בדיקת חמץ לפני י"ד

  • הרב יאיר קאהן

 

הגמרא בפסחים ד' מסתפקת לגבי בית שהושכר בי"ד בניסן: האם חובת הבדיקה מוטלת על המשכיר שהרי החמץ ברשותו, או על השוכר לבדוק מכיוון שהחמץ נמצא בבית שלו. רב נחמן מכריע שהדבר תלוי בזמן מסירת המפתחות של הבית. כלומר: אם נמסרו המפתחות לפני י"ד, חובת הבדיקה מוטלת על השוכר, ואם נמסרו אחרי כניסת י"ד על המשכיר לבדוק. רב נחמן מניח בתשובתו שחובת הבדיקה חלה ב"אור לי"ד" כפי שקובעת המשנה בתחילת הפרק: "אור לי"ד בודקין את החמץ", ועל פי הנחה זו קובע שחובת הבדיקה על בית מושכר נקבעת על פי המחזיק במפתחות ברגע חלות חיוב הבדיקה.

בדף ו' מעלה הגמרא זמן אחר ליצירת "חובת הבדיקה": "המפרש והיוצא בשיירא קודם שלושים יום אין זקוק לבער, תוך שלושים יום זקוק לבער... אמר רבא הא דאמרת קודם שלושים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו מר"ה זקוק לבער".

בפשטות, רבא קובע שחובת הבדיקה חלה שלושים יום קודם הפסח, ובכל אופן, גם לפני שלושים יום אם יודע שיחזור יבדוק גם בלי שמקיים מצוות הביעור, על מנת למנוע תקלה כשיגיע לביתו בפסח וימצא את ביתו מלא חמץ. אבל אם לא מתעתד לחזור לביתו - פטור לחלוטין מבדיקה, וכשיגיע פסח נפטר מדין "אנוס" שהרי הוא בשיירה ואינו יכול לבדוק. (בהמשך הגמרא נחלקו הדעות אם מדובר דווקא בשלושים יום, או כמו שסבור רשב"ג בשתי שבתות).

יש להבין גמרא זו במספר אופנים:

א. עקרונית חובת הבדיקה חלה אור לי"ד כמו שמשתמע מהסוגיא בדף ד. הצורך לבדוק שלושים יום קודם החג אינו נובע מחלות חובת הבדיקה אלא מהדין ששואלין ודורשין בהלכות החג בתקופה זו. דין זה קובע ששלושים יום קודם הפסח מוטל עלינו להתחשב בפסח העומד לבוא, וממילא הנוסע אינו מוגדר כאנוס אם מוצא את עצמו רחוק מהבית בליל י"ד. אבל אם נסע לפני תקופה זו, אזי בליל י"ד פטור מבדיקה מדין אנוס, ומבטל בלבו ודיו. (דוגמא לעקרון זה בדין היוצא להפליג בספינה בשבת: בשבת י"ט": "אין מפליגין בספינה פחות מ-ג' ימים קודם לשבת", היינו שמיום רביעי חוששים לתקופה, שהיא על פי הגדרת בעל המאור "מקמי שבתא", שהיא "תקופה מקדימה" לשבת ואין יוצאים בה להפלגה, בהנחה שיש בכך פיקוח נפש, אבל לפני כן מפליג ולא חושש לשבת).

ב. הראבי"ה (על בסיס הבנת הב"י בטור או"ח סי' תל"ו): "כתב אבי העזרי: ישראל היוצא מבית עובד כוכבים תוך 30 יום צריך לבער...שהמצווה מוטלת על ישראל כשיוצא"..את שיטת הראבי"ה בחיוב זה מסביר הב"י: "מפני שטעמו...דכיון שנכנסו ל' יום חל עליו מצוות חכמים שצוו לבער". כלומר: חובת הבדיקה חלה על האדם שלושים יום קודם הפסח, אבל שאלת שיוך בית ספציפי אל הבודק, בסוגיית שוכר ומשכיר בדף ד' - נקבעת בכניסת י"ד.

ג. בתלמוד הירושלמי פ"א ה"א הלכה זו מובאת בצורה אחרת. "היוצא לפרש קודם שלושים יום אינו צריך לבדוק, בתוך שלושים יום צריך לבדוק. הדא דתימר בשיש דעתו לחזור, אבל אין בדעתו לחזור, אפילו קודם לשלושים יום צריך לבדוק..." יש שדחקו לפרש את הירושלמי על בסיס הבבלי. מאידך יש להבין את הירושלמי כפשוטו. הירושלמי סובר שחובת הבדיקה חלה שלושים יום קודם החג (כשיטת הראבי"ה). אם בדעתו לחזור לפני הפסח, תוך שלושים יום - יכול לבדוק, שהרי הוא מקיים מצוות בדיקה. אבל לפני שלושים, שאינו מקיים מצוות בדיקה, יש לחכות ולבדוק רק לכשיחזור. אם אין בדעתו לחזור, גם לפני שלושים יום, צריך הוא לבדוק אף על פי שאינו מקיים מצוות בדיקה. שסובר התלמוד הירושלמי שאין פטור אנוס גם לפני שלושים יום.

מסוגיה זו עולות שתי תפיסות:

 1. חובת בדיקה חלה שלושים יום קודם הפסח.

 2. חלות הבדיקה חלה רק אור לי"ד.

נפקא מינה בין השיטות להלכה:

1. לעניין ברכה - הריטב"א סובר שיש לברך על בדיקה תוך ל' יום. דבר זה תואם את שיטת הראבי"ה. ספר המכתם חולק וסובר שרק אור לי"ד מברכים, וכך נפסק להלכה ברמ"א.

הריטב"א מביא את שיטת הרא"ה שיש לברך אף אם בודק לפני שלושים יום אם אין בדעתו לחזור. ויש להסביר שהברכה היא עקב צווי חכמים לבדוק לפני הנסיעה אף על פי שטרם חלה חובת הבדיקה הרגילה.

2. לעניין אור הנר - אומרת הגמרא בדף ז: "ת"ר אין בודקים לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה".

את דין בדיקה לאור הנר דורשת הגמרא מפסוקים. רבינו דוד סובר שפסוקים אלו הם בגדר אסמכתא, אבל עיקר מצוות הבדיקה היא בכל כחו, ובזמן התלמוד הבדיקה היעילה ביותר היתה לאור הנר. לעומתו, קובע תוס' רבינו פרץ שמצוות בדיקה היא לאור הנר (נפקא מינה אפשרית: אם ישנם אמצעי בדיקה יעילים יותר מאור הנר, ואכמ"ל). אם בדיקה תוך שלושים יום היא קיום במצוות בדיקה, יש לבדוק דווקא לאור הנר, אבל אם בדיקה זו היא רק כדי שאור לי"ד לא יגיע כאשר חמץ עדיין נמצא ברשותו, ייתכן והדרישה של בדיקה לאור הנר שייכת רק בבדיקת אור לי"ד.

להלכה: עדיף לבדוק את חדרי הפנימיות בלילה, לאור הנר (מכיון שחוששים לשיטות שכבר חלה חובת הבדיקה), ובלי ברכה (מכיון שפוסקים כרמ"א על פי שיטת ספר המכתם).    

ראינו מחלוקת ראשונים אם אפשר לקיים מצוות בדיקה לפני אור לי"ד. קיימת מחלוקת מקבילה בין הראשונים בסוגיא בדף ד. על קביעת חכמים שיש לבדוק אור לי"ד שואלת הגמרא מדוע מקדימים את הבדיקה כל כך? הרי איסור חמץ חל רק בחצות יום י"ד! והגמרא עונה: "אמר רב נחמן ב"ר יצחק: בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה". היו ראשונים שהדגישו את הסברה הראשונה: חכמים קבעו זמן זה מכיון שחששו שיהיו אנשים שיעדרו מביתם או שיזלזלו בבדיקה וישכחו, ולכן קבעו זמן זה, אחרי יום העבודה, בו ימצאו כולם בביתם. על פי המאמצים סברה זו יש לשאול מה הדין אם רוצה אדם להקדים בדיקתו. רבינו דוד וכן הר"ן הבינו שבעל המאור סבור שאמנם אם הטעם של "אנשים מצויים" בטל - ניתן לבדוק גם מוקדם יותר (אור לי"ד). היו גם ראשונים שרצו לטעון שדין "אנשים מצויים" דן רק בבעלי מלאכה אבל אדם שבטל ממלאכה, יכול לאחר בדיקתו ללא החשש שישכח לבדוק.

מאידך, בירושלמי הוזכרה רק הסברה השניה: "אור הנר יפה לבדיקה". גם לשיטה זו, אם בטל הטעם, כמו באכסדרא שאורה מרובה, א"צ לבדוק בנר באור לי"ד, ויכול לדחות או להקדים לאור יום.

רבינו דוד משלב בין שתי הסברות ומטרתו לגרום לכך שבדיקות יתבצעו דווקא באור לי"ד לאור הנר. הוא סבור שרק אם שתי הסברות בטלו (אכסדרא ע"י אדם בטל) ניתן לבדוק שלא באור לי"ד.

משיטות אלו עולה שאם רוצה הבודק להקדים בדיקתו ליום י"ג - בעל המאור סבור שהדבר אפשרי, שהרי בטל הטעם של "אנשים מצויים" במקרה הזה, ולעומתו רבינו דוד הסבור שיש להתחשב גם בטעם השני - אומר שביום י"ג שאינו זמן שאור הנר יפה בו, אין לבדוק. אבל, להקדים בדיקתו לאור לי"ג, גם רבינו דוד יודה שאפשר שהרי שני הטעמים מתקיימים. הראב"ן חולק וסובר שבדיקה שייכת רק באור לי"ד. את שיטתו מוכיח הראב"ן מהירושלמי פ"א ה"א: "חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהו צריכין בדיקה? בלא כך אינן בדיקות מן הנותר". כלומר: למרות שבודקים את החצרות בי"ג מפני חשש "נותר" וכבר אין שם חמץ, בכל זאת בודקים שוב באור לי"ד, מכאן מוכיח הראב"ן שחייבת להתבצע בדיקה באור לי"ד בכל מקרה. הגר"א חולק על הראיה של הראב"ן וטוען שהסיבה שבודקים באור לי"ד בירושלים היא מפני שהבדיקה בי"ג היתה לשם "נותר" ולא לשם חמץ - ולכן למחרתה, בי"ד, יש לבצע בדיקת-חמץ כדי לצאת ידי חובה, אבל עקרונית ניתן להקדים את הבדיקה, לאור לי"ג. (הבנת מחלוקת זו, בין הראב"ן לרבינו דוד - תלויה בהבנת תשובת הירושלמי בתחילת המסכת: "ויתחיל אור לי"ג אין כיני יבדוק אפילו מראש חדש". הראב"ן הבין שיש לקרוא את המשפט בתימה, שהרי בלתי אפשרי שנקדים את הבדיקה כל כך ולכן הוא מסיק שאין להקדים אותה בכלל. הגר"א הבין את התשובה כקביעת עובדה. היינו: באמת ניתן להקדים את הבדיקה אפילו עד ר"ח. אליבא דרשב"ג יש לציין שלפי ההבנה בירושלמי שיש קיום מצוות בדיקה אפילו שלושים יום קודם, יש להעדיף את הבנת הגר"א שאפשר לבדוק מראש-חודש, וזה אליבא דרשב"ג, הסבור שעוסקים בהלכות הפסח שתי שבתות לפני הפסח ולא שלושים יום).

המרדכי בסימן תקל"ה מסכים להוכחת הראב"ן מהירושלמי אבל סבור שהבבלי חולק על זה, ושכן ניתן להקדים לאור לי"ג, כפי שהבין הגר"א.

לסיכום השיטות: בעל המאור סבור שניתן להקדים בדיקת חמץ בין ליום י"ג, בין לאור לי"ג.

רוב הראשונים על פי רבינו דוד סבורים שאור לי"ג ניתן להקדים, אבל ליום י"ג לא.

הראב"ן ותרומות הדשן: אי אפשר להקדים בכלל. יש לבדוק רק באור לי"ד.

עד כאן הנחנו שהשיטות הסוברות שמצוות בדיקה היא דווקא אור לי"ד סוברות שכך קבעו חכמים מפני שזהו הזמן הקרוב ביותר לפסח שבני אדם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה, אבל ניתן להציע כיוון אחר המחייב בדיקה דווקא אור לי"ד שקשור למישור הדאורייתא.          

בדפים ד'-ה' מביאה הגמרא מספר דרשות כדי להוכיח שאיסור חמץ מדאורייתא מתחיל מי"ד בחצות. יש הדורשים שמצוות "תשביתו" מתחילה מי"ד. אם נבין שמצוות "תשביתו"" היא מצווה קיומית לבער חמץ (עיין חידושי הגר"א, מנחת חינוך מצווה ט', ומרדכי סי' תקל"ג), וזמן המצווה הוא בחצות י"ד, אז מסתבר שרק בדיקת אור לי"ד היא חלק מתהליך מצוות ביעור חמץ, אבל בדיקה לפני זמנה מנותקת מקיום "תשביתו", וממילא אין בה קיום מצווה (עיין משנה ברורה תל"ו, ד).          

אבל עדיין עלינו להבין למה מצוות "תשביתו" חלה בחצות בי"ד. בשלמא, אם מקור איסור חמץ בי"ד הוא מ"לא תשחט על חמץ", האיסור קשור להקרבת קרבן הפסח. אבל אם מקור האיסור נלמד מ"תשביתו", מדוע חייב בכך לפני החג?           

בדף נ. אומרת המשנה: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין". כלומר, עד חצות יום י"ד עשיית מלאכה תלויה במנהג המקום, אבל אחר חצות עשיית מלאכה אסורה מדינא. תוס' על פי הירושלמי מסבירים "משנת דזמן הפסח מחצות ואילך... ביום שמביא קרבן אסור במלאכה". נחלקו הראשונים אם קיים איסור מלאכה מדינא גם בזמן הזה שאין בו קרבן פסח. הרמב"ן סובר שגם בזמן הזה מלאכה אסורה מפני שהאיסור אינו רק משום הקרבן אלא גם כדי להכין את צרכי ליל הסדר. המשנה מביאה מנהג האוסר עשיית מלאכה לפני חצות. רבינו דוד בדף ב: מסביר שהנוהגים כך עשו את יום י"ד כולו ליו"ט. וייתכן שהאיסור הוא הרחבה של הקרבת הפסח (עיין ירושלמי פ"ד ה"ו). מאידך יש לומר שמהות יום י"ד הוא יום מיוחד ומקודש להכנות לליל הסדר ולחג, ומשום כך מלאכה רגילה העלולה לגרום להסח הדעת מהכנות אלו אסורה. ועיין במועד קטן דף יג. "י"ד משום צורך יו"ט הוא". לפי זה מובן למה מצוות תשביתו חלה דווקא בי"ד ולא בחג עצמו.           

על פי הבנה זו במהות יום י"ד ניתן לומר שהוא זמן המצווה לבדיקת חמץ. וכל הבודק לפני י"ד עושה את המצווה שלא בזמנה, וכאילו אכל מצה לפני הפסח. ודווקא בי"ד, שמקודש להכנות לפסח, יש משמעות קיומית לבדיקת חמץ. יש לציין שהירושלמי לומד בדיקה באור לי"ד מהדרשה (המופיעה במכילתא דרשב"י) "'ושמרתם את היום הזהא - שיהיו היום והלילה משומרין". כלומר יש דרישה מיוחדת שיום י"ד יהיה שמור מחמץ ע"י בדיקה וביעור, וזה לכאורה מבוסס על אופי יום י"ד בצורה מהותית וכמו שאמרנו.