אש | גורם זר מתערב

"כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה"             (שמות כ"ב).

התורה דנה באש שהתפתחה לבערה, והיא מחייבת את המבעיר (המצית) - לשלם על נזקיה. חשוב להדגיש כי על פניו, המקרה בו דנה התורה הינו במקרה בו האש הודלקה בהיתר בחלקתו של המדליק, והתפשטה לחלקתו של הניזק^[1].

מהו היקף האחריות של המדליק את הבעירה?

מדברי המכילתא דרשב"י נראה כי האחריות בנזקי אש הינה אחריות מוחלטת^[2]:

"'כי תצא אש' - למה נאמר? עד שלא יאמר יש לי בדין: הואיל וחייב ע"י קנוי לו לא יהא חייב על ידי עצמו. אם זכיתי מן הדין, למה נאמר כי תצא אש, אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון ושאינו מתכוין כמתכוין ואת האשה כאיש לכל הנזקין שבתורה"

                                                              (מסכת נזיקין פרק יד).

הביטוי 'לעשות את האונס כרצון' היינו ביטוי בו משתמש המדרש בהקשרים שונים^[3], בעיקר במקומות בהם רמת החיוב היינה טוטאלית ולא ניתן לפתור את העושה מהסיבה שהוא לא התכוון לפעולה. מכאן נמצאנו למדים כי נזקי אש אינם בגדר ממון המזיק כפי שהיינו מצפים, אלא בגדרי אדם המזיק ממנו נדרשת רמה גבוהה של אחריות.

אולם, לצד דברי המכילתא, התנאים בגמרא, נחלקו בגדרי נזקי אש והגיעו למסקנה שונה במקצת:

"אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא"                                                                 (ב"ק כב.).

ר' יוחנן הולך בדרכה של המכילתא כי יש לראות את נזקי אש בגדרי אדם המזיק ולא ממון המזיק, ולכן האחריות בגין נזקים אלו היינה אחריות מלאה^[4]. ריש לקיש לעומת זאת סבור כי נזקי אש נכנסים תחת הקטגוריה של ממון המזיק.

הגמרא המנסה לרדת לשורש המחלוקת, מסבירה כי אליבא דר' יוחנן, מאחר שאין 'ממש' באש לא ניתן לראותה כממון המזיק ולנתקה מן המדליק, לעומתו ריש לקיש סבור כי מאחר והאש מתנתקת מן המדליק ואינה בשליטתו יש לראותה כממון המזיק.

למחלוקת פרשנית זאת ישנה נפקא מינה בהבנת נזקי אש: האם יש לתופסם כנזקי אדם המזיק ולכן נטיל אחריות מלאה על האדם, או שמא נזקי אש הינם ממון המזיק בהם חידשה התורה חידוש מיוחד כדי להגביר את חובת האחריות.

הגמרא בהמשך המסכת מביאה דרשה אגדתית-הלכתית המצדדת בשיטת ר' יוחנן, ומבארת לנו דרכה את טיב המחלוקת בניהם:

"יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא, מר א"ל: לימא מר שמעתתא, ומר א"ל: לימא מר אגדתא, פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר.

אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן!

אמר להן: אי הכי, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו: 'כי תצא אש ומצאה קוצים' (שמות כ"ב) - תצא מעצמה, 'שלם ישלם המבעיר את הבערה' - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר: 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה' (איכה ד'), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: 'ואני אהיה לה... חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה' (זכריה ב'); שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך: אשו משום חציו"                     (ס:).

ר' יצחק נפחא הרוצה לרצות את תלמידיו, קרוע בין התלמידים הקיומיים, החפצים בלימוד תורה עם משמעות רלוונטית, לבין התלמידים הפורמליסטים-למדנים המחפשים את חידוד ההבנה הלכתית. לאחר שהוא עוקץ את תלמידיהם על הנחת רוח שהם גורמים לו (ובכך בעצם מעביר ביקורת סמויה על חוסר הבנתם בשיטת הלימוד שלו^[5]), הוא מציע את העיקרון הבא בו הוא מראה כיצד הרעיון המופיע באגדה יכול ליישב את הקושי הפרשני בפסוק בפרשת משפטים.

האגדה שלפנינו עוסקת בהבטחתו של הקב"ה לבנייתה המחודשת של ציון, הנובע מתוך הסיבה כי הקב"ה הוא אשר הצית את האש בציון ע"י שלוחיו הגויים. רש"י מסביר כי בהבטחה זו לוקח הקב"ה את האחריות על חטאי עם ישראל, שכן הסיבה כי האש אחזה בציון, נובעת מתוך הפרת החוזה שבין עם ישראל לקב"ה. במילים אחרות, חורבן ירושלים הפיזי נגרם כתוצאה מהאש אשר אחזה בה. לעניינו, מן הפסוק אנו רואים כי אע"פ שהתפשטות האש והחורבן נבעו מהתערבות של גורם זר, המדליק צריך לקחת אחריות על נזקיה. 

לאחר ביאור האגדה עובר ר' יצחק לדרוש את הפסוק בפרשת משפטים, ומראה כי המחלוקת בין ר"י לר"ל מצויה כבר במתח בכתוב עצמו כאשר הוא מתאר את נזקי האש. בתחילת הפסוק משמע כי האש יוצאת מעצמה 'כי תצא אש', אולם בסיפא של הפסוק האש מיוחסת למבעיר: 'שלם ישלם המבעיר את הבערה'. מאחר שהכתוב מסיים את הגדרת 'נזקי אש' בייחוס למדליק, מבין ר' יצחק כי אישו משום חיציו, לומר לך כי למרות מעורבותו של הגורם הזר, מדליק חייב בתוצאת השרפה. הבנה זו מתקשרת היטב לדימוי של פעולת החץ: המשלח את החץ מעניק לחץ את כיוונו ומגמתו, אולם בפועל לאחר ניתוק המגע פעולת החץ עומדת בפני עצמה.

ר"ל שחלק על דימוי זה, הבין כי האש היא בבחינת נזקי ממון של האדם. הכתוב פתח בלשון 'כי תצא' ללמדך כי האש היא בגדר ממון המזיק. אלא שהתורה הגבירה את חובת האחריות בה וחייבה על נזקי אש כמו בנזקי אדם המזיק.

הנפק"מ בין שתי הבנות שלפנינו היא במקום בו האש הזיקה אדם. הגמרא (כג.) מבינה כי אליבא דר"י נחייב את המדליק בתשלומי ד' (צער ריפוי שבת בושת) שכן האדם מוגדר כאדם שהזיק אדם החייב בתשלומים אלו, אולם אליבא דר"ל נחייב רק בתשלומי נזק כמו שמצאנו בשאר ד' אבות נזיקין.   

גורם זר מתערב

המשנה בפרק השישי עוסקת במצב בו הדלקה שנוצרה, נגרמה בעקבות מסירת אש לחרש שוטה וקטן. כפי שראינו בשיעורים קודמים, המשנה בפרק הראשון קבעה כי פגיעתם של אישים אלו רעה. כלומר, הם שפגעו אינם משלמים, ואילו אחרים שפגעו בהם משלמים להם, ולכן אדם שמסר אש לחרש שוטה וקטן פטור.

"השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים".

המשנה קובעת כי למשלח אש באמצעות חרש שוטה וקטן אין אחריות שילוחית על מעשיהם^[6], מדוע?

ראשית, הדבר נובע מתפיסת חז"ל כי 'אין שליח לדבר עברה'. לאמור, כאשר הפעולה השילוחית היא לצורך עשיית מעשה אסור, ניתק הקשר בין המשלח לשליח, וכדברי הגמרא בקידושין 'דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים?'.

ברם אם נחדד את הדברים נאמר כי במקרה דנן, מושג השליחות אינו רלוונטי מסיבה נוספת. זאת מכיוון שחרש שוטה וקטן אינם בתורת שליחות - זהותם הלכתית אינה מאפשרת להם להיות שלוחים לגדול.

הכרעת המשנה היא כי במקרה זה דינו של המשלח 'פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים'. מאחר שלא ניתן לקשור את המשלח לדלקה, אין בידינו לחייבו בדיני אדם אלא לומר, שמאחר ומעשהו של המשלח נפשע, יש לו חיוב 'מוסרי כללי' דיני שמים לפצות הניזק בגין הדליקה.

אם נחזור לשאלה לעיל, נראה כי ניתן לענות עליה על ידי מחלוקת האמוראים בשאלה האם אישו משום חציו או משום ממונו. כאמור, מוקדה של מחלוקת זו הינו בשאלה באיזה מידה התערבותו של גורם זר, מפחית את האחריות מן הבעלים. העולה מדברי המשנה שלפנינו הוא כי כאשר הגורם הזר הוא 'אדם', ניתק הקשר בין המדליק לדלקה.

בגמרא מובאת מחולקת בין האמוראים מה הדין במצב והמשלח נתן שלהבת ביד חש"ו:

"אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת - חייב, מ"ט? מעשיו קא גרמו לו; ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת - פטור, מ"ט? צבתא דחרש גרמה לו, ולא מחייב עד שימסור לו גווזא, סלתא, שרגא, דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו".

לדעת ר"ל במידה והמשלח נתן כמות אש גדולה 'שלהבת', אזי החש"ו אינם מנתקים את הקשר המחייב, מדוע? ריש לקיש עונה כי 'מעשיו קא גרמו לו'. במונחיה של הגמרא לעיל, נאמר כי 'ממונו' של המשלח הוא אשר גרם לדלקה. במילים אחרות מכמות אש מסוימת לדעת ר"ל נכחותו של החש"ו אינה מהווה גורם זר מתערב, והמזיק נשאר ממונו של המדליק. ר"ל לשיטתו כי בנזקי אש המחייב הוא ממון המזיק עם אחריות מוגברת.

ר' יוחנו חולק על ר"ל. הוא מבין שנוכחות חרש שוטה וקטן מהווה גורם זר מתערב, ושוב האש אינה החץ של המדליק. אולם אם המדליק הפקיד אצל החש"ו אש וקוצים, אזי נכוחות החש"ו איננה מהווה גורם זר מתערב כי הדלקה התרחשה בעצם הנוכחות של אש וחומרי הבעירה זה לצד זה.

ליבה וליבתה הרוח

רוח עזה יכולה להוות גורם זר מתערב בדלקה שפרצה. הגמרא מנסה להתמודד עם השאלה מתי מהווה הרוח גורם זר מתערב המנתק את הקשר בין המדליק לדלקה, בחתימה מביאה הגמרא את דעת ר' אשי:

"רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור"                                                               (ס.).

לדעת רב אשי שאלת הגורם הזר המתערב רלוונטית כאשר פעולת המזיק הופכת להיות שולית ואיננה מהותית 'גרמא בנזיקין'. כלומר, כאשר הרוח הייתה יותר דומיננטית מפעולת המזיק, ניתן לומר כי הרוח היא שעשתה את הדלקה.

ברם הרמב"ם בהלכותיו פוסק את הלכה בצורה הפוכה:

"ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד - הרי כולן פטורין. ליבה וליבתו הרוח – חייב, שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין"        (נזקי ממון פי"ב, הלכה ז).

"השגת הראב"ד ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור".

לדעת הרמב"ם ברוח שאינה מצויה ניתן לומר כי הרוח מנתקת את הקשר בין המדליק לדלקה, אולם ברוח רגילה נחייב את האדם כמי 'שגורם להזיק'. הראב"ד החולק על הרמב"ם מעיר כי גם כאשר מדובר ברוח מצויה, חייבים אנו לבחון האם הרוח אינה מהווה גורם זר מתערב כדברי הגמרא.

מה הביא את הרמב"ם לפרש את הדברים בניגוד לגמרא? התשובה לדבר מצויה בדבריו בהמשך אותו פרק:

"אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו, שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמי שהזיק בחציו, אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו".

בפסקה זו מביא הרמב"ם את דברי הגמרא בדך כג. הסוברת כי למ"ד אישו משום חציו, המדליק חייב בתשלומי ד' דברים במידה והאש הזיקה אדם. הרמב"ם מסביר את הדברים בלשון מיוחדת^[7]: האש היא ממון המזיק אלא שבאופן הזיקה נחשב המזיק כמי שהזיק בחציו. מכאן נראה כי הרמב"ם הבין שבנזקי אש יש לראות את המזיק כמי שיורה חץ. בפעולת החץ, מלבד האנרגיה שמעניקה הקשת לחץ במשיכת הקשת ושילוח החץ, פועלים על החץ כוחות נוספים ואעפ"כ אנו מייחסים את הפעולה עליו. כך גם באש, ולכן כל ליבוי הוא בבחינת גרם נזק ואין להשתמש בפטור של גמרא בנזיקין.

 פטור טמון

הפטור המרכזי באש המזיקה, היינו פטור טמון. הלימוד מתבסס על הפסוק הבא:

"...וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".

מהמילה 'הקמה' דייקו חכמים כי המדליק מפצה את בעל השדה רק על הדברים הגלויים וחשופים בנחלתו. וכך אומרת המכילתא:

"ונאכל גדיש. הכל במשמע, וכן סואר של קנים ושל קורות, וכן מדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד. - או הקמה, אף האילן במשמע. - או השדה, אפילו ליחכה את העפר; או אפילו היו לו כלים טמונים בגדיש והדליקן, תלמוד לומר או הקמה או השדה, מה השדה בגלוי אף הקמה בגלוי"                              (נזיקין פרשה יד).

אילולא היה הכתוב מונה את הפרטים המצויים בשדה עליהם מתחייבים בנזקי אש, ניתן היה לומר כי כל הרכוש הנמצא בשדה היינו בר פיצוי. לאור זאת דורשת המכילתא על אלו פרטים זכאי האדם לפיצוי, ועל אלו דברים אין האדם מקבל פיצוי:

גדיש- בתוך מחלקה זו נכללים כל הדברים הצבורים בשדה בין אם מודבר בגידולים חקלאים שנקצרו, ובין אם המדובר בציוד שנערם ואוכסן בשדה.

הקמה –לרבות עצים.

או הקמה או השדה- בא למעט ציוד שהיה מאוכסן בשדה, אך לא היה גלוי לעיני כל. פטור זה מכונה בפי חז"ל פטור טמון.

למעשה אדם חייב בנזקי אש על כל ציוד שהיה מוטל בשדה והיה חשוף לעיני כל, אולם בדברים טמונים פטור המדליק. המשנה בב"ק מסכמת את הדברים בפטור טמון ומביאה מחלוקת בדבר:

"המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו - רבי יהודה אומר: ישלם מה שבתוכו, וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורים. היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים"           (פרק ו).  

שיטת חכמים במשנה היא כשיטת המכילתא שעל דברים שאינם גלויים אין חובת פיצוי בנזקי אש, אולם רבי החולק עליהם סבור כי אין פטור טמון. חשוב להדגיש כי גם חכמים מודים לרבי יהודה כי יש לפצות על נזקי טמון כאשר מדובר בדברים הטמונים בבית, וזאת משום 'שדרך בני אדם להניח בבתים'. מכאן ניתן להסיק כי מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים בגדיש היא סביב שאלה זו, באיזו מידה המדליק היה צריך לצאת מתוך נקודת הנחה כי יש גדhשים בהם מוטמנים אוצרות.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בהבנת היקף מחלוקת רבי וחכמים:

"אמר רב כהנא: מחלוקת - במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, דר"י מחייב אנזקי טמון באש, ורבנן פטרי, אבל במדליק בתוך של חבירו - דברי הכל משלם כל מה שבתוכו... אלא אמר רבא: בתרתי פליגי, פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, דר"י מחייב אטמון באש, ורבנן סברי: לא מחייב; ופליגי נמי במדליק בשל חבירו, דר"י סבר: משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי, ורבנן סברי: כלים שדרכן להטמין בגדיש, כגון מוריגין וכלי בקר - הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם"                                                (סב.).

לדעת רב כהנא מחלוקת ר"י וחכמים היא דווקא בנזקי אש מתפשטת ולא בהצתה מכוונת ומדויקת של גדיש. לאמור, לשיטת חכמים התורה הקלה במידת האחריות שיש למזיק בנזקי דלקה, שכן סוף כל סוף יכול האדם לטעון כי הוא לא צפה שבגין האש היא תתפשט ויחייבהו על שרפתה. אולם כאשר מדובר בהצתה מכוונת של גדיש לא מקלים על האדם, שכן כנראה אין מדובר בהתרשלות.

רבא מוסיף נדבך נוסף לדברים: כאשר מדובר בהצתה מכוונת גם ר"י מודה שיש לחייב את המדליק, אלא שהוא חלוק על חכמים בהיקף מידת האחריות. לדעת חכמים נחייבו גם על שרפת ארנקי, ואילו לדעת רבי יהודה רק על כלים שסביר להניח שיוטמנו בגדיש נחייבו.

העולה מכל הנ"ל הוא כי האמוראים הכניסו לפטור טמון שני משתנים חשובים:

1. פטור טמון רלוונטי דווקא בנזקי אש מתפשטת, אולם בהצתה מכוונת לא קיים הפטור.
2. גם אם נחייב את האדם על נזקי טמון יש לבדוק מהו סוג החפץ הנטמן ועד כמה הוא שייך לשדה.

הגמרא בדף כג. מכניסה משתנה נוסף לפטור טמון, והוא טיב נזקי אש. לדעת הגמרא למ"ד אישו משום חציו ניתן לחייב את האדם אף על נזקי אש בטמון, מדוע?

כפי שראינו לעיל למ"ד אישו משום חציו חובת האחריות בנזקי אש מוגברת וחייבים גם על נזקים בלתי צפויים (בין באונס בין ברצון), ולכן גם נזקי אש שיש בהם נזקי טמון נחייב את המדליק. כדי להתמודד עם בעיתיות זו מסבירה הגמרא כי יש לומר כי למ"ד אישו משום חיציו יש לחייב גם משום ממונו, ונזקי טמון באש יתקיימו בסיטואציה הבאה: האש דלקה בחצרו של המדליק, והגדר שהייתה אמורה למנוע מן האש לפרוץ לחצר המזיק נפלה. עתה נחייב את המדליק בגין נזקיו משום צד אישו משום ממונו, מדוע? מאחר שהייתה גדר בשדה שהייתה אמורה להגן מפני התפשטות לא ניתן לראות את הנזקים משום חציו 'שכן כלו לו חציו' מחמת הגדר. אולם מאחר שהמדליק לא הזדרז להקים את הגדר מחדש יש לראות את האש כשור המשתולל אשר בעליו לא טרח לרסנו וכדברי הגמרא: "שורו הוא ולא טפח באפיה". לאמור הבעלים היו צרכים לעצור את האש המתפשטת.

הבחנה זו שעושה הגמרא סוגרת מעגל עם הבנות אותם הצגנו בגין מימד הגורם הזר המתערב בנזקי אש. התורה חידשה חידוש גדול כי לראות נזיקי אש 'כחציו' של המדליק. את החידוש זה הגבילו האמוראים אשר הבינו, כי יש לראות את נזקי אש בשלוש רמות.

• דלקה שהתפשטה והמדליק נהג באמצעי זהירות סבירים (גדר גדר). מאחר שאמצעי הזהירות היו אמורים להגן מפני האש, המחייב של נזקי האש יהיה אישו משום ממונו והנפק"מ תהיה שאם הוא עשה כל שביכולתו לאחר קריסת אמצעי הזהירות לא נחיבו בנזקי אש.
• דלקה שהתפשטה והמדליק לא נהג באמצעי זהירות סבירים- נטיל חובת אחריות מגברת אישו משום חציו ונחייבו בין באונס בין ברצון.
• הצתה מכוונת – נחייבו אפילו על נזקים בלתי צפויים נזקי טמון.

הרמב"ם בהלכותיו עושה הבחנה דומה אלא שהוא מחלק את נזקי אש המתפשטת באופן אחר:

"המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה חייב לשלם נזק שלם שנאמר 'כי תצא אש וכו' שלם ישלם המבעיר את הבעירה' (שמות כ"ב, ה), והבעירה מאבות נזקים היא".

בהלכה זו מפרש הרמב"ם כי נזקי אש המתפשטת אינה בהדלקה שהייתה ברשות המדליק והתפשטה לרשות הניזק. מדוע? כי ברצונו של הרמב"ם ללמדנו כי פטור טמון שייך דווקא בהדלקת האש במקום שבו למדליק יש רשות להדליק, אז התורה הקלה על המזיק בנזקי טמון. אולם באש שהודלקה במקום שבו לא היה רשות למזיק להזיק כפי המתואר בהלכה א' לא קיים פטור טמון. ואכן בהלכות הבאות מן הלכה ב' הפותחת 'הדליק בתוך רשותו' עד הלכה ח' העוסקת במדליק בתוך שלו מביא הרמב"ם את פטור טמון.