בבא בתרא | דף מה | נוגע בעדות

המשנה בדף מ"ב עוסקת בחזקה בנכס משותף, והגמרא שם מביאה את דבריו של שמואל: "השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשים שומרי שכר זה לזה". הגמרא בדף מ"ג תמהה על דבריו של שמואל: כיצד יוכלו שותפים להעיד זה לזה? הלוא הם נוגעים בעדותם! ומתוך כך באה הסוגיה לדון בנגיעה בעדות.

השאלה המרכזית שהעלו האחרונים בדין נוגע בעדות היא מה יסוד הפסול. לפי ההבנה הפשוטה, נוגע בעדותו פסול מחשש שמא ישקר כדי לסייע לעצמו. אך יש שהציעו שזהו פסול עקרוני, הנוהג גם כשברור שהנוגע איננו משקר. הר"י מיגאש מבאר בחידושיו לסוגייתנו (מה ע"א ד"ה לא ניחא ליה) שהנוגע בעדותו נחשב קרוב, וכשם שקרובים אינם מעידים זה לזה, כך אין אדם יכול להעיד על דבר שיש לו נגיעה בו. לשאלה זו (שבה עסק בקצרה הרב ברוך וינטרוב בעיונו לדף מ"ג) עשויות להיות משמעויות שונות, ואין כאן המקום לפרטן.

עיקר עיוננו ייוחד לשאלה אחרת בדיני נגיעה בעדות: האם כל נגיעה שהיא פוסלת את העדות? התרחיש הנידון בגמרא עוסק בראובן שמכר שדה לשמעון, ואז בא לוי וטען שהשדה שלו. המכירה הייתה שלא באחריות, ולכן אף אם לוי יזכה בדין ויוציא את השדה מידיו של שמעון, לא יוכל שמעון לתבוע את ראובן ולדרוש שישיב לו את כספו, אך הגמרא פוסקת שראובן אינו רשאי להעיד שהשדה שייכת לשמעון. לכאורה אין לראובן שום נגיעה אישית בדבר, שהרי בין יזכה שמעון בדין בין יפסיד, סוף סוף ראובן כבר קיבל את כספו כשמכר את השדה, ולא תהיה לעדות השפעה ישירה עליו. עם זאת, הגמרא מציינת נגיעה מסוג אחר: אם ראובן חייב כסף ליהודה ואינו מסוגל לשלם, יוכל יהודה יוכל להוציא את השדה מידיו של שמעון; אך אם לוי יזכה בדין, יישאר ראובן בעל חוב (הגמרא בדף מה ע"א מדגישה שלראובן אין כסף או נכסים אחרים, ובכל זאת הוא נוגע משום ש"לא ניחא דליהוי 'לוה רשע ולא ישלם'"). לכן יש לראובן עניין ששמעון יזכה בדין, והוא נוגע בעדותו.

התוספות (מג ע"א ד"ה מפני) העירו שלכאורה יש נימוק פשוט יותר לנגיעתו של ראובן בעדות – "תרעומת": הרי גם אם שמעון לא יוכל לתבוע את כספו מראובן, אין ספק שהוא יתרעם עליו, ובוודאי יקים קול זעקה על שגבה ממנו כסף שלא כדין. בעדותו כנגד לוי ראובן חוסך את אי־הנעימות הזו, ואם כן, הריהו נוגע בעדותו! התוספות הציעו שני תירוצים:

"(1) ויש לומר דאין נפסל בשביל כך לעדות.      
(2) אי נמי הכא מיירי אפילו במכיר בה שהיא שלו, דליכא תרעומת".

התירוץ השני, שמדובר במצב שאין בו תרעומת, מקבל את ההנחה של הקושיה, שכאשר יש תרעומת ראובן נחשב נוגע בעדותו. אבל לפי התירוץ הראשון, תרעומת אינה עילה לפסול לעדות, ודומה שזה כדברי המהרי"ט בתשובותיו (חושן משפט סימן פ'):

"בדבר דלאו הנאת ממון... לא מיקרי נוגע בעדות".

לדבריו, רק נגיעה ממונית נחשבת נגיעה בעדות. ייתכן שסברתו היא שאם ננסה לאתר כל תוצאה אפשרית (חברתית, משפחתית וכו') שעשויה להיות לעדות, ייפסלו עדויות רבות, ולכן יש לצמצם את דין נגיעה בעדות לנגיעה ממונית ישירה וברורה.