דילוג לתוכן העיקרי
ערכים והלכה -
שיעור 22

ארץ ישראל | מקום השראת שכינה | 5

קובץ טקסט

בשיעור הקודם דנו בשתי דרכים להתייחס אל השראת השכינה בארץ ישראל:

1. דרך ברית האבות, אל השכינה ככוח רוחני ראשוני שאינו מאפשר להבינו ולנתחו בכלים אנושיים.

2. דרך ברית סיני, אל השכינה כמושג הלכתי עם דינים והלכות הנובעים ממנו.

בשיעור זה נרחיב על הדרך השנייה.

 

"משרתיו שואלים זה לזה, 'איה מקום כבודו?'"

ייתכן כי נוכל לחדד את הבנתנו לגבי עניינה של ארץ ישראל כמקום השראת שכינה אם נעיין בסוף ספר במדבר.[1] פרק ל"ה מנחה את עם ישראל לציין "ערי מקלט" עבור רוצחים בשגגה – שלוש ערים מכל עבר של הירדן, ולאחר מכן מופיעה רשימה של דינים לגבי רצח במזיד ובשוגג. לפרק זה ישנן, במובן מסוים, שתי חתימות שונות (ראו רמב"ן על במדבר ל"ה, ל"ג). ראשית, התורה קובעת כי דינים אלו נוהגים "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר ל"ה, כ"ט), ביטוי אותו מפרש הספרי "בארץ ישראל ובחוץ לארץ".

אף על פי כן, הפסוקים ממשיכים לומר שלהימנעות מקיום הדינים האלה ישנן השלכות מיוחדות בארץ ישראל: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ... וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה, ל"ג-ל"ד). על פסוקים אלה נאמר בספרי: "מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש" (ספרי במדבר קסא).

משמעות הדברים היא שדיני רוצח נוהגים בכל מקום (ראו במדבר ל"ה, ל'-ל"א), אך חשוב במיוחד איך מגיבים לרצח בארץ ישראל. בשל כך, יש להגדיר ערי מקלט בארץ ישראל, אף עבור רוצח בשגגה.[2] דבר זה מודגש ביתר שאת בפסוק ל"ב, המזהיר מפני לקיחת כופר מן הרוצח שלא "לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ [אלא] לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ" (במדבר ל"ה, ל"ב). הפסוקים הבאים (במדבר ל"ה, ל"ג-ל"ד) מזכירים שוב את "הארץ" עוד ארבע פעמים. במילים אחרות, ערי המקלט מנקות את הארץ מכל עקבות של שפיכות דמים, בשגגה או במזיד, וכך שומרות על הארץ כמקום הראוי להשראת שכינה.[3]

על רקע זה ניתן לשאול: מה הדין לגבי שפיכות דמים בעברו המזרחי של הירדן? האם גם היא דוחקת את רגלי השכינה? מצד אחד, התשב"ץ (ג, ר) במפורש ממעט את עבר הירדן המזרחי מהמושג של "קדושת שכינה"; אלא שבכל זאת אנו רואים כי התורה קבעה גם שם ערי מקלט. יתירה מזו, המקום היחיד בו התורה דנה במפורש באפשרות הרחבתה של ארץ ישראל הוא הפסוק בו התורה מורה לנו להוסיף עוד ערי מקלט במקרה כזה.[4]

ניתן להציע לשאלה זו ארבע תשובות:

1. השראת שכינה ישנה גם בעבר הירדן המזרחי, ולכן ישנו צורך בערי מקלט שם. עם זאת, כדברי התשב"ץ, מקורות רבים מראים כי עבר הירדן המזרחי אינו זוכה להשראת השכינה כמו העבר המערבי. ראשית, ניתן ללמוד דבר זה מדברי השבטים בעבר הירדן המערבי לאחיהם שמעבר הירדן: "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם[5] עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה'" (יהושע כ"ב, י"ט). חז"ל היו יותר מפורשים בעניין זה:

"ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה אין עבר הירדן כשר לבית השכינה"   (במדבר רבה ז ח; ספרי זוטא ה ב).[6]

2. אין השראת שכינה בעבר הירדן המזרחי. עם זאת, ה"שוכן בה" הנזכר בבמדבר ל"ה, ל"ד אינו נובע מן הקשר לארץ כשלעצמה, אלא ממושג השכינה הנמצאת בתוך עם ישראל בכל מקום, אף בגלות. ואכן, כך ממשיך הספרי:

"רבי נתן אומר: חביבין ישראל, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם"   (ספרי במדבר קסא).

הקושי בפירוש זה הוא שהוא נוגד את פשט הפסוקים, וכפי שאומר הרמב"ן, המדגישים את מעמדה המיוחד של הארץ. יתירה מזו, הספרי מקשר את פסוק ל"ד בפרק ל"ה לפסוקים אחרים המדברים במיוחד על השראת השכינה במקדש. כפי שכותב הנצי"ב בפירושו לספרי ("עמק הנצי"ב"), הספרי מציג מעגלים הולכים ומתפשטים של השראת שכינה, המתחילים במקדש (ויקרא ט"ו ל"א; ויקרא ט"ז, ט"ז) ומקיפים בסופו של דבר את כל ארץ ישראל. כך במדבר ל"ה, ל"ד אינו עוסק ברעיון הכללי של השראת שכינה בתוך עם ישראל, אלא עולה כהוכחה משכנעת לטענתו של הרב סולובייצ'יק שארץ ישראל ניחנה ב"קדושת המקדש" בדרגה מסוימת.

3. התורה מגדירה ערי מקלט בכל אחד משני עברי הירדן, אך אין הן בעלות אותה משמעות בכל אחד מן העברים. בעבר הירדן המערבי, הן מכפרות למען נוכחות השכינה בארץ, אך בעבר הירדן המזרחי הן פועלות אך ורק כחלק ממערכת הענישה, או לכל היותר למען השראת השכינה הכללית שבעם ישראל, גם מחוץ לארץ ישראל. הבנה כזו אפשרית, אך קשה להתרשם כך מן הפסוקים. התורה מנגידה את מצוות ערי המקלט, השייכת רק בשני עברי הירדן, עם הדינים הנוגעים לרצח השייכים בכל מקום,[7] אך אינה מציעה בשום מקום הבחנה פנימית בתוך הקבוצה של שש ערי המקלט.[8]

4. ייתכן שניתן לחלק בין שני סוגים של השראת שכינה, הנרמזים כבר בלשון בה התורה מצווה לבנות מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח'). טכנית, השכינה שורה במבנה מסוים, אך המבנה עצמו נמצא במרכזו של מחנה גדול יותר. אם ניישם תפיסה זו לגבי ארץ ישראל, ייתכן שיש להבחין בין "מקום" השראת השכינה וה"מחנה" בו הוא נמצא. אין ספק כי מקום השראת השכינה הוא ארץ ישראל שממערב לירדן. אמנם, הציבור בתוכו היא שורה עשוי לכלול את ה"קהל" כולו, הכולל גם את תושבי ארץ ישראל הגדולה יותר, כולל זו שממזרח לירדן.

 

עגלה ערופה

ייתכן שנוכל לתמוך ברעיון זה אם נעיין בדיני עגלה ערופה, שהתורה קובעת כי נוהגת רק בארץ ישראל (דברים כ"א, א'). מלשונו של הפסוק, לומד הספרי שדין עגלה ערופה נוהג גם בעבר הירדן המזרחי. על כך כותב התשב"ץ:

"ונרא' דמשום הכי אצטריך קרא לרבות עגלה ערופה לעבר הירדן שלא תאמר כיון שאין שכינה שם ועגלה ערופה אינה באה אלא לכפר על הדם המטמא את הארץ ומסלק את השכינ' דמשום הכי לא תתחייב בעגלה ערופה – קמל"ן"   (שו"ת תשב"ץ ג', ר').

התשב"ץ מסביר את מה שהיינו משערים מלכתחילה – שהצורך לכפר על שפיכת דם נקי קיים רק בארץ המוקדשת בקדושת שכינה. תחת איזה חלק של הטיעון, אם כך, חותרים דברי הספרי – הכולל בדין זה את עבר הירדן המזרחי?

אפשרות אחת היא שדין עגלה ערופה אינו קשור להשראת השכינה וחוסר האפשרות של שכינה לדור בכפיפה אחת עם שפיכות דמים – ולכן הגבלת דין עגלה ערופה לארץ ישראל, משני עברי הירדן, נובע מסיבות אחרות. התשב"ץ, עם זאת, מציע גישה אחרת: "דמ"מ [עבר הירדן המזרחי] מא"י היא וערי מקלט אתקון לה רחמנא דלא ליתו לידי שפיכות דם נקי מה שאין כן בח"ל" (שם). התשב"ץ משווה את דין עגלה ערופה לדין ערי מקלט – שהוא ודאי נוהג בעבר הירדן המזרחי – בכך ששני הדינים מתייחסים למקרה של שפיכות דמים בארץ ישראל.[9] עם זאת, בעוד שלערי המקלט תפקיד כפול – לכפר על שפיכות דמים ולהגן על הרוצח בשגגה – עגלה ערופה מהווה כפרה בלבד (ראו דברים כ"א, ח'). המכנה המשותף לשתי המצוות הללו הוא שהן מכפרות על שפיכות דמים; אלא שאם כך הדרא קושיא לדוכתה: מדוע שתיהן נוהגות גם מחוץ לארץ בה ישנה השראת השכינה?[10]

נראה שההצעה שהעלינו קודם עשויה לפתור קושי זה. בעוד שהשכינה שורה רק בארץ כנען במובן ההיסטורי-גיאוגרפי, העם היושב בה – ה"קהל" – מוגדר על ידי הגבולות המדיניים של הארץ. הכפרה היא עבור העם היושב בארץ, כך שה' יכול להיות "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא ט"ז, ט"ז), למרות שמקום השראת השכינה כשלעצמו מצומצם יותר.

 

הארץ, העם והשראת השכינה

לבסוף, ייתכן שנוכל למצוא רמז להבנה כפולה זו של השראת השכינה בפסוק החותם את פרק ל"ה בספר במדבר: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה, ל"ד). בפסוק זה, הביטוי "שוכן בתוך" מופיע פעמיים: לגבי הארץ, ולגבי עם ישראל. הספרי זוטא מביא:

"ר' נהוראי אמר 'כי אני ה' שוכן' – בגלות? ת"ל 'בארץ'. או בארץ ואתם בגלות? ת"ל 'בתוך בני ישראל' – בשעה שבני אדם בארץ ולא בשעה שהן בחוצה לארץ"   (ספרי זוטא ל"ה, ל"ג).

מפסוק זה לומד הספרי זוטא שהשראת השכינה דורשת איחוד של הארץ והעם. הקב"ה שוכן בה-בעת במקום מסוים ובציבור מסוים.[11] ייתכן שנוכל להציע שהגבולות של כל אחד מהם אינם זהים. המקום הוא במובנו המצומצם המקדש ובמובנו הרחב יותר ארץ המקדש. העם הוא עם ישראל, שאת זהותו הלאומית הוא מקבל בגבולותיה הרחבים של ארץ ישראל, כולל חבלי הארץ הנכבשים ממזרח לירדן.

אם הבנה זו נכונה, הרי שיש לנו נקודת חיבור חשובה בין ארץ ישראל כארצו של עם ישראל, ובין ארץ ישראל כמקום השראת השכינה. מאחר שהשכינה שורה לא רק בארץ אלא גם בעם, שתי מהויות אלה של הארץ מתחברות זו לזו. ארץ השראת השכינה בהכרח שורה בגבולותיה של מולדתו של עם ישראל. רק כאשר מגיע עם ישראל לזהותו הלאומית השלמה בתוך ארץ ישראל, יכולה השכינה להתגלות במלוא יפעתה בעולם – בתוך הארץ, ובתוך בני ישראל.

 

לעיון נוסף:

1. עבר הירדן המזרחי הוא מקרה מבחן קלאסי לכל חקירה בענייני ארץ ישראל (מעין תפקידו של חציו- עבד-חציו-בן-חורין במנחת חינוך). אף שבשיעור זה בחנו רק את מעמדו לענייני השראת השכינה, ישנן שאלות קשורות אחרות:

– האם עבר הירדן המזרחי חייב במצוות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות? המקובל אצל האחרונים, על פי דברי חז"ל והראשונים, הוא שאכן חייב. ראו, למשל, חזון איש שביעית ג, כה וזרעים (ליקוטים) י, א-ב; קהילות יעקב שביעית יב; ומעדני ארץ תרומות א ב ג, א ג ב; וגם קדושת אביב עמ' 277.

– האם עבר הירדן המזרחי בעל "שם" ארץ ישראל? מצד אחד, הרב סולובייצ'יק מצביע על דין עגלה ערופה הנוהג ממזרח לירדן – כפי שנפסק ברמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש י', א') – כראיה לכך שגם לו יש "שם" ארץ ישראל (אגרות הגרי"ד הלוי , תחילת הל' מלכים, ב; ראו גם שיעור 18). מאחר ששם ארץ ישראל תלוי אך ורק בכיבוש עולי מצרים, הרי שנקראים כך גם חבלי הארץ שנכבשו ממזרח לירדן. מצד שני, הרמב"ם אינו מזכיר את עבר הירדן המזרחי כאשר הוא מדבר על "גבולות עולי מצרים" (הל' תרומות א', ו'-ז'). בהקשר אחר, הוא מזכיר בנפרד את "עבר הירדן" ואת "ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים" (הל' שמיטה ויובל ד', כ"ח), המצביע על כך שמדובר בשני דברים שונים, והראשון אינו כלול באחרון. האם ניתן ליישב את דברי הרמב"ם זה עם זה?

– כאשר הגמרא לומדת שרק בני ישראל היושבים "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" (מלכים א ח', ס"ה) – גבולות ארץ כנען – נקראים "קהל" (הוריות ג.; ראו רמב"ם הל' שגגות י"ג, ב'), האם נכללים בכך בני ישראל היושבים ממזרח לירדן?[12]

– בשיעור יח, הבאנו את טענתו של הרב סולובייצ'יק, המבוססת על המשנה בכלים (כלים א, ו) המונה עשר דרגות של קדושה בארץ ישראל, שהדין המחייב להביא קרבן העומר מתבואת הארץ נובע מכך שלארץ ישראל ישנה "קדושת המקדש". אך מאלו מחבלי הארץ ניתן להביא את העומר? רש"י (סנהדרין יא: ומנחות פג:) מונה ככזה גם את עבר הירדן המזרחי, בעוד שהר"ן (נדרים כב.) מוציא אותו מכלל זה.[13] יתירה מזו, בדברי התנאים אנו מוצאים רשימות שונות של עשר הקדושות של ארץ ישראל. בעוד שקשה להסיק מסקנה חד משמעית מן המשנה בכלים לגבי גבולות הארץ מהם ניתן להביא את העומר, בבמדבר רבה ז, ח ובספרי זוטא ה ב משתמע שעבר הירדן המזרחי והמערבי שווים לעניין זה. ראו אמבוהא דספרי שם, וגם ב"קונטרס אוצר הספרי" לר' מנחם זמבא הנדפס בסוף הכרך.

– דעת ר' יאשיה (בבא בתרא קיז.) היא שדור הנכנסים לארץ בימי יהושע ירש את חלקיו בארץ מדור המדבר, ולכך השלכות משמעותיות לגבי חלוקת הארץ בפועל (ראו שיעור 19). האם חלוקת הארץ לשבטי ראובן, גד וחצי מנשה בעבר הירדן המזרחי פעלה אחרת? ראו גם ספורנו במדבר ל"ד, ב' לגבי חלוקת הארץ ממזרח לירדן.

2. בשיעור זה שאלנו האם מטרתן העיקרית של ערי המקלט היא כפרה לארץ עצמה או ליושבים עליה. מה ניתן ללמוד על כך מאופן הפיזור שלהן? מצד אחד, התורה מקצה מספר שווה של ערי מקלט משני עברי הירדן (במדבר ל"ה, י"ד), למרות שהאוכלוסייה גדולה בהרבה בעבר הירדן המערבי, בארץ כנען. יתירה מזו, חז"ל לומדים שהערים בשני עברי הירדן צריכות להיות זו מול זו ובמרחק שווה זו מזו, כך שהערים מזכירות "שתי שורות בכרם" (תוספתא מכות ב', ב' [מהדורת וילנא]). הרושם המתקבל – כך כותב הרמב"ן – הוא שערי המקלט מסודרות באופן גיאוגרפי, בניגוד לציווי התורה הצמוד לתת ערים ללוויים, שם קנה המידה הוא גודל האוכלוסיה (במדבר ל"ה, ח').

מצד שני, הספרי (ל"ה, י"ג-י"ד), ובעקבותיו אביי בגמרא (מכות ט:-י.), חותרים תחת הבנה זו באופן ברור וקובעים שבעבר הירדן המזרחי היה מספר רוצחים גדול יותר. במילים אחרות, לדעתם ערי מקלט מסודרות לפי הצורך הציבורי וסידורן הגיאוגרפי הוא משני. כיצד משפיע הדבר על הדיון שלנו?

3. בשיעור זה, התייחסנו להשראת השכינה בשלוש דרכים שונות:

– השראת השכינה במקום מסוים ומוגדר – בין אם המקדש ובין אם כל ארץ כנען.

– השראת השכינה בתוך ציבור גדול – בין אם במחנה בני ישראל במדבר או בעם ישראל היושב בארצו, שנקרא עליה שם ארץ ישראל.

– השראת השכינה כקדושה השורה על עם ישראל בכל מקום, אף בגלות.

האם קטגוריה שלישית זו נובעת מברית סיני או מברית האבות? יש להבחין בכך שחז"ל למדו רעיון זה לראשונה מיעקב אבינו וירידתו למצרים, אז אמר לו הקב"ה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (בראשית מ"ו, ד').[14]

4. בברכות מט. נאמר כי הגאולה האחרונה מורכבת משני גורמים משולבים זה בזה "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהילים קמ"ז, ב'). האם הם אמורים לבוא בסדר מסוים? ראו מדרש תנחומא נח, יא (מהדורת ורשא), וילקוט שמעוני תהילים תתפח, המביאים גרסאות סותרות של אותו מאמר חז"ל בדיוק. ראו גם רש"י על ברכות מט. ורמב"ם הל' מלכים י"א, א'.

5. יום הכיפורים מכפר על הטומאה הגורמת סילוק שכינה. תפילתו של משה בי' בתשרי, בעקבות חטא העגל, הייתה ש"יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ" (שמות ל"ד, ט') – בקשה שהשכינה תשוב לעם ישראל.[15] מאז ועד עולם, ביום הכיפורים אמור הכהן הגדול להזות מדם החטאות על כל המקדש על מנת "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא ט"ז, ט"ז).

על אלו סוגים של טומאת הקודש מכפרים קרבנות אלה? מצד אחד, הגמרא (שבועות ז:) מציינת כי התורה רואה טומאה כתוצאה של שפיכות דמים (כמו בבמדבר ל"ה, ל"ד), עבודה זרה וגילוי עריות.[16] עם זאת, הגמרא מסיקה כי הקרבנות מכפרים רק על טומאת המקדש כפשוטה של המילה, באמצעות כניסת טמאים או אכילת קרבנות בטומאה. כל שאר העוונות מתכפרים על ידי שילוח השעיר לעזאזל במדבר (ראו ויקרא טז, כ"א-כ"ב; שבועות ב:).

במילים אחרות, הגמרא מבחינה בין חילול מקום – המקדש – ובין חילול העם. על מנת לשמר על השראת השכינה בתוכנו, יום הכיפורים מכפר על כל אחד מחילולים אלה בנפרד, כפי שעולה מהפסוק "וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר" (ויקרא ט"ז, ל"ג). הפסוק מחלק את כפרת היום לשניים, כאשר כל חלק מתייחס לחלק אחר של עבודת היום (ראו יומא סא.). ייתכן ששעיר החטאת משיב למקדש את מעמדו כמקום השראת השכינה, בעוד שהשעיר לעזאזל מחדש את יכולתו של עם ישראל לזכות בהשראת השכינה ביניהם.[17]

6. שתי נקודות נוספות לגבי יום כיפור:

– ישנו מקור שלישי של כפרה ביום הכיפורים: "עצמו של יום הכיפורים", גם ללא הבאת קרבנות היום (רמב"ם הל' תשובה א', ג'). האם כפרה זו קשורה אף היא להשראת השכינה, ואם כן – באיזה מובן?

– הגמרא (מגילה לא.) קובעת את ויקרא י"ח, העוסק בגילוי עריות וטומאת הארץ שהוא מביא, כקריאת התורה לתפילת מנחה של יום הכיפורים. האם הסוגיה בשבועות ז: יכולה לשפוך אור נוסף על הטעם לבחור בפרשה זו דווקא?

 

להערות ושאלות:

 

[email protected]

 


[1]   מעניין שהן הספרי והן הספרי זוטא מסיימים את דרשותיהם על ספר במדבר בפרק ל"ה. ייתכן שמדובר בצירוף מקרים בלבד, אך גם ייתכן כי ניתן להסיק מכך שפרק ל"ו הוא במובן מסוים רק נספח; ופרק ל"ה הוא חתימת הספר, לפחות מבחינה מסוימת.

[2]   ראו גם בספרי זוטא: "'בכל מושבותיכם', בחוצה לארץ. יכול אף ערי מקלט יהו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, ת"ל 'אלה', הדיינין נוהגין בארץ ובחוצה לארץ וערי מקלט אינן נוהגת אלא בארץ" (ספרי זוטא ל"ה, כ"ט).

[3]   לפי הרמב"ן, הציווי "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" (במדבר ל"ה, ל"ד) מוסיף עוד ממד לאיסורים הקודמים לגבי איסור רציחה וקבלת כופר: "ויחזור הכתוב להזהיר עוד שלא נעשה זאת הרעה בארץ הנבחרת אשר הא-ל שוכן בתוכה שלא יגרום לה הטומאה הסתלקות השכינה ממנה" (השגות הרמב"ן על ספר המצוות, שורש ה').

[4]   דברים י"ט, ח'-ט'; ראו רמב"ם הל' שמיטה ויובל י"ג, א'; הל' רוצח ושמירת נפש ח', ד'; והל' מלכים י"א, ב'.

[5]   ראו רש"י: "שלא בחר הקדוש ברוך הוא להשרות בה שכינתו".

[6]   ראו גם רמב"ן ויקרא כ"ה, כ"ד; ורמב"ן במדבר כ"א, כ"א.

[7]   ראו הערה 2 לעיל.

[8]   לגבי אפשרות זו, ראו כסף משנה ומעשה רוקח על הל' רוצח ושמירת נפש ח', א'. לגבי לשונו של הרמב"ם שם, השוו לספר המצוות מצוות עשה קעו, ולהל' רוצח ושמירת נפש י', א'. גם אם נדחה את ההצעה לגבי תפקידים שונים של ערי המקלט מכל עבר של הירדן, ייתכן שהיא תהיה שייכת בהקשר אחר. הספרי (במדבר ל"ה, י"ג) לומד שעיר מקלט קולטת אף רוצח שנס אליה מחוץ לארץ (ראו רבנו הלל והנצי"ב, וגם בתשב"ץ ג ר; עם זאת, ראו כסף משנה לעיל). במקרה כזה, ייתכן שעיר המקלט משמשת רק כמקלט לרוצח אך איננה מכפרת על הרציחה.

[9]   ראו גם ספרי על במדבר ל"ב, ל"ג וכתובות לז:, שם נקשרת עגלה ערופה לפסוק זה.

[10] ראו גם קדושת אביב, עמ' 278.

[11] ראו גם יומא ט:, שם ריש לקיש תולה את מיעוט השראת השכינה בבית שני במיעוט העולים מגלות בבל. ראו גם בגמרא יבמות סד. (שנידונה קודם בשיעור 6).

[12] התנ"ך מתייחס בכמה מקומות לציבור היושב בארץ ישראל כיושב "מדן ועד בר שבע" (שמואל א ג', כ'; שמואל ב ג', י'; שמואל ב י"ז, י"א; שמואל ב כ"ד, ב'; שם ט"ו; מלכים א ה', ה') או מלבוא חמת עד נחל מצרים (ראו מלכים א ח', ס"ה; עמוס ו', י"ד; דברי הימים א י"ג, ה'; דברי הימים ב ז', ח'). רק פעם אחת מצאנו שהכתוב כולל גם התייחסות גם ליושבים ממזרח לירדן: "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד [הנמצאת ממזרח לירדן]" (שופטים כ', א'). בעוד שייתכן שמדובר במקום בודד המשקף אירוע חריג, סביר יותר שזהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הנביא מתייחס במפורש ליושבי עבר הירדן המזרחי רק כדי לציין שעיר מסוימת בגלעד – יבש גלעד – לא התקהלה עם הבאים (ראו שופטים כ"א, ח'-ט'). אני מודה למורי הרב מנחם ליבטג על הבחנה זו.

[13] עם זאת, ראו חידושי הר"ן על מסכת ראש השנה יג.

[14] מכילתא בשלח, מסכתא דשירה ג. ראו גם מכילתא בא, מסכתא דפסחא יד וספרי על במדבר לה, לד. לגבי האופן הראשון של השראת השכינה, מתאר הרמב"ן את השראת השכינה במשכן כשיבה של מה שהיה אצל האבות, "שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם" (הקדמת הרמב"ן לספר שמות; ראו איוב כ"ט, ד'). חז"ל, לעומת זאת, מתארים השראת שכינה זו כתופעה חדשה המתעלה מעל למה שזכו לו האבות ולא היה בנמצא מאז גן עדן, הוא "מחנה השכינה" המקורי (במדבר רבה יג, ד). יתירה מזו, ייתכן שאופן זה של השראת שכינה דורש דווקא קדושת ברית סיני, לפחות במציאות שלאחר הגירוש מגן עדן (ראו גם שיעור 21 הערה 2).

[15] ראו שמות ל"ב, ל"ד; שמות ל"ג, א'-ט"ז. לגבי התאריך המדויק, ראו תענית ל:.

[16] ראו גם ספרי על דברים כג י, המובא על ידי הרמב"ן שם ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת הלאוין מצוה יא.

[17] מצד אחד, שתי צורות כפרה אלה שונות מאוד אחת מן השנייה, כפי שמדגיש הרמב"ן (ויקרא ט"ז, כ"א). בה-בעת, הן קשורות זו לזו בקשר בל ינתק, כפי שניתן לראות מההגרלה בין שני השעירים (ראו ויקרא ט"ז, ז'-י'; יומא סב.) ותפקידו הכפול של פר הכהן הגדול לדעת ר' שמעון (שבועות ב:).

בשיעור הקודם דנו בשתי דרכים להתייחס אל השראת השכינה בארץ ישראל:

1. דרך ברית האבות, אל השכינה ככוח רוחני ראשוני שאינו מאפשר להבינו ולנתחו בכלים אנושיים.

2. דרך ברית סיני, אל השכינה כמושג הלכתי עם דינים והלכות הנובעים ממנו.

בשיעור זה נרחיב על הדרך השנייה.

 

"משרתיו שואלים זה לזה, 'איה מקום כבודו?'"

ייתכן כי נוכל לחדד את הבנתנו לגבי עניינה של ארץ ישראל כמקום השראת שכינה אם נעיין בסוף ספר במדבר.[1] פרק ל"ה מנחה את עם ישראל לציין "ערי מקלט" עבור רוצחים בשגגה – שלוש ערים מכל עבר של הירדן, ולאחר מכן מופיעה רשימה של דינים לגבי רצח במזיד ובשוגג. לפרק זה ישנן, במובן מסוים, שתי חתימות שונות (ראו רמב"ן על במדבר ל"ה, ל"ג). ראשית, התורה קובעת כי דינים אלו נוהגים "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר ל"ה, כ"ט), ביטוי אותו מפרש הספרי "בארץ ישראל ובחוץ לארץ".

אף על פי כן, הפסוקים ממשיכים לומר שלהימנעות מקיום הדינים האלה ישנן השלכות מיוחדות בארץ ישראל: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ... וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה, ל"ג-ל"ד). על פסוקים אלה נאמר בספרי: "מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש" (ספרי במדבר קסא).

משמעות הדברים היא שדיני רוצח נוהגים בכל מקום (ראו במדבר ל"ה, ל'-ל"א), אך חשוב במיוחד איך מגיבים לרצח בארץ ישראל. בשל כך, יש להגדיר ערי מקלט בארץ ישראל, אף עבור רוצח בשגגה.[2] דבר זה מודגש ביתר שאת בפסוק ל"ב, המזהיר מפני לקיחת כופר מן הרוצח שלא "לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ [אלא] לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ" (במדבר ל"ה, ל"ב). הפסוקים הבאים (במדבר ל"ה, ל"ג-ל"ד) מזכירים שוב את "הארץ" עוד ארבע פעמים. במילים אחרות, ערי המקלט מנקות את הארץ מכל עקבות של שפיכות דמים, בשגגה או במזיד, וכך שומרות על הארץ כמקום הראוי להשראת שכינה.[3]

על רקע זה ניתן לשאול: מה הדין לגבי שפיכות דמים בעברו המזרחי של הירדן? האם גם היא דוחקת את רגלי השכינה? מצד אחד, התשב"ץ (ג, ר) במפורש ממעט את עבר הירדן המזרחי מהמושג של "קדושת שכינה"; אלא שבכל זאת אנו רואים כי התורה קבעה גם שם ערי מקלט. יתירה מזו, המקום היחיד בו התורה דנה במפורש באפשרות הרחבתה של ארץ ישראל הוא הפסוק בו התורה מורה לנו להוסיף עוד ערי מקלט במקרה כזה.[4]

ניתן להציע לשאלה זו ארבע תשובות:

1. השראת שכינה ישנה גם בעבר הירדן המזרחי, ולכן ישנו צורך בערי מקלט שם. עם זאת, כדברי התשב"ץ, מקורות רבים מראים כי עבר הירדן המזרחי אינו זוכה להשראת השכינה כמו העבר המערבי. ראשית, ניתן ללמוד דבר זה מדברי השבטים בעבר הירדן המערבי לאחיהם שמעבר הירדן: "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם[5] עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה'" (יהושע כ"ב, י"ט). חז"ל היו יותר מפורשים בעניין זה:

"ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה אין עבר הירדן כשר לבית השכינה"   (במדבר רבה ז ח; ספרי זוטא ה ב).[6]

2. אין השראת שכינה בעבר הירדן המזרחי. עם זאת, ה"שוכן בה" הנזכר בבמדבר ל"ה, ל"ד אינו נובע מן הקשר לארץ כשלעצמה, אלא ממושג השכינה הנמצאת בתוך עם ישראל בכל מקום, אף בגלות. ואכן, כך ממשיך הספרי:

"רבי נתן אומר: חביבין ישראל, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם"(ספרי במדבר קסא).

הקושי בפירוש זה הוא שהוא נוגד את פשט הפסוקים, וכפי שאומר הרמב"ן, המדגישים את מעמדה המיוחד של הארץ. יתירה מזו, הספרי מקשר את פסוק ל"ד בפרק ל"ה לפסוקים אחרים המדברים במיוחד על השראת השכינה במקדש. כפי שכותב הנצי"ב בפירושו לספרי ("עמק הנצי"ב"), הספרי מציג מעגלים הולכים ומתפשטים של השראת שכינה, המתחילים במקדש (ויקרא ט"ו ל"א; ויקרא ט"ז, ט"ז) ומקיפים בסופו של דבר את כל ארץ ישראל. כך במדבר ל"ה, ל"ד אינו עוסק ברעיון הכללי של השראת שכינה בתוך עם ישראל, אלא עולה כהוכחה משכנעת לטענתו של הרב סולובייצ'יק שארץ ישראל ניחנה ב"קדושת המקדש" בדרגה מסוימת.

3. התורה מגדירה ערי מקלט בכל אחד משני עברי הירדן, אך אין הן בעלות אותה משמעות בכל אחד מן העברים. בעבר הירדן המערבי, הן מכפרות למען נוכחות השכינה בארץ, אך בעבר הירדן המזרחי הן פועלות אך ורק כחלק ממערכת הענישה, או לכל היותר למען השראת השכינה הכללית שבעם ישראל, גם מחוץ לארץ ישראל. הבנה כזו אפשרית, אך קשה להתרשם כך מן הפסוקים. התורה מנגידה את מצוות ערי המקלט, השייכת רק בשני עברי הירדן, עם הדינים הנוגעים לרצח השייכים בכל מקום,[7] אך אינה מציעה בשום מקום הבחנה פנימית בתוך הקבוצה של שש ערי המקלט.[8]

4. ייתכן שניתן לחלק בין שני סוגים של השראת שכינה, הנרמזים כבר בלשון בה התורה מצווה לבנות מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח'). טכנית, השכינה שורה במבנה מסוים, אך המבנה עצמו נמצא במרכזו של מחנה גדול יותר. אם ניישם תפיסה זו לגבי ארץ ישראל, ייתכן שיש להבחין בין "מקום" השראת השכינה וה"מחנה" בו הוא נמצא. אין ספק כי מקום השראת השכינה הוא ארץ ישראל שממערב לירדן. אמנם, הציבור בתוכו היא שורה עשוי לכלול את ה"קהל" כולו, הכולל גם את תושבי ארץ ישראל הגדולה יותר, כולל זו שממזרח לירדן.

 

עגלה ערופה

ייתכן שנוכל לתמוך ברעיון זה אם נעיין בדיני עגלה ערופה, שהתורה קובעת כי נוהגת רק בארץ ישראל (דברים כ"א, א'). מלשונו של הפסוק, לומד הספרי שדין עגלה ערופה נוהג גם בעבר הירדן המזרחי. על כך כותב התשב"ץ:

"ונרא' דמשום הכי אצטריך קרא לרבות עגלה ערופה לעבר הירדן שלא תאמר כיון שאין שכינה שם ועגלה ערופה אינה באה אלא לכפר על הדם המטמא את הארץ ומסלק את השכינ' דמשום הכי לא תתחייב בעגלה ערופה – קמל"ן"                                         (שו"ת תשב"ץ ג', ר').

התשב"ץ מסביר את מה שהיינו משערים מלכתחילה – שהצורך לכפר על שפיכת דם נקי קיים רק בארץ המוקדשת בקדושת שכינה. תחת איזה חלק של הטיעון, אם כך, חותרים דברי הספרי – הכולל בדין זה את עבר הירדן המזרחי?

אפשרות אחת היא שדין עגלה ערופה אינו קשור להשראת השכינה וחוסר האפשרות של שכינה לדור בכפיפה אחת עם שפיכות דמים – ולכן הגבלת דין עגלה ערופה לארץ ישראל, משני עברי הירדן, נובע מסיבות אחרות. התשב"ץ, עם זאת, מציע גישה אחרת: "דמ"מ [עבר הירדן המזרחי] מא"י היא וערי מקלט אתקון לה רחמנא דלא ליתו לידי שפיכות דם נקי מה שאין כן בח"ל" (שם). התשב"ץ משווה את דין עגלה ערופה לדין ערי מקלט – שהוא ודאי נוהג בעבר הירדן המזרחי – בכך ששני הדינים מתייחסים למקרה של שפיכות דמים בארץ ישראל.[9] עם זאת, בעוד שלערי המקלט תפקיד כפול – לכפר על שפיכות דמים ולהגן על הרוצח בשגגה – עגלה ערופה מהווה כפרה בלבד (ראו דברים כ"א, ח'). המכנה המשותף לשתי המצוות הללו הוא שהן מכפרות על שפיכות דמים; אלא שאם כך הדרא קושיא לדוכתה: מדוע שתיהן נוהגות גם מחוץ לארץ בה ישנה השראת השכינה?[10]

נראה שההצעה שהעלינו קודם עשויה לפתור קושי זה. בעוד שהשכינה שורה רק בארץ כנען במובן ההיסטורי-גיאוגרפי, העם היושב בה – ה"קהל" – מוגדר על ידי הגבולות המדיניים של הארץ. הכפרה היא עבור העם היושב בארץ, כך שה' יכול להיות "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא ט"ז, ט"ז), למרות שמקום השראת השכינה כשלעצמו מצומצם יותר.

 

הארץ, העם והשראת השכינה

לבסוף, ייתכן שנוכל למצוא רמז להבנה כפולה זו של השראת השכינה בפסוק החותם את פרק ל"ה בספר במדבר: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה, ל"ד). בפסוק זה, הביטוי "שוכן בתוך" מופיע פעמיים: לגבי הארץ, ולגבי עם ישראל. הספרי זוטא מביא:

"ר' נהוראי אמר 'כי אני ה' שוכן' – בגלות? ת"ל 'בארץ'. או בארץ ואתם בגלות? ת"ל 'בתוך בני ישראל' – בשעה שבני אדם בארץ ולא בשעה שהן בחוצה לארץ" (ספרי זוטא ל"ה, ל"ג).

מפסוק זה לומד הספרי זוטא שהשראת השכינה דורשת איחוד של הארץ והעם. הקב"ה שוכן בה-בעת במקום מסוים ובציבור מסוים.[11] ייתכן שנוכל להציע שהגבולות של כל אחד מהם אינם זהים. המקום הוא במובנו המצומצם המקדש ובמובנו הרחב יותר ארץ המקדש. העם הוא עם ישראל, שאת זהותו הלאומית הוא מקבל בגבולותיה הרחבים של ארץ ישראל, כולל חבלי הארץ הנכבשים ממזרח לירדן.

אם הבנה זו נכונה, הרי שיש לנו נקודת חיבור חשובה בין ארץ ישראל כארצו של עם ישראל, ובין ארץ ישראל כמקום השראת השכינה. מאחר שהשכינה שורה לא רק בארץ אלא גם בעם, שתי מהויות אלה של הארץ מתחברות זו לזו. ארץ השראת השכינה בהכרח שורה בגבולותיה של מולדתו של עם ישראל. רק כאשר מגיע עם ישראל לזהותו הלאומית השלמה בתוך ארץ ישראל, יכולה השכינה להתגלות במלוא יפעתה בעולם – בתוך הארץ, ובתוך בני ישראל.

 

לעיון נוסף:

1. עבר הירדן המזרחי הוא מקרה מבחן קלאסי לכל חקירה בענייני ארץ ישראל (מעין תפקידו של חציו- עבד-חציו-בן-חורין במנחת חינוך). אף שבשיעור זה בחנו רק את מעמדו לענייני השראת השכינה, ישנן שאלות קשורות אחרות:

– האם עבר הירדן המזרחי חייב במצוות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות? המקובל אצל האחרונים, על פי דברי חז"ל והראשונים, הוא שאכן חייב. ראו, למשל, חזון איש שביעית ג, כה וזרעים (ליקוטים) י, א-ב; קהילות יעקב שביעית יב; ומעדני ארץ תרומות א ב ג, א ג ב; וגם קדושת אביב עמ' 277.

– האם עבר הירדן המזרחי בעל "שם" ארץ ישראל? מצד אחד, הרב סולובייצ'יק מצביע על דין עגלה ערופה הנוהג ממזרח לירדן – כפי שנפסק ברמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש י', א') – כראיה לכך שגם לו יש "שם" ארץ ישראל (אגרות הגרי"ד הלוי , תחילת הל' מלכים, ב; ראו גם שיעור 18). מאחר ששם ארץ ישראל תלוי אך ורק בכיבוש עולי מצרים, הרי שנקראים כך גם חבלי הארץ שנכבשו ממזרח לירדן. מצד שני, הרמב"ם אינו מזכיר את עבר הירדן המזרחי כאשר הוא מדבר על "גבולות עולי מצרים" (הל' תרומות א', ו'-ז'). בהקשר אחר, הוא מזכיר בנפרד את "עבר הירדן" ואת "ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים" (הל' שמיטה ויובל ד', כ"ח), המצביע על כך שמדובר בשני דברים שונים, והראשון אינו כלול באחרון. האם ניתן ליישב את דברי הרמב"ם זה עם זה?

– כאשר הגמרא לומדת שרק בני ישראל היושבים "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" (מלכים א ח', ס"ה) – גבולות ארץ כנען – נקראים "קהל" (הוריות ג.; ראו רמב"ם הל' שגגות י"ג, ב'), האם נכללים בכך בני ישראל היושבים ממזרח לירדן?[12]

– בשיעור יח, הבאנו את טענתו של הרב סולובייצ'יק, המבוססת על המשנה בכלים (כלים א, ו) המונה עשר דרגות של קדושה בארץ ישראל, שהדין המחייב להביא קרבן העומר מתבואת הארץ נובע מכך שלארץ ישראל ישנה "קדושת המקדש". אך מאלו מחבלי הארץ ניתן להביא את העומר? רש"י (סנהדרין יא: ומנחות פג:) מונה ככזה גם את עבר הירדן המזרחי, בעוד שהר"ן (נדרים כב.) מוציא אותו מכלל זה.[13] יתירה מזו, בדברי התנאים אנו מוצאים רשימות שונות של עשר הקדושות של ארץ ישראל. בעוד שקשה להסיק מסקנה חד משמעית מן המשנה בכלים לגבי גבולות הארץ מהם ניתן להביא את העומר, בבמדבר רבה ז, ח ובספרי זוטא ה ב משתמע שעבר הירדן המזרחי והמערבי שווים לעניין זה. ראו אמבוהא דספרי שם, וגם ב"קונטרס אוצר הספרי" לר' מנחם זמבא הנדפס בסוף הכרך.

– דעת ר' יאשיה (בבא בתרא קיז.) היא שדור הנכנסים לארץ בימי יהושע ירש את חלקיו בארץ מדור המדבר, ולכך השלכות משמעותיות לגבי חלוקת הארץ בפועל (ראו שיעור 19). האם חלוקת הארץ לשבטי ראובן, גד וחצי מנשה בעבר הירדן המזרחי פעלה אחרת? ראו גם ספורנו במדבר ל"ד, ב' לגבי חלוקת הארץ ממזרח לירדן.

2. בשיעור זה שאלנו האם מטרתן העיקרית של ערי המקלט היא כפרה לארץ עצמה או ליושבים עליה. מה ניתן ללמוד על כך מאופן הפיזור שלהן? מצד אחד, התורה מקצה מספר שווה של ערי מקלט משני עברי הירדן (במדבר ל"ה, י"ד), למרות שהאוכלוסייה גדולה בהרבה בעבר הירדן המערבי, בארץ כנען. יתירה מזו, חז"ל לומדים שהערים בשני עברי הירדן צריכות להיות זו מול זו ובמרחק שווה זו מזו, כך שהערים מזכירות "שתי שורות בכרם" (תוספתא מכות ב', ב' [מהדורת וילנא]). הרושם המתקבל – כך כותב הרמב"ן – הוא שערי המקלט מסודרות באופן גיאוגרפי, בניגוד לציווי התורה הצמוד לתת ערים ללוויים, שם קנה המידה הוא גודל האוכלוסיה (במדבר ל"ה, ח').

מצד שני, הספרי (ל"ה, י"ג-י"ד), ובעקבותיו אביי בגמרא (מכות ט:-י.), חותרים תחת הבנה זו באופן ברור וקובעים שבעבר הירדן המזרחי היה מספר רוצחים גדול יותר. במילים אחרות, לדעתם ערי מקלט מסודרות לפי הצורך הציבורי וסידורן הגיאוגרפי הוא משני. כיצד משפיע הדבר על הדיון שלנו?

3. בשיעור זה, התייחסנו להשראת השכינה בשלוש דרכים שונות:

– השראת השכינה במקום מסוים ומוגדר – בין אם המקדש ובין אם כל ארץ כנען.

– השראת השכינה בתוך ציבור גדול – בין אם במחנה בני ישראל במדבר או בעם ישראל היושב בארצו, שנקרא עליה שם ארץ ישראל.

– השראת השכינה כקדושה השורה על עם ישראל בכל מקום, אף בגלות.

האם קטגוריה שלישית זו נובעת מברית סיני או מברית האבות? יש להבחין בכך שחז"ל למדו רעיון זה לראשונה מיעקב אבינו וירידתו למצרים, אז אמר לו הקב"ה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (בראשית מ"ו, ד').[14]

4. בברכות מט. נאמר כי הגאולה האחרונה מורכבת משני גורמים משולבים זה בזה "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהילים קמ"ז, ב'). האם הם אמורים לבוא בסדר מסוים? ראו מדרש תנחומא נח, יא (מהדורת ורשא), וילקוט שמעוני תהילים תתפח, המביאים גרסאות סותרות של אותו מאמר חז"ל בדיוק. ראו גם רש"י על ברכות מט. ורמב"ם הל' מלכים י"א, א'.

5. יום הכיפורים מכפר על הטומאה הגורמת סילוק שכינה. תפילתו של משה בי' בתשרי, בעקבות חטא העגל, הייתה ש"יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ" (שמות ל"ד, ט') – בקשה שהשכינה תשוב לעם ישראל.[15] מאז ועד עולם, ביום הכיפורים אמור הכהן הגדול להזות מדם החטאות על כל המקדש על מנת "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא ט"ז, ט"ז).

על אלו סוגים של טומאת הקודש מכפרים קרבנות אלה? מצד אחד, הגמרא (שבועות ז:) מציינת כי התורה רואה טומאה כתוצאה של שפיכות דמים (כמו בבמדבר ל"ה, ל"ד), עבודה זרה וגילוי עריות.[16] עם זאת, הגמרא מסיקה כי הקרבנות מכפרים רק על טומאת המקדש כפשוטה של המילה, באמצעות כניסת טמאים או אכילת קרבנות בטומאה. כל שאר העוונות מתכפרים על ידי שילוח השעיר לעזאזל במדבר (ראו ויקרא טז, כ"א-כ"ב; שבועות ב:).

במילים אחרות, הגמרא מבחינה בין חילול מקום – המקדש – ובין חילול העם. על מנת לשמר על השראת השכינה בתוכנו, יום הכיפורים מכפר על כל אחד מחילולים אלה בנפרד, כפי שעולה מהפסוק "וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר" (ויקרא ט"ז, ל"ג). הפסוק מחלק את כפרת היום לשניים, כאשר כל חלק מתייחס לחלק אחר של עבודת היום (ראו יומא סא.). ייתכן ששעיר החטאת משיב למקדש את מעמדו כמקום השראת השכינה, בעוד שהשעיר לעזאזל מחדש את יכולתו של עם ישראל לזכות בהשראת השכינה ביניהם.[17]

6. שתי נקודות נוספות לגבי יום כיפור:

– ישנו מקור שלישי של כפרה ביום הכיפורים: "עצמו של יום הכיפורים", גם ללא הבאת קרבנות היום (רמב"ם הל' תשובה א', ג'). האם כפרה זו קשורה אף היא להשראת השכינה, ואם כן – באיזה מובן?

– הגמרא (מגילה לא.) קובעת את ויקרא י"ח, העוסק בגילוי עריות וטומאת הארץ שהוא מביא, כקריאת התורה לתפילת מנחה של יום הכיפורים. האם הסוגיה בשבועות ז: יכולה לשפוך אור נוסף על הטעם לבחור בפרשה זו דווקא?

 

להערות ושאלות:

 

[email protected]

 
[1]   מעניין שהן הספרי והן הספרי זוטא מסיימים את דרשותיהם על ספר במדבר בפרק ל"ה. ייתכן שמדובר בצירוף מקרים בלבד, אך גם ייתכן כי ניתן להסיק מכך שפרק ל"ו הוא במובן מסוים רק נספח; ופרק ל"ה הוא חתימת הספר, לפחות מבחינה מסוימת.
[2]   ראו גם בספרי זוטא: "'בכל מושבותיכם', בחוצה לארץ. יכול אף ערי מקלט יהו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, ת"ל 'אלה', הדיינין נוהגין בארץ ובחוצה לארץ וערי מקלט אינן נוהגת אלא בארץ" (ספרי זוטא ל"ה, כ"ט).
[3]   לפי הרמב"ן, הציווי "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" (במדבר ל"ה, ל"ד) מוסיף עוד ממד לאיסורים הקודמים לגבי איסור רציחה וקבלת כופר: "ויחזור הכתוב להזהיר עוד שלא נעשה זאת הרעה בארץ הנבחרת אשר הא-ל שוכן בתוכה שלא יגרום לה הטומאה הסתלקות השכינה ממנה" (השגות הרמב"ן על ספר המצוות, שורש ה').
[4]   דברים י"ט, ח'-ט'; ראו רמב"ם הל' שמיטה ויובל י"ג, א'; הל' רוצח ושמירת נפש ח', ד'; והל' מלכים י"א, ב'.
[5]   ראו רש"י: "שלא בחר הקדוש ברוך הוא להשרות בה שכינתו".
[6]   ראו גם רמב"ן ויקרא כ"ה, כ"ד; ורמב"ן במדבר כ"א, כ"א.
[7]   ראו הערה 2 לעיל.
[8]   לגבי אפשרות זו, ראו כסף משנה ומעשה רוקח על הל' רוצח ושמירת נפש ח', א'. לגבי לשונו של הרמב"ם שם, השוו לספר המצוות מצוות עשה קעו, ולהל' רוצח ושמירת נפש י', א'. גם אם נדחה את ההצעה לגבי תפקידים שונים של ערי המקלט מכל עבר של הירדן, ייתכן שהיא תהיה שייכת בהקשר אחר. הספרי (במדבר ל"ה, י"ג) לומד שעיר מקלט קולטת אף רוצח שנס אליה מחוץ לארץ (ראו רבנו הלל והנצי"ב, וגם בתשב"ץ ג ר; עם זאת, ראו כסף משנה לעיל). במקרה כזה, ייתכן שעיר המקלט משמשת רק כמקלט לרוצח אך איננה מכפרת על הרציחה.
[9]   ראו גם ספרי על במדבר ל"ב, ל"ג וכתובות לז:, שם נקשרת עגלה ערופה לפסוק זה.
[10] ראו גם קדושת אביב, עמ' 278.
[11] ראו גם יומא ט:, שם ריש לקיש תולה את מיעוט השראת השכינה בבית שני במיעוט העולים מגלות בבל. ראו גם בגמרא יבמות סד. (שנידונה קודם בשיעור 6).
[12] התנ"ך מתייחס בכמה מקומות לציבור היושב בארץ ישראל כיושב "מדן ועד בר שבע" (שמואל א ג', כ'; שמואל ב ג', י'; שמואל ב י"ז, י"א; שמואל ב כ"ד, ב'; שם ט"ו; מלכים א ה', ה') או מלבוא חמת עד נחל מצרים (ראו מלכים א ח', ס"ה; עמוס ו', י"ד; דברי הימים א י"ג, ה'; דברי הימים ב ז', ח'). רק פעם אחת מצאנו שהכתוב כולל גם התייחסות גם ליושבים ממזרח לירדן: "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד [הנמצאת ממזרח לירדן]" (שופטים כ', א'). בעוד שייתכן שמדובר במקום בודד המשקף אירוע חריג, סביר יותר שזהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הנביא מתייחס במפורש ליושבי עבר הירדן המזרחי רק כדי לציין שעיר מסוימת בגלעד – יבש גלעד – לא התקהלה עם הבאים (ראו שופטים כ"א, ח'-ט'). אני מודה למורי הרב מנחם ליבטג על הבחנה זו.
[13] עם זאת, ראו חידושי הר"ן על מסכת ראש השנה יג.
[14] מכילתא בשלח, מסכתא דשירה ג. ראו גם מכילתא בא, מסכתא דפסחא יד וספרי על במדבר לה, לד. לגבי האופן הראשון של השראת השכינה, מתאר הרמב"ן את השראת השכינה במשכן כשיבה של מה שהיה אצל האבות, "שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם" (הקדמת הרמב"ן לספר שמות; ראו איוב כ"ט, ד'). חז"ל, לעומת זאת, מתארים השראת שכינה זו כתופעה חדשה המתעלה מעל למה שזכו לו האבות ולא היה בנמצא מאז גן עדן, הוא "מחנה השכינה" המקורי (במדבר רבה יג, ד). יתירה מזו, ייתכן שאופן זה של השראת שכינה דורש דווקא קדושת ברית סיני, לפחות במציאות שלאחר הגירוש מגן עדן (ראו גם שיעור 21 הערה 2).
[15] ראו שמות ל"ב, ל"ד; שמות ל"ג, א'-ט"ז. לגבי התאריך המדויק, ראו תענית ל:.
[16] ראו גם ספרי על דברים כג י, המובא על ידי הרמב"ן שם ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת הלאוין מצוה יא.
[17] מצד אחד, שתי צורות כפרה אלה שונות מאוד אחת מן השנייה, כפי שמדגיש הרמב"ן (ויקרא ט"ז, כ"א). בה-בעת, הן קשורות זו לזו בקשר בל ינתק, כפי שניתן לראות מההגרלה בין שני השעירים (ראו ויקרא ט"ז, ז'-י'; יומא סב.) ותפקידו הכפול של פר הכהן הגדול לדעת ר' שמעון (שבועות ב:).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)