בא הקץ!

  • ד"ר טובה גנזל

 

1. פרספקטיבה (המשך פרק ו')

התאריך בראש הנבואות מלמד על סידורן הכרונולוגי בספר יחזקאל. התאריך בראש פרק א' הוא השנה החמישית לגלות יהויכין, ואילו התאריך בראש פרק ח' הוא השנה השישית לגלות יהויכין. מכאן שהמעשים הסמליים, ונבואות החורבן בפרקים ו'-ז' נאמרו כחמש או שש שנים לפני החורבן, וכשלוש שנים לפני שהבבלים הצרו על ירושלים (סביב 591-2 לפנה"ס). כפי שראינו, גם גולי בבל הניחו כי גלות זו היא זמנית ושעתידים הם לשוב לירושלים. הד למחשבותיהם של הגולים בבבל קיימת בנבואת ירמיה המתייחסת לעתידם:

"חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי, כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ. וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ. וְעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ"    
                                  
(ירמיה כ"ב, כד-כז).

בנבואה זו אף נדרש ירמיה לשאלה, מהו אם כך, מעמדו ותפקידו של יהויכין שחודשים ספורים לאחר המלכתו בירושלים כבר הוגלה לבבל? נראה כי שאלה זו הטרידה את יושבי ירושלים, שתהו לגבי מעמדו של יהויכין שמלך עליהם חודשים ספורים בלבד. עם זאת, גם הגולים בבבל שבתוכם חי יהויכין תהו באשר למעמדו. הקושי להכריע בשאלה זו אף התחדד, על רקע העובדה כי הוא היה בעל מעמד מיוחד גם בגלות, וכי גם מלכי בבל שמרו על כבודו.[1] אך נראה כי יש להבחין בין הטווח הקצר והטווח הארוך. בטווח הקצר נדמה היה כי יהויכין 'הושלך ככלי שאין בו חפץ':

"הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ? מַדּוּעַ הוּטְלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ?!"    (שם, כח).

תשובת הנביא לקושיות אלו טומנת בחובה את המסר הנבואי ליושבי הארץ, שצריכה ללוות את הגולים בעת שהותם בבל. התשובה היא שעל אף שאין הם מבינים זאת עתה, חשיבותו של יכניהו היא דווקא בהגליתו:

"אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה'. כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה"                                        
                                                    (שם, כט-ל).

כלומר בימיו וביהודה הוא ערירי, בימיו הוא 'גבר לא יצלח'; בשנים אלה שיהודה תיחרב, כבר לא יצלח מזרעו מלך ומושל. עם זאת, לטווח הארוך גלות יהויכין היא חבל ההצלה של העם. כך עולה גם מנבואתו של ירמיה על גלות יהויכין:

"הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה' אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת הֶחָרָשׁ וְאֶת הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִַם וַיְבִאֵם בָּבֶל... כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה. וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ... וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ כִּי כֹה אָמַר ה' כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּנְתַתִּים לזועה (לְזַעֲוָה) לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם. וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם"                       (כ"ד, א-י).

נבואה זו של ירמיהו ממחישה כי גם לאחר גלות יהויכין תושבי ירושלים לא הבינו כי גולי בבל – ויהויכין בראשם – הם ה'שארית' שניצלה מהחורבן, וכי בעתיד גולים אלה הם שיחזרו לבנות את הארץ שעומדת עתה לפני חורבן.

יתכן כי הצורך  לאשש נבואה זו ליהויכין עמד לנגד עיניו של חגי, שהשתמש באותן מטבעות לשון כאשר ניבא על זרובבל, נכדו של יהויכין. בראשית ימי שיבת ציון, ובדרך זו אף  עודד את השבים שנדמה היה להם כי שכינת ה' איננה שוכנת בתוכם, ולכן הוא ניבא:

"בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת"             (חגי ב', כג).

בכך הוא מבטיח גם את מימושה של נבואת ירמיהו:

"אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ"     (ירמיה כ"ב, כד).

המסר הנבואי כי סופה של ירושלים קרב מאוד נצרך גם ליושבי בבל לאחר הגליתם. הגולים, בדומה לנשארים, האמינו כי בדרך זו או אחרת תושבי ירושלים שנשארו יצלחו גם את המשבר הזה, וכי במקרה הטוב הם צפויים לשוב. אפילו אם לא, יתכן כי הם סברו שהחלופה לכך היא שהם יטמעו בגויים. יתכן כי זהו החידוש המשמעותי בנבואת ירמיה בפרק כ"ט, בה שולח ירמיה ספר מירושלים לגולים, ובו המסר כי עליהם להשתקע בבבל, כיוון שאין הם עתידים לשוב בקרוב. האפשרות כי זרעם הוא שישוב בבוא הזמן לארץ, וכי ההשתקעות בבבל אין משמעותה היטמעות בין הגויים זרה להם, כפי שהצירוף 'עם-ישראל חי בגלות' אינו מוכר. אמנם מציאות זו היתה מאז ועד היום חלק מובנה מתולדות העם, אבל לגולי בבל, היה זה מצב בלתי נתפש. מצב זה הוא שעמד ברקע המעשים הסמליים באמצעותם ביטא יחזקאל את המציאות הקרובה של יושבי ירושלים בפרקים ד'-ה'. זאת גם הסיבה לכך שהוא תיאר את חטאי העם ככאלה שבגינם הגלות היא תוצאה הכרחית.

עתה, בסופו של פרק ו', גם עונש המוות שתואר בסוף פרק ה' חוזר ונשנה. נדמה כי ההדגשים שניתנים בפסוקים אלה מטרתם לחדד את ההקשר ההיסטורי המיידי של התרחשותם, ובכך הם למעשה משלימים את נבואת ירמיה לתושבי הארץ. תחילה מוזכרים הפליטים: אלו פליטי החורבן, שבהגיעם לגולי יהויכין יספרו על מעשי העם והחורבן שהתרחש לנגד עיניהם כתוצאה מכך. לכך מתווספים ספיקת הכפים, רקיעת הרגליים וקריאת הצער של הנביא ("הַכֵּה בְכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר אָח"), באמצעותם נראה הנביא כמקונן על גורלם של בית ישראל. תיאורי המוות כאן כבר אינם כלליים, אלא משקפים במדויק את גורלם של תושבי העיר:

"הָרָחוֹק בַּדֶּבֶר יָמוּת וְהַקָּרוֹב בַּחֶרֶב יִפּוֹל וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר בָּרָעָב יָמוּת"        (יב).[2]

לבסוף מתוארים חטאי העם ופעולת ה' כנגדם:

"בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם"  (יג).

זאת משום שגורלה של הארץ כולה נחרץ:

"וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם"          (יד).

אמנם הגולים כמו הנשארים נאחזו בעמידתו של המקדש וירושלים כראיה לכך שהשגרה נשמרת, ומשום כך הנבואות בפרקים ד'-ה' עסקו דווקא בירושלים. עם זאת, למען הסר ספק, לאחר ההתייחסות המפורטת לעיר, מתייחסת הנבואה גם לנעשה בארץ כולה. כל זאת, כאשר כל אחד מההדגשים הללו מסתיים במטרת כל הארועים:

"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' לֹא אֶל חִנָּם דִּבַּרְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם הָרָעָה הַזֹּאת... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' א-להים... וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".

גם לאחר נבואות אלה, לא הנשארים בירושלים ולא הגולים שישבו בבבל שוכנעו. עמידתו של המקדש ועמידתם האיתנה של תושבי ירושלים במשברים שפקדו אותם מאז ימי שלמה, השאירו רושם חזק יותר עליהם מנבואותיהם של ירמיה ויחזקאל. יתכן שהכחשה זו בבבל ניזונה גם ממרחקם מיהודה של הגולים, שלא ראו ממרחק את המצב ההולך ומחמיר שם, והתייחסו להגלייתם שלהם כאל הנורא מכול. משום כך, מאבקם של ירמיה ויחזקאל בדעות הקדומות של העם שגובו בנביאי השקר לא תם. נבואותיו של ירמיהו המתוארכות לשנים אלה עוסקות בכך שאין טעם שצדקיה ימרוד בנבוכדנצר מלך בבל, שכן הגלות של שארית יהודה היא עניין של זמן (ירמיה כ"ז, יב-כב).[3]

לעומת ירמיה, מתמודד יחזקאל (בנבואותיו בפרקים הבאים) עם שתי ההנחות שהיו אבן הנגף המרכזית לכך שהגולים שסביבו התייחסו לנבואותיו בביטול:

  1. נביאים רבים לאורך הדורות ניבאו אודות חורבן המקדש, העם התרגל לכך ואף אם הוא משתכנע, ההתייחסות לכך היא לכל היותר כאפשרות סבירה שאינה רלוונטית בטווח הנראה לעין. עם טיעון זה מתמודד הנביא בפרק ז'.
  2. למרות כל חטאי העם, המקדש עומד על תילו, מצב שלא ישתנה משום שרק כך שם ה' לא יחולל בעיני הגויים. להתמודדות עם טיעון זה מוקדשת סופה של הנבואה בפרק ז' ופרקים ח'-י"א.

2. בא הקץ (ז', א-יב)

תיארנו את האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הנביא: שכנוע העם שחורבן המקדש יתרחש בעתיד הקרוב מאוד – בכך עוסקת הנבואה בפרק ז'. להעברת המסרים של נבואותיו (שכנראה נאמרו בעל פה בנוסף להעלאתן על הכתב) גייס יחזקאל את כל האמצעים האפשריים. עד עתה עמדנו על שניים מהם: שימוש במעשים סמליים ושימוש במטבעות לשון המוכרות מהתורה. מילה מנחה, כפי שמופיעה בתחילת פרק זה היא אמצעי נוסף, שמטרתו להדגיש את המילה הנדונה, וממילא את נושא הנבואה כולה. כאן, המסר מוטבע באמצעות שימוש חוזר במילה 'קץ':

 כֹּה אָמַר ה' א-לוהים לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בָּא הַקֵּץ עַל ארבעת (אַרְבַּע) כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ ... רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה. קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה. בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה וְלֹא הֵד הָרִים. עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ ... הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה. יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן.... בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם..."                                                       (ז', א-יב).

המילה קץ בולטת בפסוקים אלה, הן משום שהיא חוזרת שש פעמים בפסוקים אלה, אך גם משום שנוסף לה פועל נוסף והוא: 'בא' החוזר גם הוא שש פעמים בפסוקים אלה. לאלה נוספים גם הצירופים: 'קרוב היום', 'עתה מקרוב', 'הגיע היום' הקשורים כולם באותו השדה הסמנטי.[4]

הסיבה שבגינה מובלט ה'קץ' הקרב בנבואה היא שזהו בדיוק תורף העניין. כאן מונח ההבדל בין מה שהקהל רגיל לשמוע מהנביאים – דהיינו, איומים בנוגע לחורבן המקדש – ובין המסר אותו מדגיש יחזקאל כי החורבן כבר בעיצומו.

באמצעות החזרה על השדה הסמנטי הזה, מודגש היטב החידוש שבנבואה זו, על אף הדמיון של חלקים ממנה לנבואות שכבר נאמרו. יתכן שעל מנת להדגיש כי גורלה הצפוי של ירושלים קרב, מגייס יחזקאל אמצעי נוסף: רמיזה מכוונת לסיפור המבול. הוא עושה זאת באמצעות הזכרת המילה 'קץ' יחד עם הצרוף 'מלאה חמס' (פסוק כג),[5] הבאים יחד גם בסיפור המבול (בראשית ו', יא-יג).[6] ואכן נראה כי הקישור למעשים שהביאו למבול מטרתו לחזק את המסר הנבואי העולה מפרק זה כולו, כפי שבתיאור חטאי דור המבול גרמו החמס והשחיתות ל"קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (שם, יג). דרכו של ה' בהבאת הקץ על העיר מתוארת בתמצות באותן המילים בהן בא תיאור זה בפרק ה', כמקשרת לנאמר שם בפירוט:

"אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל-תּוֹעֲבוֹתָיִךְ. וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' מַכֶּה" (ז', ח-ט).[7]

בחלקו השני של הפרק, מדמה יחזקאל את תגובת יושבי ירושלים לקץ הקרב עבור תושבי בבל בלשון מוחשית ההולכת ומחריפה. הוא פותח בתיאור פעולות הקניה שאין לשמוח עליה (יב-יג), ממשיך בכך שאין טעם להיערך למלחמה כי המוות קרוב (יד-טו), ומסיים בתיאור מצבם הקשה אפילו של הפליטים והאבלים (טז-יט).[8]

הקץ והשלכותיו

בחלקים האחרונים של הפרק מנבא יחזקאל לראשונה כי המקדש יחולל על ידי זרים ולאחר מכן מצביע על האחראיים העיקריים לכך. למצב זה שנתפש כבלתי אפשרי בעיני העם בבבל כמו גם בירושלים מוקדשות הנבואות הבאות שתחילתן בפסוקים כ-כד:

"וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה. וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וחללוה (וְחִלְּלוּהוּ). וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ,[9] ... וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם".[10]

גם כאן, בדומה לדרכו בתחילת הפרק, מחדד יחזקאל את המסר הנבואי באמצעות ריבוי כינויים: כך לגבי המקדש (צבי עדיו, צפוני, גאון עזים), את שיעשה לו (לנדה, לבז, לשלל), ואת שליחי ה' לכך (זרים, רשעי הארץ, פריצים, רעי גויים). לבסוף, מודגשת התוצאה – הנורא מכל יקרה: וחיללוהו, וחיללו, וחיללוה, וניחלו – חילול המקדש. לכאורה, צירוף זה הוא בלתי אפשרי, כמו להגיד דבר והיפוכו. חילול המקדש באמצעות נוכרים מוזכר גם במקום אחר כגורם לחילולו :

"בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי"  (מ"ד, ז).

ויתכן שזאת הסיבה להרחקתם מהמקדש בחזון המקדש העתידי (מד, ט).[11]

בסיום, מצביע יחזקאל על כל מנהיגי העם כשותפים בתוצאה:

"קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן. הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים. הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' "           
                                                         (כה-כז).

בפרקים הבאים, יחזקאל רואה במראה א-לוהי כיצד חולל המקדש מקרוב. ניתן להסביר גם את זאת על רקע העקרון שהצענו בתחילת השיעור: כחלק מהקונקרטיזציה שיוצר יחזקאל לחורבן, יתכן שתיאור המקדש כמחולל (על אף שלמעשה הוא עדיין בנוי) ישכנע את הגולים שבסביבתו כי אין טעם לקוות לחזור לירושלים יותר.

 

[1] ראו את ההבדל בין תיאור הגליתו (מלכים ב כ"ד, יב-טז; כ"ה, כז-ל) לבין הגלית צדקיהו (שם כ"ה, ו-ז).

[2]   העובדה כי נבואה זו של יחזקאל ונבואותיו הנזכרות של ירמיהו משלימות זו את זו ניכרת גם בתיאורי הפורענות בפסוקים הנזכרים בשיעור זה. השוו יחזקאל ו', יב; ז', טו וירמיה כ"ד, י; כ"ז, יג.

[3]   אם כי בהקשר זה מנבא ירמיה גם על סופו הקרב של מלך בבל (ירמיה נ"א, נט-סד). נבואות ההשתעבדות לבבל המושמעות בד בבד עם נבואות המתארות את חורבנה הקרב מחזקות את המסרים הנבואיים כי התעצמותה של בבל היתה קצרה מאוד, ונועדה לאפשר לה להיות שליחת ה' ולהחריב את מקדשו כשמעשי העם גרמו לכך. על יחסו של יחזקאל לבבל נדון בעז"ה בשיעור העוסק בפרק יז.

[4]   כלומר, יש בנבואה מילים רבות הקשורות בעניין אחד, בנוסף למילה מרכזית אחת (בפסוקים אלה: 'קץ') שהיא מילה מנחה.

     פולק עמד על כך שבנוסף למילה המנחה ניתן לעיתים למצוא את 'השדה הסמנטי כגורם מלכד'. אמנם פולק כתב זאת ביחס לסיפור המקראי, אך דבריו נכונים גם לנבואה שלפנינו. ראו פ' פולק, הסיפור במקרא, ירושלים 1994, עמ' 97-91.

[5]   על משמעותה של המילה 'חמס' ביחזקאל נעמוד בעז"ה בשיעור הבא.

[6]   ר' כשר, יחזקאל א-כד, ירושלים תשס"ד, עמ' 223.

[7]   השווה ה', יא-יג.

[8]   לא קל לדמיין תיאורים אלה בפסוקים טז-יח של הפליטים הבורחים להרים, צועקים בכאב, פוחדים, לבושים כאבלים, כנועים (ת"י) ומתביישים – אך נראה כי כך נראים הפליטים לאחר החורבן. בפסוק יז המים מבטאים את פחדם, על פי ר' ישעיה מטראני זהו "השתן שיצא מביניהם מרב פחד" ואילו על פי ר' מנחם בן שמעון אלו "מי זעה - כי האדם יזיע בעת הפחד מרוב העמל והצער", (ואולי כוונתו ל'פיק ברכיים').

[9]   הנושא של המשפט 'וחללו את צפוני' איננו חד משמעי:

ניתן לקושרו לחלקו הראשון של הפסוק: 'והסבתי את פני מהם' ולהניח שהנושא הוא ישראל, ה' מסב את פניו מהעם, לאחר שחטאיהם שגרמו לחילול המקדש, וסופו של הפסוק מפרט כיצד התבצע החילול בפועל: 'ובאו בה פריצים וחללוּהָ'.

לחלופין, ניתן לפרש כי רק במילים 'והסבתי את פני מהם' הכוונה היא לישראל, ואילו הגויים הם נושא המשך הפסוק: 'וחללו את צפוני ובאו בה פריצים וחללוּהָ'. כך או כך, חילול המקדש בפועל מתבצע על ידי גויים שבאים בשליחות ה' למקדש, ומחללים אותו בעצם נוכחותם בו.

[10]            'ונִחֲלוּ מְקַדְשֵיהם': ככל הנראה הכוונה כאן לומר שהקודש (המקדש) התחלל (ונִחֲלוּ: שורש חל"ל בנין נפעל (עבר). מְקַדְשֵיהם: יש מתקנים מִקדשיהם, כצורה של שם).

[11]            פרט לחילולו של המקדש על ידי הנוכרים, מזכיר יחזקאל בפרק כ"ג מעשה אחד נוסף, שבחומרתו גרם לחילול המקדש כשלעצמו: 'ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי ביום ההוא לחללו, והנה כה עשו בתוך ביתי' (כ"ג, לט). בע"ה נעמוד בעתיד על כך וכן על האזכורים לחילול המקדש בפרק כ"ד, כא ובפרק כ"ה, ג .