ב`ב מה - מי נחשב נוגע בעדות

  • הרב אביהוד שורץ

בבא בתרא דף מה - מי נחשב נוגע בעדותו / אודי שוורץ

המשנה בדף מב עוסקת בחזקה בנכס משותף. הגמרא (שם ע"ב) מביאה את דבריו של שמואל: "השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשים שומרי שכר זה לזה" (מב ע"ב). הגמרא בדף מג תמהה על דבריו של שמואל: כיצד יוכלו שותפים להעיד זה לזה? והלוא הם נוגעים בעדותם! ומתוך כך באה הסוגיה לדון בנגיעה בעדות.

השאלה המרכזית שהעלו האחרונים בדין נוגע בעדות היא מה יסוד הפסול. לפי ההבנה הפשוטה, נוגע בעדותו פסול מחשש שמא ישקר כדי לסייע לעצמו. אך יש שהציעו שזהו פסול עקרוני, שנוהג גם אם ברור שהנוגע איננו משקר; הר"י מיגאש מבאר בחידושיו לסוגייתנו (מה ע"א, ד"ה לא ניחא ליה) שהנוגע בעדותו נחשב קרוב, וכשם שקרובים אינם מעידים זה לזה, כך אין אדם יכול להעיד על דבר שיש לו נגיעה בו. לשאלה זו (שבה עסק בקצרה הדף היומיומי לדף מג) עשויות להיות משמעויות שונות, ואין כאן המקום לפרטן.

עיקר עיוננו ייוחד לשאלה אחרת בדיני נגיעה בעדות: האם כל נגיעה שהיא פוסלת את העדות? בתרחיש הנידון בגמרא (מג ע"א, מד ע"ב - מה ע"א [מפי רבין בר שמואל בשם שמואל]) מכר ראובן שדה לשמעון, ואז בא לוי וטען שהשדה שלו. המכירה הייתה שלא באחריות, ולכן אף אם יזכה לוי בדין ויוציא את השדה מידיו של שמעון, לא יוכל שמעון לתבוע את ראובן ולדרוש שישיב לו את כספו; אך הגמרא פוסקת שאין ראובן רשאי להעיד שהשדה שייכת לשמעון. לכאורה אין לראובן שום נגיעה אישית בדבר, שהרי בין יזכה שמעון בדין בין יפסיד, סוף סוף כבר קיבל ראובן את כספו כשמכר את השדה, ולא תהיה לעדות השפעה ישירה עליו. עם זאת, הגמרא מציינת נגיעה מסוג אחר: אם ראובן חייב כסף ליהודה ואינו מסוגל לשלם, יוכל יהודה יוכל להוציא את השדה מידיו של שמעון; אך אם יזכה לוי בדין, יישאר ראובן בעל חוב (הגמרא בדף מה ע"א מדגישה שלראובן אין כסף או נכסים אחרים, ובכל זאת הוא נוגע משום "דאמר: לא ניחא דליהוי 'לוה רשע ולא ישלם'"). לכן יש לראובן עניין ששמעון יזכה בדין, והוא נוגע בעדותו.

התוספות (מג ע"א, ד"ה מפני שמעמידה) העירו שלכאורה יש נימוק פשוט יותר לנגיעתו של ראובן בעדות - "תרעומת": הרי גם אם לא יוכל שמעון לתבוע את כספו מראובן, אין ספק שהוא יתרעם עליו, ובוודאי יקים קול זעקה על שגבה ממנו כסף שלא כדין. בעדותו כנגד לוי ראובן חוסך את אי-הנעימות הזו, ואם כן, הריהו נוגע בעדותו! התוספות מציעים שני תירוצים:

"(1) ויש לומר דאין נפסל בשביל כך לעדות.
(2) אי נמי הכא מיירי אפילו במכיר בה שהיא שלו, דליכא תרעומת".

התירוץ השני, שמדובר במצב שאין תרעומת, מקבל את ההנחה של הקושיה, שכאשר יש תרעומת ראובן נחשב נוגע בעדותו. אבל לפי התירוץ הראשון, תרעומת אינה עילה לפסול לעדות, ודומה שזהו כדברי המהרי"ט בתשובותיו (חושן משפט סימן פ'):

"ולענין אי מיקרי נוגע בעדות בדבר דלאו הנאת ממון... לא מיקרי נוגע בעדות".

לדבריו, רק נגיעה ממונית נחשבת נגיעה בעדות. וייתכן שסברתו היא שאם ננסה לאתר כל השלכה אפשרית (חברתית, משפחתית וכו') שעשויה להיות לעדות, ייפסלו עדויות רבות, ולכן יש לצמצם את דין נגיעה בעדות לנגיעה ממונית ישירה וברורה.