ארץ ישראל (ז) – ביכורים וברית האבות (כד)

  • הרב יהודה לב גולדברג

במהלך השיעורים האחרונים הבחנו בין קדושת אדמת ארץ ישראל (הגדרה 5) לבין מימדים אחרים של הארץ, כמו "שם" ארץ ישראל (הגדרות 1 ו-2) או קדושת השראת השכינה (הגדרות 3 ו-4). את קדושת אדמת ארץ ישראל, כקטגוריה הלכתית, זיהינו כקשורה לברית סיני, בעוד שהתפיסות האחרות של קדושת הארץ נראו כנטועות בברית האבות (אם כי ברית סיני עשויה להוסיף להן רבדים חדשים).

במהלך הדיון, הנחנו כי המצוות השייכות ליבול הארץ דווקא קשורות באופן הדוק להגדרה 5. אך האם ישנם יוצאי דופן? האם יתכנו מצוות חקלאיות שהן  קשורות לפן אחר של הארץ ומשמעותה עבורנו? בשיעור זה, ובשיעור הבא, נתמקד במצווה הכפולה של הבאת ביכורים ומקרא ביכורים, ונבחן את הקשר האפשרי שלהם לברית האבות ול"שם" ארץ ישראל.

 

האם ביכורים היא מצווה התלויה בארץ?

מהמילים "אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ" (דברים כ"ו, ב') לומדים חז"ל (בבא בתרא פא.) שמצוות ביכורים נוהגת רק ביבול ארץ ישראל. בעוד שבמבט ראשון ניתן להסיק מכך שביכורים היא מן המצוות הקלסיות התלויות בארץ, התוספות מעירים שטענת הגמרא מפתיעה במקצת: הרי לא מצאנו לימוד דומה מהפסוקים לגבי מצוות אחרות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות, אלא הן נכנסות להגדרה הכללית ש"כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ" (קידושין לו:), לה מביאה הגמרא לימוד מיוחד מהפסוק. מדוע שמצוות ביכורים תהיה שונה?

התוספות מביאים תשובה בשם ר' שמשון משאנץ: ביכורים אינם מצווה התלויה בארץ כלל! הר"ש מבחין שמכנה משותף לכל המצוות התלויות בארץ: היבול של אדמת הארץ הקדושה ניחן במעמד מסוים המחייב במצוות, כמו הפרשת תרומות ומעשרות. בתור שכזה, היבול אסור באכילה עד לאחר קיום המצוות האלה. יתירה מזו, החיוב נובע מהיבול עצמו ולא מבני האדם הקשורים אליו, ולכן החיוב במצוות התלויות בארץ תלוי במעמד היבול כ"תבואה" – דהיינו לאחר קצירה וגמר מלאכה.

מצוות ביכורים שונה במובנים אלה מן המצוות התלויות בארץ. לדעת ר' שמשון משאנץ, היא "חובת הגוף נינהו כמו חובת ציצית" (תוס' בבא בתרא פא.). על בעל השדה לרדת לשדה או לפרדס על מנת לבחור ביכורים להביא למקדש, אך הדרישה לעשות כן אינה נובעת ממעמד מיוחד של הפירות, והפעולה של בעל השדה אינה משנה באופן מהותי את מעמדם. בדומה לכך, יכולה התורה לדרוש מבעל השדה להפריש ביכורים גם לפני שישנה "תבואה" אמיתית – בעוד הפרות עוד מחוברים לקרקע.

מכיוון שכך, אין זה מובן מאליו כי מצוות ביכורים נוהגת בארץ ישראל דווקא. המצווה אינה קשורה בהכרח לקדושת אדמת הארץ, ולכן ניתן היה להעלות על הדעת שהיינו נדרשים להביא ביכורים מכל מקום, עד שלמדנו אחרת מן הפסוק. במילים אחרות, מצוות ביכורים אינה תוצר של הגדרה 5, של קדושת אדמת ארץ ישראל. אך אם כן, איזה פן של קדושת הארץ היא משקפת?

 

"ארץ ישראל" לגבי ביכורים

בשיעורים הקודמים, למדנו להבחין בצדדים שונים של ארץ ישראל, באמצעות דינים שונים הנוהגים בגבולות שונים. כעת ננסה לגשת מן הכיוון ההפוך – ללמוד על טיבה של מצוות ביכורים באמצעות גבולות הארץ בהם היא נוהגת. בדברי התנאים אנו מוצאים סיבות רבות להגבלת המקום ממנו יש להביא ביכורים. נבחן אותן אחת-אחת:

 

1. "ארץ זבת חלב ודבש"

אם מצוות ביכורים דומה למצוות אחרות התלויות בארץ, נצפה שהיא תחול בגבולות הארץ לפי הגדרה 5 – הכוללים, לרוב הדעות, את שני עבר הירדן. זוהי אכן הדעה הראשונה במשנה בביכורים א, י. עם זאת, המשנה ממשיכה ומביאה את דעתו של רבי יוסי הגלילי: "אין מביאים ביכורים מעבר הירדן, לפי שאינה 'ארץ זבת חלב ודבש'", ככה מתייחס מקרא ביכורים לארץ ישראל (דברים כ"ט, ט'). בנוסף, הספרי (על פסוק זה), לפני שמביא את דעתו של רבי יוסי הגלילי, לומד מפסוק אחר (שמות י"ג, ה') שרק ארצם של חמישה מתוך שבעת עמי כנען נחשבת ל"זבת חלב ודבש". אם כך, לדעה זו בספרי רק ארץ זו חייבת בביכורים.

ניתן להציע שני הסברים להגבלת מצוות הביכורים לארץ הנקראת "ארץ זבת חלב ודבש". ראשית, הביכורים אמורים לייצג את המיטב של גידולי ארץ ישראל,[1] ולכן יתכן שעליהם לבוא מן החבלים העשירים ביותר שלה. במקרה זה, ההגבלה מוסבת יותר על פירות הארץ מאשר על הארץ עצמה. הארץ שאינה זבת חלב ודבש ראויה מצד עצמה להביא ממנה ביכורים למקדש, אלא שתוצריה אינם ראויים להקרבה.

לחילופין, ניתן להבין את הגבלת הביכורים ל"ארץ זבת חלב ודבש" כמשהו יסודי יותר הנוגע לטיב הארץ. ביטוי זה מופיע לראשונה בציווי ה' למשה רבנו להוציא את בני ישראל ממצרים אל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג', ח', י"ז) ולעיתים קרובות מלווה באזכור כלשהו לברית האבות.[2] במילים אחרות, התיאור של "ארץ חלב ודבש" נראה כמייצג את הבטחתו של הקב"ה להביא את עם ישראל לארץ ישראל – דהיינו, ברית האבות.[3] אם ביטוי זה מופיע לא רק במקרא ביכורים, אלא גם משפיע על מאפייני המצווה,[4] יתכן שיש ללמוד מכאן שמצוות ביכורים משקפת בראש ובראשונה את ברית האבות – כלומר, את הגשמתה. ואכן, הסתכלות כזו על מצוות ביכורים כמעט מפורשת באמירה הראשונה המיוחסת למביא הביכורים: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כ"ו, ג'). כפי שמסביר הרמב"ן:

"הגדתי היום – בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם א-להיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו והנה השם מקיים דבריו ואני מודה ומשבח לשמו"   (רמב"ן דברים כ"ו, ג').[5]

הביכורים מסמלים את מילוי הבטחת הקב"ה לאבות להביא את זרעם משבי הגלות אל ארץ ישראל. אם כך, מתאים כי המצווה תהיה מוגבלת ל"ארץ זבת חלב ודבש" שהובטחה לאבות (הגדרה 1), גם אם מצוות התלויות בארץ יכולות לחול אף בשטחים נרחבים יותר.[6]

משמעות מעשית להבחנה בין שני ההסברים האלה להגבלת מצוות ביכורים ל"ארץ זבת חלב ודבש" עשויה להיות מקומם של גבולות אלה. לדעת הספרי שהבאנו קודם, מבין הרמב"ן (שמות י"ג, ה') כי רבי יוסי הגלילי משיב לדעה הראשונה, המגבילה את הביכורים ל"ארץ חמשה עממין". בנוסף, רבי יוסי הגלילי פוטר מן המצווה את הארץ ממזרח לירדן.[7] הדעה הראשונה, אם כך, מוציאה מכלל חיוב במצווה את ארצם של שני העממים, אך אינה מוציאה לחלוטין את הארץ שממזרח לירדן. למעשה, הארץ שממזרח לירדן שהוחזקה על ידי אחד מחמשת העממים והיא "זבת חלב ודבש" ראויה להבאת ביכורים. במקרה זה, "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מתאר אזור מסוים אלא זהו מאפיין הכרחי של הפירות המובאים.[8]

הדיון שבמשנה, לעומת זאת, אינו מתייחס ל"ארץ חמישה עממים" אלא פשוט מביא את המחלוקת לגבי הארץ שממזרח לירדן. ר' יוסי הגלילי פוטר חבל ארץ זה, מכיוון שאינו בגדר "זבת חלב ודבש", אך נראה שהוא מחייב את כל ארץ כנען.[9] כך גם פסק הרמב"ם (הל' ביכורים ב', א').[10] על קביעת הספרי שלא כל ארץ כנען היא בגדר "זבת חלב ודבש", ר' יוסי הגלילי עשוי פשוט לחלוק. לחילופין, מציע ר' מנחם זמבא שר' יוסי הגלילי עשוי להסכים לקביעה זו אך לטעון שארץ כנען היא, בלשון הירושלמי, ארץ "אשר בה זבת חלב ודבש" (ירושלמי ביכורים א', ח').[11] להבנה זו, מעיר ר' מנחם זמבא, "דאין פי' זבת חלב ודבש תנאי הביכורים רק סימן על הארץ" (אמבוהא דספרי, תרפ"ט, עמ' לז). על כך יש אולי להוסיף שאין זה סימן סתם, אלא סימן לארץ שהובטחה לאבות.[12]

 

2. ה"שבועה"

הקשר בין הארץ ממנה מביאים ביכורים לבין ברית האבות בולט ביותר במכילתא (מסכתא דפסחא יז). המכילתא גם משווה את תיאור התורה של הביכורים בדברים כ"ו לשמות י"ג, ה', לא בשל הביטוי המשותף לשני המקומות "זבת חלב ודבש", אלא בשל האזכור, בשני המקומות, של "שבועה". מביא הביכורים מכריז שהוא בא "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כ"ו, ג'). משמות י"ג, ה' לומדת המכילתא פרטים נוספים על הארץ שהובטחה בשבועה: "אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". שבועת הקב"ה לאבות נאמרה ספציפית לגבי ארץ כנען,[13] ורק מארץ זו מובאים ביכורים – כסמל של קיום שבועת הקב"ה לאבות.

 

3. "אשר נתת לי, ה'"

לבסוף, נוכל לשוב אל הדעה הראשונה במשנה, הסבורה שניתן להביא ביכורים משני עברי הירדן. ההנחה הראשונית שלנו הייתה שדעה זו אינה קושרת ביכורים עם ברית האבות דווקא, אלא רואה בה מצווה ככל המצוות התלויות בארץ, הנוהגת בכל הארצות הנכבשות על ידי עם ישראל. הרמב"ם, לעומת זאת, נוקט כנראה בגישה אחרת: "עבר לירדן אע"פ שאינה זבת חלב ודבש הש"י נתנה לנו ואפשר לנו לומר אשר נתתה לי" (פירוש המשנה ביכורים א, י). הרמב"ם רומז על הסבר אחר להוצאת עבר הירדן המזרחי מכלל החיוב בביכורים המובא בירושלמי: "תני [דברים כו י] אשר נתתה לי לא שנטלתי לי מעצמי" (ירושלמי ביכורים א', ח').[14] על כך, מסביר הרמב"ם, תשיב הדעה הראשונה במשנה שגם עבר הירדן המזרחי ניתן על ידי הקב"ה. אף שהוא יושב בידי שבטי ראובן וגד ביוזמתם שלהם, גם הם יכולים לומר בגאווה "אשר נתת לי ה'".[15]

לדעת הרמב"ם, במה חולקות שתי הדעות? יתכן שלכל הדעות מצוות הביכורים מוכרחה לשקף את ברית האבות, אלא שהמחלוקת היא איזה צד בה יש להביא לידי ביטוי. אלו הפוטרים את עבר הירדן המזרחי, סבורים שמצוות הביכורים משקפת את הגדרה 1 – הארץ אותה ירשו וישבו האבות בפועל. הדעה המחייבת גם את עבר הירדן המזרחי, סבורה שהמצווה משקפת את הגדרה 3 – ארץ ישראל הנרחבת, המוזכרת בברית בין הבתרים. גם אם כמה מן הכיבושים היו ללא ציווי מפורש מן הקב"ה, המסתכל על דברי ימי עם ישראל דרך הפרספקטיבה של ברית בין הבתרים יכול לראות את כל הארצות הנכבשות כמקומות "אשר נתת לי ה'".[16]

 

סיכום

לסיכום, במפרשים אנו מוצאים כיוונים שונים לגבי צמצום גבולות הארץ לעניין מצוות הביכורים. חלקם, על פי גישת הרמב"ן, רואים הגבלות אלה בצורה טכנית, ולדעות אלה מצוות הביכורים היא בבסיסה ככל שאר המצוות התלויות בארץ. לעומתם, גישות אחרות – כהרמב"ם – משרטטות קווים המצביעים על גישה שונה לארץ ישראל בנוגע לביכורים. כמובן, יתכן שבכך בדיוק נחלקו התנאים; אם כי הרמב"ם, לפחות, מצמצם את הפער שבין שתי הדעות במשנה.

 

מסקנה

אם נשוב לתחילת השיעור, נראה כי עברנו מקיצוניות אחת לשנייה לגבי היחס שבין מצוות הביכורים לבין ארץ ישראל. נקודת הפתיחה שלנו הייתה האפשרות שהציעה הגמרא, שניתן יהיה להביא ביכורים מכל מקום. כעת הגענו למסקנה שלא רק שאי אפשר להביא ביכורים מכל מקום, אלא שיתכן שהמקום ממנו ניתן להביא אותם מצומצם אפילו יותר מזה החייב במצוות התלויות בארץ!

עם זאת, לשני קטבים אלו יש מן המשותף: שניהם מרחיקים את מצוות הביכורים משאר המצוות התלויות בארץ, המשקפות בצורה את הגדרה 5. אם הביכורים אכן מובאים רק מארץ ישראל, יתכן שהדבר נובע מכך שהמצווה קשורה בטבורה אל המסורת הלאומית שלנו. בשיעור הבא נבחן לעומק את הכיוון הזה באמצעות עיון במקרא ביכורים – הפסוקים הנאמרים בעת הבאת הביכורים.

לעיון נוסף

1. בשיעור זה עסקנו בטיבם של הביכורים מהזווית של המקום ממנו הם מובאים, והסקנו שהוא משקף או את הגדרה 1 (ארץ האבות) או את הגדרה 3 (ארץ ישראל המדינית). עם זאת, ניתן לבחון את הביכורים מצד יעדם הסופי – המקדש. הביכורים, על פי הרמב"ם, הם בעלי מעמד שווה לזה של קרבן (רמב"ם הל' ביכורים ב', ט"ז, י"ט והל' ביכורים ג', א').[17] מטעם זה, טוען ר' מנחם זמבא (קונטרס אוצר הספרי בתוך אמבוהא דספרי, תרפ"ט, עמ' כט-לא), כוללת המשנה (כלים א, ו) את הביכורים יחד עם קרבן העומר ושתי הלחם של שבועות: המשותף לכל אלה הוא שהם קרבנות מיוחדים, שניתן להביא רק מארץ בה ישנה השראת שכינה.[18] כך הביכורים, בנוסף להיותם משקפים את הגדרה 1 או 3 (ויתכן שגם תלויים בהגדרה 5, קדושת אדמת הארץ – ראו הערה 1 לעיל) נובעים גם מהגדרה 4 (ארץ המקדש).

2. בנוסף לביכורים, ישנה מצווה נוספת שנראה כי אינה מצייתת לכללים הרגילים של המצוות התלויות בארץ: חלה. מצד אחד, מצוות הפרשת חלה מזכירה תרומות ומעשרות במובן זה שהלחם או התבואה אסורים באכילה טרם ההפרשה, והן רש"י (קידושין לז.) והן בעלי התוספות (בבא בתרא פא.) כורכים אותה יחד עם שאר המצוות התלויות בארץ. מצד שני, דיני חלה כוללים כמה וכמה יוצאי דופן ביחס לשאר המצוות התלויות בארץ, למשל הציווי להתחיל להפריש חלה עם הכניסה לארץ, גם לפני כיבוש הארץ וחלוקתה לנחלות השבטים (ספרי במדבר טו, יח); חיוב להפריש חלה מתבואה שאיננה בשלה ומתבואות אחרות הפטורות מתרומות ומעשרות (חלה א, ג וירושלמי שם); חיוב להפריש חלה מתבואה שגדלה טרם כניסת עם ישראל לארץ, או מתבואה המובאת מחוץ לארץ (חלה ב, א וירושלמי שם);[19] חיוב להפריש חלה מהתבואה הגדלה מחוץ לגבולות עולי בבל (פירוש המשנה לרמב"ם על חלה ד ח) והחיוב להפריש חלה גם אחר פקיעת קדושת הארץ (כתובות כה. ונידה מז.);[20] והחיוב מדרבנן להפריש חלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ לגמרי, בניגוד לתרומות ומעשרות (ראו תוס' קידושין לו:). בנוסף, הצורך להוציא את שאר הארצות בפירוש מכלל החיוב (במדבר ט"ו, י"ט), בדומה לביכורים, מצביע על כך שחלה אינה מצווה התלויה בארץ ביסודה (ספר המקנה קידושין לו:).[21]

אם חלה אכן איננה מצווה התלויה בארץ במובן הרגיל – על פי הגדרה 5 - איזה פן של ארץ ישראל משתקף בה? יתכן שבניגוד לתרומות ומעשרות, המתייחסות ליבול הארץ, חלה מתייחסת ללחם הנאכל על ידי יושבי ארץ ישראל. במילים אחרות, חלה עשויה להתייחס אל ארץ ישראל כמקום מושבם של בני ישראל (הגדרה 3),[22] ולא אל אדמת הארץ (הגדרה 5).[23]

3. לדברי ר' עילאי, המצוות לתת זרוע, לחיים וקיבה וראשית הגז לכהן (דברים י"ח, ג'-ד') שייכים רק בארץ ישראל, כי הוא משווה אותן לתרומה (חולין קלו.). איזה פן של ארץ ישראל משקפות מצוות אלה? באיזה גבולות נוהגות הן?

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   ראו ביכורים א, ג וירושלמי שם.
[2]   ראו שמות י"ג, ה'; ושמות ל"ג א'-ג'; דברים ו', ג'; דברים י"א, ט'; דברים כ"ו, ט"ו; דברים כ"ז, ג'; יהושע ה', ו'; ירמיהו י"א, ה'; ירמיהו ל"ב, כ"ב.
[3]   אמנם, הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מופיע בספר בראשית. ראו רמב"ן על דברים כו טו.
[4]   בניגוד, למשל, לוידוי מעשרות , בו הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מופיע (דברים כו טו), אך אין למדים מכך דבר (ראו מעשר שני ה יג-יד).
[5]   האבן עזרא והחזקוני מפרשים את הפסוק באופן דומה. אמנם, בפירוש השני מפרש הרמב"ן את הפסוק כמבטא כוונה ולא אישור.
[6]   לפירוש זה, מצוות ביכורים היא דוגמה נוספת של ביטוי הלכתי של "ארץ האבות" (ראו שיעור 23).
[7]   הן המנחת חינוך (צא, ט במהדורת מכון ירושלים) והן ר' מנחם זמבא (קונטרס אוצר הספרי, נדפס בתוך אמבוהא דספרי עמ' 36) מבינים את הרמב"ן בצורה זו. ראו גם הר"ש סיריליאו על ירושלמי ביכורים א, ח (נדפס בתוך מסכת ביכורים: חקר ועיון, הרב קלמן כהנא, תשמט).
[8] המנחת חינוך ממשיך בכיוון זה צעד נוסף, והוא שואל האם הארצות שהמשיח עתיד לכבוש לעתיד לבוא והן "זבת חלב ודבש" תתחייבנה בביכורים. ברור שהוא סבור שכל הארץ המקודשת (הגדרה 5) ראויה לביכורים באופן בסיסי, כל עוד מתקיים התנאי של "ארץ זבת חלב ודבש".
[9]   את דברי ר' יוסי הגלילי המובאים בספרי מבין הרמב"ן כבאים לחלוק על הדעה הקודמת. לחילופין, יתכן שדבריו של ר' יוסי הגלילי עומדים בפני עצמם והם מובאים בסמיכות לדעה שלפניהם מכיוון שדעתו, כמו הדעה הקודמת בספרי, מתבססת על הכתוב "ארץ זבת חלב ודבש". ראו גם הגרסאות השונות לפסקה זו בספרי, המופיעות כבר אצל הרמב"ן (שמות י"ג, ה') והחזקוני (דברים כ"ו, ט').
[10] הרמב"ם, כדרכו, אינו מנמק את פסיקתו. המהר"י קולון מציע שלדעת הרמב"ם, לכל הדעות פטור עבר הירדן המזרחי מביכורים, ומה שנחלקו בו הוא מצווה מדרבנן להביא ביכורים משם, שקיימת לדעה הראשונה במשנה אך לא לדעת ר' יוסי הגלילי (שו"ת מהרי"ק קכב ג). אמנם, ראו הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קכה ובפירושו למשנה (המובא לקמן). המהרי"ק גם לא מתייחס להבדלים בין המשנה לספרי. ראו גם שו"ת בית הלוי ב נ.        
[11] בגרסת הירושלמי שלפנינו, הדברים מיוחסים לר' יונה. בגרסת הירושלמי של הר"ש סיריליאו, דברים אלו מיוחסים לר' יוסי הגלילי עצמו. עם זאת, הר"ש סיריליאו מפרש את הירושלמי אחרת.
[12] לדעת הרמב"ן, ר' יוסי הגלילי מתיר הבאת ביכורים רק מארץ חמשת העממים ממערב לירדן. מצד אחד, לדעה זו יכול ר' יוסי הגלילי להבין את "זבת חלב ודבש" כתנאי, ולא כמאפיין המגדיר את הארץ. לחילופין, יתכן שהוא סבור כי חבל ארץ מצומצם זה מסמל את ההבטחה שהבטיח הקב"ה לגבי ארץ כנען כולה. הרמב"ן מעיר שהספרי במקום אחר מבחין בין ארץ חמשת העממים לבין שאר הארץ, "לפי שהם עקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש" (שמות י"ג, ה').
[13] לגבי העובדה שרק חמישה עממים נזכרים בשמות י"ג, ה', מבארת המכילתא שהתורה מדברת "בארץ ה' עממין שהן ז' במקום אחר [דברים ז', א']". נראה שכוונת המכילתא לומר שפסוק זה, כמו גם הפסוק המקביל לגבי ביכורים, מתייחס בעצם לכל ארץ כנען. אמנם, יש ממפרשי המכילתא שפירשו אחרת, וחלקם גם הגיהו את הגרסה. ראו גם הרמב"ן, המעיר שלשיטתו דברי המכילתא והספרי עולים בקנה אחד.
[14] ראו גם ספרי על דברים: "לתת לנו... רבי שמעון אומר פרט לעבר הירדן שנטלתו מעצמך" (ספרי דברים רצט). הירושלמי ממשיך וטוען שדעה זו כוללת מעט יותר מאשר דעתו של ר' יוסי הגלילי. בעוד שר' יוסי הגלילי פוטר את כל הארץ שממזרח לירדן, דעה זו מתירה הבאת הביכורים מהארץ המוחזקת על ידי שבט מנשה, שמעולם לא ביקש נחלה בעבר הירדן בעצמו אלא נצטווה על ידי משה להצטרף לשבטי ראובן וגד שקיבלו שם נחלה (ראו במדבר ל"ב, ל"ג). זוהי דעת ביניים, שאינה תואמת אף "מפה" של ארץ ישראל מבין אלה שהצגנו עד כה.
[15] ראו גם הר"ש סיריליאו על המשנה.
[16] ראו גם קדושת אביב, עמ' 279.
[17] ראו גם רש"י, רשב"ם וחזקוני על ויקרא ב', י"ב ורמב"ן על במדבר ה', ט' ועבודה זרה נא.; אמנם, ראו הראב"ד שם.
[18] ראו שיעור 18, כולל הערה 16. ר' מנחם זמבא מוסיף לטעון שמעמדם של הביכורים נראה שנוי במחלוקת תנאים (ראו ביכורים ג, יב וירושלמי ביכורים א', ב'), וכך מסביר את הגרסאות השונות במשנה בכלים א, ו, הכוללות או משמיטות ביכורים. הרמב"ם מזכיר ביכורים (הל' בית הבחירה ז', י"ב), והדבר עולה בקנה אחד עם קביעתו שהביכורים דומים לקרבנות. ראו גם מו"ר הרב הרשל שכטר, נפש הרב עמ' 78.
[19] ראו חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם הל' תרומות א', כ"ב ואגרות הגרי"ד הלוי , תחילת הל' מלכים, ב.
[20] ראו ר' אהרן סולובייצ'יק, פרח מטה אהרן ספר אהבה, עמ' 179.
[21] ראו מאמרים מצוינים על הנושא מאת הרב יאיר קאהן, מעמד חלה כמצווה התלויה בארץ, עלון שבות 86, עמ' 16-24; ומאת מו"ר הרב מיכאל רוזנצוויג, בעניין מצוות חלה ותרומה בארץ ישראל, קול צבי ג (תשסג) עמ' 25-48.
[22] עם זאת, לגבי השייכות של הגדרה 1 (ארץ האבות) לחלה, ראו שיעור 23 הערה 18.
[23] הבחנה זו עונה גם על שאלה נוספת: אם חלה היא סוג של "תרומה" (מעילה טו:), מדוע נדרש להפריש מן התבואה פעמיים – בשעת קצירה (תרומה גדולה) ובשעת הכנת העיסה (חלה)? אך אם, כדברינו, שכל אחת מן המצוות מתייחסת לישות שונה – תרומה ליבול ארץ ישראל, חלה ללחמו של עם ישראל – הרי שאין כפילות בין המצוות.