בחירת שבט לוי

  • הרב עזרא ביק
ניתוח הטיעונים הנשמעים במחלוקת קרח הוא מורכב. נראה ברור כי יש כאן יותר מתלונה פשוטה אחת, עובדה המודגשת על ידי האופן בו מבחינה התורה בין אלו ש"לקחו" (קרח, דתן, אבירם ואון בן פלט) לבין אלו שהצטרפו (מאתיים וחמישים הנשיאים). באופן דומה, ישנה הבחנה ברורה בעונש בין אלו שנבלעו על ידי האדמה לבין אלו שנשרפו כאשר הביאו קטורת לאהל מועד. (לאיזו קבוצה השתייך קרח? ראו שאלה 1 בסוף). מבלי להיכנס לפרטים, נראה נכון להסיק כי היה מרד פוליטי שכוון נגד משה, המובע בבירור בסירובם של דתן ואבירם להתייצב לפניו ובתגובתם "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?" (ט"ז, י"ג); ומרד דתי נגד הסמכות הדתית וההגבלות הדתיות, שכוון נגד אהרון, כפי שנראה מהצעתו של משה שמאתיים וחמישים הנשיאים יקטירו קטורת לפני ה', תפקיד של כהן. (שוב – לאיזו קבוצה השתייך קרח?). היחס בין השניים, והתפקיד שמילא קרח בחיבור ביניהם הוא נושא מרתק – שלא אדון בו! (ראו שאלה 2 בסוף). ברצוני לדון בנושא שלישי, שנראה ששורשיו נחבאים במחלוקת הראשונה, אך הוא יתברר בסוף.
סיפור קרח מסתיים בפריחתו של מטה אהרון, המייצג את שבט לוי. מיד לאחר מכן התורה מביאה את ציווי ה' לכוהנים והלויים. נראה בבירור כי נס המטה לא מצביע על אהרון בלבד (ובחירת הכוהנים), אלא לכל שבט לוי, כיוון שהמטה היה אחד משניים-עשר – אחד לכל שבט. נקודה זו מודגשת על ידי הניסוח של הציווי על לקיחת המטות: "וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם:" (י"ז, י"ח). אף על פי שאהרון אינו לוי "רגיל" (בכך שהכוהנים מובדלים משאר שבט לוי), כיוון שמטה אחד בלבד מייצג את שבט לוי כולו, שמו של אהרון נכתב על מטה שבטו כשם ששמו של הנשיא של כל שבט אחר נכתב על המטה השייך לשבט שלו. (ראו רש"י במקום).
הדרך בה התורה מתארת את תוצאות המבחן מחזקת הבחנה זו:
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי" (י"ז, כ"ג)
ברור מכאן מדוע מיד לאחר אפיזודה זו מופיע הציווי לאהרון הנוגע למעמדם המקודש של הכוהנים ושל הלויים: "וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ..." (י"ח, ב') . ההמשך ההגיוני של בחירת שבטו של אהרון הוא הציווי הנוגע לתפקידם של הלויים באוהל מועד.
עדיין נשארות מספר שאלות מתמיהות. תחילה, מדוע מדגישה התורה שהמטה שפרח הוא "מטה אהרון" ולא מטה שבט לוי? אפילו אם נזכור כי המטות הובאו על ידי נשיאי השבטים, הרי שהעובדה שהתורה מתייחסת למטה כאל "מטה אהרון" (י"ז, כ"א, וכן כאל "מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי" בפסוק כ"ג) נראית כמצביעה על קשר אישי לאהרון הכוהן עצמו. למעשה, השאלה עמוקה עוד יותר. מדוע נדרשים הנשיאים, ואהרון בכללם, לכתוב את שמם על המטות? עצם כתיבת השם מעידה על קשר אישי למטה, מה שאינו מתאים אם המטה אינו אלא סמל לשבט. ביחס לאהרון, שכלל אינו לוי (לפחות לא במובנה המלא של המילה – השאלה ההלכתית האם כוהן הוא גם לוי נידונה באחרונים; ראו חידושי רבנו חיים הלוי, הלכות איסורי ביאה ט"ו,ט'), הדרישה של כתיבת שמו של הנשיא על המטה יצרה בעיה מסוימת לה נדרשה התורה לספק הסבר מיוחד, כפי שראינו.
אם כל העניין כאן הוא השאלה איזה שבט נבחר לכהן בתפקיד של הלויים, היה פשוט יותר ומתאים יותר לא לכתוב את שמות הנשיאים, ולתורה לא היתה סיבה לכנות את המטה הפורח "מטה אהרון".
מפרספקטיבה רחבה יותר, קשה להבין מדוע יש בכלל צורך לחזק את בחירתו של שבט לוי. למי מלבד עדתו של קרח היו תלונות כלשהן על בחירתם של הלויים? ודאי לא לקרח עצמו, שגם הוא לוי; כשם שמשה נזף בו: "וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:" (ט"ז, י'). דתן ואבירם אינם מראים כל סימן לשאיפה לשרת במשכן. גם מאתיים וחמישים הנשיאים נבחנו בהקטרת קטורת, שהיא חלק מתפקיד הכוהנים ולא הלויים. מבחן זה מודד אותם מול אהרון באופן אישי, כל אחד מהם כאינדיבידואל המקטיר קטורת. מאתיים וחמישים המקריבים  אינם מזוהים לפי שבטים, ומספרם אינו מתחלק ב-12.
כל הפרטים של מחלוקת קרח מצביעים על מתקפה על מעמדו של אהרון, וכתוצאה מכך גם על משה. מדוע אם כן, לאחר מותם של מאתיים וחמישים אנשים, נפתר הקונפליקט לבסוף על ידי מינוי שבט לוי? נראה לכאורה כי מה שבאמת נדרש כאן הוא אישור נסי לבחירת אהרון הכהן, ולאו דווקא לבחירת שבטו.
על מנת לענות לשאלות אלו, עלינו להשוות את הציוויים הנוגעים למעמדם וחובותיהם של הלויים כפי שנכתבו כאן, עם הציוויים המקבילים המופיעים מוקדם יותר, בפרשות במדבר ובהעלותך. גם אם בני ישראל זקוקים לתזכורת והדגשה בדבר מינויים של שבט לוי, אהרון עצמו ודאי אינו זקוק לכך. מדוע,  אם כן, התורה חוזרת על הציווי העוסק במעמדם המיוחד ובתפקידיהם של הלויים באוהל מועד בסיום הסיפור על מרד קרח, כשכל זה כבר נאמר קודם לכן, מיד לאחר הקמת המשכן?
שתי פרשיות הנוגעות בלויים מופיעות לפני סיפור קרח, ומקבילות להן שתי התייחסויות מיד לאחריו.
  1. פרשת במדבר (ג', ה'-ט'): "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ... וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:"
  2. פרשת בהעלותך (ח', ה'-י"ד): "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:... וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם... וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:". ומאוחר יותר (ט"ז-י"ט), "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי: ... וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."
בהשוואת פרשת המינוי (1) וזו של הטהרה (2), ניתן לשים לב להבדל ברור אחד ומאפיין משותף אחד. ההבדל הוא שבפרשת במדבר הלויים ניתנים ישירות לאהרון על ידי בני ישראל ("נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"), בעוד שבפרשה השנייה הם נלקחים על ידי ה', וניתנים לאהרון על ידי ה' מתוך בני ישראל. לפי התיאור בפרשה השנייה, מעמדם של הלויים מייצג מטלה קדושה – הם מוקדשים "לי" – ורק לאחר מכן הם מושמים לשירות במשכן ולכפרה על בני ישראל. בפרשה הראשונה, הלויים הם מתנה מבני ישראל לכוהנים (ג', ו' – "וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ"). הקדושה עצמה טבועה בכוהנים; ומכאן הסיום של הפרשיה: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:" (ג', י'). דואליות זו במעמדם של הלויים היא נושא מעניין – אך לא להיום.
ישנו, עם זאת, חוט משותף הקושר בין שתי הפרשות. באף אחת מהן אין אזכור ולו קל לקשר שבטי בין הלויים ואהרון. הכוהנים (למעשה אהרון, בשלב זה) מוצגים כקבוצה נפרדת לחלוטין, לה ניתנים הלויים. אין שום מאפיין משותף לשתי הקבוצות – האחת נתונה לחלוטין לשליטת השנייה. מעמדם של הכוהנים נראה כמשהו שנקבע לפני זמן רב, ללא שום קשר למינויו של שבט לוי. בשלב זה הלויים ניתנים לאהרון לא בגלל שהוא בן השבט שלהם, ולא בגלל שמעמדו מתרחב וכולל גם את קרובי משפחתו, אלא משום שהם נבחרו מתוך בני ישראל למשימה זו.
כשאנו מתבוננים בפרשת קרח, אנו רואים ששתי הפרשיות הקודמות חוזרות על עצמן, בהבדל אחד:
  1. (י"ח, א'-ה'): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת:"
  2. (י"ח, ו'-ז'): "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיקֹוָק לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ... וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:"
גם כאן נמצאים שני האספקטים של מעמד הלויים, אם כי ההבחנה ביניהם פחות חדה. מצד אחד, הם מיוחדים, כמו הכוהנים (החלק הראשון, המקביל לפרשת בהעלותך); ומהצד השני הם ניתנו לכוהנים לשרתם ("וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ... וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"). עם זאת, מה שמשותף לשני הקטעים, בניגוד לפרשיות שלפני פרשת קרח, הוא ההתייחסות החוזרת ללויים כאחיהם של הכוהנים; הם בני משפחתו של אהרון ובני שבטו. נקודה זו מודגשת יותר בפסקה הראשונה, שנסובה סביב קדושתם של הלויים: אהרון ובניו (הכוהנים) ובית אביו (הלויים) איתו ישאו את עוון המקדש. ה"הקרבה" נעשית גם היא "אתך"; קריבה אחת אל המקדש המחולקת לשניים. אך גם הקטע השני, המתאר את הלויים כמשרתי הכוהנים, מתאר אותם כאחיהם של הכוהנים.
כעת נהיה ברור שפרספקטיבה זו על הכוהנים והלויים כמשתייכים לרצף אחד, והתפישה של הכהונה כחלוקה פנימית של שבט לוי, מבטאות את המשמעות האמיתית של מבחן המטות. פריחת "מטה אהרון לבית לוי" מסמלת את בחירתו של שבט לוי, שהוא שבטו של אהרון – ואהרון בתוכם. מבחינה מעשית, אין ספק שכוונת הדבר היא שיש כאן הוכחה לא רק לבחירתו של שבט לוי אלא גם בחירתו של אהרון לכהונה; אולם עלי להדגיש שאין כאן שתי הוכחות נפרדות בו-זמנית, אלא הוכחה אחת לתופעה הכפולה. ומכיוון שעיקרה של מחלוקת קורח נגע באהרון, התשובה צריכה להיות מובנת בהקשר זה – בחירתו של אהרון מובטחת על ידי בחירתו של שבט לוי. מעמדם של הלויים אינו המשך של מעמד הכהונה; להיפך, הכהונה מייצגת את האריסטוקרטיה של שבט לוי. שמו של אהרון מופיע על מטה שבט לוי, בדיוק באותו אופן ששמם של הנשיאים האחרים מופיעים על מטותיהם, ומשתמע מכאן שאם מישהו אחר היה הנשיא החוקי של שבט לוי, הוא היה הכוהן בזכות פריחת מטה לוי. הכהונה היא אצולת שבט לוי.
נותרנו עם השאלה מה הקשר בין הוויכוח על בחירתו של אהרון לשאר שבט לוי. נראה כי מה שטענו לעיל עונה על שאלה זו: בעת שהלויים נתפשו כבלתי מקושרים לכוהנים, רצו מאתיים וחמישים הנשיאים את הכהונה לעצמם. הם שאפו להקטיר קטורת ולעבוד במשכן, ולהתקרב בכך לשכינה. (הנצי"ב בתחילת הפרשה מסביר כי חטאם של מאתיים וחמישים הנשיאים היה רדיפה נלהבת מדי אחר קדושה, בניגוד לדתן ואבירם שחיפשו תהילה לעצמם ואהבו סכסוך לשם הסכסוך). הם ראו בהבחנה בין הכוהנים ללויים סימן לכך שרק מי שהתקרב אל הקודש ("וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת") מתכנה "קדוש"; רק לאותם אנשים מיוחדים, כמו אהרון, יש קשר ישיר עם הקדושה. הלויים, לתפישתם, היו לא יותר מאשר משרתים, בעלי מקצוע, ולא קבוצה נבחרת עם שליחות מיוחדת. אם כך, הקדושה לא משתייכת לקבוצה כיחידה אחת, אלא לאישיות אחת, מיוחדת ונבחרת (מעמדו של אהרון, ככלות הכל, היה יחיד במינו, כפי שמודגש בפרשות בתחילת ספר במדבר – הלויים נועדו לשרת את אהרון). הצהרתו של קורח כי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" בערה כאש במאתיים וחמישים הנשיאים ולא נתנה להם מנוח. הם דרשו קדושה עבור כל העם – הקדושה הטבועה בברית של עם ישראל עם ה' אינה זקוקה למתווכים, ללא קשר למידתם האישית.
תשומת לב מיוחדת צריכה להינתן לשימוש התדיר של התורה במילה "עדה" ביחס לכל הקבוצה שנלוותה אל קורח, לצד השימוש באותה מילה עצמה כדי לציין את עם ישראל כולו. הקב"ה מורה למשה ואהרון להבדל מתוך ה"עדה" (עם ישראל כולו), ומשה מורה לאנשים להבדל מתוך "עדתו" של קורח. המונח "עדה" אינו מתייחס לאוסף מקרי של אנשים. המילה מתייחסת ליחידה אורגנית; קבוצה של אנשים המאוחדים על ידי משימה משותפת. (זוהי הסיבה לכך שהמונח משמש גם לתיאור עשרה המתכנסים ליצירת מניין).
מאתיים וחמישים הנשיאים התכנסו במטרה לדרוש מעמד מקודש לעדה; הם רצו להחליף את אהרון – האיש – בעדה כולה. התגובה האלוקית, כפי שהודגמה במבחן המטות, היתה שמעמדו של אהרון נגזר ממעמדו בתוך הקהילה האורגנית. אהרון הוא ראש ללויים, שהם שבט בתוך עם ישראל. הלויים לא נבחרו משום שכל אחד ואחד מהם מיוחד ומתאים לתפקיד יותר מאשר כל אחד ואחד מהלא-לויים. הקשר עם הקב"ה אינו מבוסס על מעלותיהם של האנשים המורמים. אפילו אהרון, הנכנס לקודש הקודשים, פועל כמייצג את העדה כולה, ובשם העדה. הנצי"ב מסביר את הסמליות של השקדים והפרחים על המטה – שקדים מסמלים את הכהונה, ופרחים את הלוייה. נוכל להוסיף כי השקדים צומחים מן הפרחים. כעת ברור כי כולם (הקבוצה כשלם, כעדה) קדושים, ולכל אחד יש מקום בתוך המכלול. ברגע שהעיקרון של קדושת העדה כולה הובהר, והובהר כי אהרון צומח מתוך בית לוי, כבר לא היה קשה לקבל את ההבדלים במשימות הספציפיות ובדרכי הגישה למשכן ולשכינה. ברגע שהמוקד של הדבקות בה' הושם על העם, כל פרט יכול למצוא את משימתו ואת מקומו, ללא צורך לפזול לעבר תחומים שלא נועדו עבורו. אם תפקידו של אהרון נגזר מזה של הלויים, ותפקיד הלויים נגזר מעם ישראל כולו, אין יותר צורך לאף יחיד להקטיר קטורת. בקולקטיב, שבו הקדושה שייכת לקבוצה בשלמותה, כל אחד נוטל חלק במשימה אחרת, בעל תרומה אחרת וניצוץ אחר.
בהתאם לכף אנו רואים את הציווי החוזר של הקב"ה למשה ואהרון להבדיל עצמם מתוך העדה כציווי הקורא להפרתו הוא – לא רק מנקודת מבטם של אותם רועים דגולים הדואגים לגורל האומה, אלא גם מכוח גורלם ומעמדם הם עצמם. אם משה ואהרון יפרידו עצמם מתוך העם, האם הם יישארו במעמדם? הרי מסירותם וקרבתם לעדתם היא זו ששומרת ומחזיקה את המסגרת של קדושה עבור כל העם, משה ואהרון בכללם.
למרות רשימת השערוריות שפקדו את עם ישראל בפרשות האחרונות, בהן משה ואהרון אינם מצליחים להגיב לתלונותיהם של בני ישראל, ועומדים בחוסר אונים לצפות בהתרחשות האירועים, הציווי להבדיל עצמם מן העדה הוא בדיוק מה שמעורר אותם לפעולה – פעם אחת להתפלל (ט"ז, כ"ב – "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ א-ל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר...") ופעם אחת להציל את העם מהשמדה (י"ז, י"א – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה...").
בלי קשר לאופן בו מוצגת מנהיגותו של משה בספר במדבר, הוא אינו נחלש לרגע בחתירתו לאחדות העם ובמסירותו להם כמקור להישג אישי. בעוד ספר שמות מתמקד במשה האיש, המסעות המתוארים בספר במדבר משמשים כחוט המקשר בין סיפוריהם של הפרטים לספור האומה המיועדת להיכנס לארץ, מובלת על ידי יורשיהם ובניהם של משה ואהרון. המסר של קורח – כי כל העדה כולם קדושים – מכיל, ככלות הכל, את גרעין ההתקדמות של האומה במסעם הרוחני הלאומי.
שאלות לעיון נוסף:
  1. מה היה גורלו ועונשו של קורח? קראו בעיון את פסוקים י"ט-ל"ה בפרק י"ז. מדוע התורה לא מציינת בבהירות מה קרה לקורח עצמו?
  2. בשיעור זה ניסיתי להראות את הקשר בין הצהרתו המקורית של קורח – "כי כל העדה כולם קדושים", והמוטיבציה של מאתיים וחמישים הנשיאים. מהו הקשר בין הצהרה זו לתפקיד שמשחקים דתן ואבירם? מהי בדיוק שאיפתו של קרח עצמו? האם יש רמזים בטקסט להבנת אישיותו של קורח?
  3. בספר דברים, הכוהנים נקראים באופן תדיר "הכוהנים הלויים" (דברים י"ז, ט'; י"ז, י"ח; י"ח, א'; כ"א, ה'; כ"ז, ט'; ל"א, ט'). ביטוי זה אינו מופיע מוקדם יותר בתורה (אך הוא שכיח בנ"ך). בהסתכלות קדימה למה שללא ספק יהיה נושא לשיעורים בספר דברים, מה בספר דברים גורם לשימוש בתואר זה?
  4. לאחר מותם של מאתיים וחמישים הנשיאים, עם ישראל מתלונן "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְקֹוָק". מהי משמעות ביטוי יוצא-דופן זה?
  5. הקטורת היא האמצעי להתמנות לעבודת ה' במבחן של מאתיים וחמישים הנשיאים. מאוחר יותר, זהו אמצעי לעצירת המגיפה. לבד מהמסר הברור לעם ישראל שלא יראו את הקטורת כגורם למוות, איך עלינו להבין מדוע אהרון עם הקטורת עוצר מגיפה? אם הקטורת היא הזכות המיוחדת של הכוהן, מדוע היא (ובמיוחד אהרון) מרפאים מגיפה? אני חושב כי זה מצביע על הצד השני של נושא השיעור – התפקיד המיוחד של האדם הייחודי ומה שהוא יכול לעשות עבור הקבוצה.
  6. הפרשיה שמיד לאחר זו המתארת את תפקידיהם של הכוהנים והלויים מתארת את מצוות התרומה, ואז את המעשר. לבד מהמשך של מצוות הכוהן והלוי, איך מתייחסות מצוות מסוימות אלו לאותו פן באופי של הלוייה והכהונה שתואר בשיעור?
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*