מתוך שני אספקטים אלה של מערכת היחסים של האבות עם ארץ ישראל בוקעת ועולה התאמה לארץ ישראל בברית סיני. בשיעורים קודמים עיינו בהתפתחות של ארץ ישראל כמולדתו של עם ישראל, החל ממסעותיו של אברהם אבינו ועד לכיבוש הארץ בידי עולי מצרים. במקביל לכך, הנוכחות האמורפית של השכינה בארץ ישראל, אותה התחילה ברית המילה, מציבה את היסוד עליו נבנית "קדושת המקדש" המוגדרת, שנוצרת בברית סיני.

בה בעת, היותה של ברית סיני יוצקת את הקדושה לתוך תבניות מוגדרות אינה מייתרת את ברית האבות. טיבה של ארץ ישראל כמולדתו של עם ישראל מתרחבת מעבר להשלכות ההלכתיות של "גבולות עולי מצרים", וזהותה כמקום השראת השכינה נושאת עמה השלכות רחבות הרבה מעבר ליכולת לבנות בה את בית המקדש.

 

סיכום

בשיעור הבא נמשיך את דיוננו בנוכחות השכינה בארץ ישראל.

 

לעיון נוסף

1. אפיונה של קדושת המקדש כ"קדושת מחיצות" מקשה על הטענה שכל ארץ ישראל מקודשת בה. היכן נמצאות המחיצות סביב ארץ ישראל, ומתי היא התקדשה? למעשה, רב האי גאון (המובא בספר הערוך בערך "עשר") מוציא את ארץ ישראל מרשימת עשר הקדושות הנמנות במשנה בתחילת מסכת כלים (כלים א', ו'), מכיוון שהקדושה ביחס למקדש נקבעת על פי איסורי הכניסה וחובת ההרחקה (של טמאים ושל אחרים) – במילים אחרות, באמצעות חלוקות ומחיצות – ואלה אינן שייכות בארץ ככלל.

ברמב"ם, עם זאת, נראים הדברים אחרת. הוא אמנם כולל את ארץ ישראל ברשימת הקדושות בפירושו למשנה (כלים א', ט'), אך הוא מציע מעין פשרה ב"משנה תורה". הוא קובע כי "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", אך אז הוא מונה עשר דרגות קדושה בתוך הארץ (הל' בית הבחירה ז', י"ב-י"ג). כך הארץ חולקת משהו מקדושת המקדש, אך מעמדה, בשונה מעשר הדרגות המנויות, אינו נקבע על ידי הפרדה.[8]

2. בפסקה שהובאה לעיל, הרב סולובייצ'יק עומד על כך שקדושה מוכרחת לנבוע מפעולה אנושית. לגבי ארץ ישראל – האם ניתן להצביע על עבודת ה' בארץ ישראל בתקופה שקדמה לאבות? בין המקורות אותם מביא הכפתור ופרח (פרק י [מהדורת ירושלים] עמ' 262) נמצא הרמב"ם, הכותב שמקום המזבח שבמקדש אינו רק המקום בו יצחק נעקד, אלא שהוא גם המקום בו נח, קין והבל ואפילו אדם הראשון הקריבו קרבנות (הל' בית הבחירה ב', ב'). האם ייתכן שקרבנות אלו קידשו את מקום המקדש, את כל ארץ ישראל או את שניהם?

3. באותו אופן בו השראת השכינה בארץ ישראל ככלל נראית כמעוגנת הן בברית האבות והן בברית סיני, כך ניתן לומר על קדושת המקדש בפרט. בעוד שהאדמה עליה ניצב המקדש קודשה באופן פורמלי על ידי דוד ושלמה, האבות כולם הגיעו למקום ושם עבדו את ה'.[9] כיצד מתקשרים מימדים שונים אלו, ומהן ההשלכות של כל אחד מהם? ראו קדושת אביב עמ' 361-362.

4. לעיל הצענו שרק דרך ברית המילה הפכה ארץ ישראל למקום השראת שכינה עבור אברהם וזרעו. האם ברית המילה (בראשית י"ז), אם כך, מהווה נקודת מפנה בספר בראשית ביחס למעמדה של ארץ ישראל? הפיכת סדום (בראשית י"ח-י"ט) ובחירת ירושלים (בראשית כ"ב), ששתיהן נובעות לכאורה מהשראת השכינה בארץ ישראל,[10] מתרחשות לאחר ברית המילה. מצד שני, חז"ל לומדים על הברכה שהארץ מביאה לעקרות מפסוק בבראשית ט"ז, הקודם לברית המילה. האם נקודה זו גורעת ממסקנתנו הקודמת?

 

להערות ושאלות:

 

[email protected]

 
[1]   אני כותב כאן על השכינה באימה וביראה: אם, כדברי שלמה המלך על בית המקדש, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ – אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ח', כ"ז), על אחת כמה וכמה ששיעורים אלה אינם יכולים להשיג את טיבה של השכינה. אף על פי כן, מאחר שעצם המושג של "שכינה" מייצג בדרך כלשהי את הקשר של הקב"ה עם בני האדם בעולם הגשמי, ארשה לעצמי, בעקבות חז"ל, לדון בה בכלים הלכתיים. יתרה מזו, גישתה של ההלכה באופן כללי היא להתמקד יותר בחוויית המפגש עם הרוחני מאשר ברוחניות צרופה. ההלכה אינה שואלת את השאלה – שאין לה תשובה – "מהי השכינה?", אלא שואלת את השאלה המעשית יותר – "כיצד עלינו להתייחס אליה?" נגביל את דיוננו כאן באופן דומה (לאחר שכתבתי הערה זו, מצאתי הערה דומה בספרו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין. ראו Varieties of Jewish Experience, p. 316, n. 12.
[2]   בנוסף לכך, קדושת שכינה המאפיינת את המקדש עשויה להיות קשורה באופן ישיר להתגלות במתן תורה. הרמב"ן (שמות כ"ה, ב') כותב כי המשכן במדבר, ולאחר מכן המקדש בירושלים, ממשיכים את קדושת השכינה ששרתה לראשונה על הר סיני. כלומר, לא רק שהדינים הקובעים את גדרי קדושה זו ניתנו בהר סיני, אלא שעצם אפשרות קיומה של קדושה כזו התחדשה במעמד הר סיני ונמשכת במקדש.
[3]   ראו גם רמב"ן בראשית י"ב, א'.
[4]   השוו קדושת אביב עמ' 275-276. ראו גם הרב יובל שרלו, "והיו לאחדים בידך: מדיאלקטיקה להרמוניה במשנתו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק" (אלון שבות תש"ס), עמ' 74-79.
[5]   "'הארץ' ו'ארץ כנען' בתורה", פרקי האבות 29-71. זמין לקריאה כאן http://www.ybn.co.il/mamrim/PDF/haaretz.pdf.
[6]   הרב בן נון (עמ' 49) מתייחס בנוסף להקבלות טקסטואליות בין ברית בין הבתרים לבין הפסוק בשמות ו', ח', פסוק בו דנו באורך בשיעורים 19 ו-20.
[7]   ראו גם רמב"ן לבראשית ט"ו, י"ח, והרב סולובייצ'יק, חמש דרשות, עמ' 90-95.
[8]   אולם, השוו במדבר רבה ז', ח' וספרי זוטא ה', ב'.
[9]   לגבי אברהם ויצחק, ראו בראשית כ"ב, א'-י"ט ובשיעור שיבוא בהמשך. לגבי יעקב, ראו בראשית כ"ח, י'-כ"ב, והרמב"ן על פסוק י"ז.
[10] ראו רמב"ן על בראשית י"ט, ה'.