דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ו -
שיעור 152

בין הבדים

הקדמה

עד עתה עסקנו במספר היבטים ביחס לארון, לכפורת ולכרובים ובמשמעויותיהם. בשיעור זה, בכוונתנו להתייחס למרחב שבין שני הבדים ולבדוק את ענינו ומהותו.

כידוע, ביום הכיפורים נכנס כהן גדול לקדש הקדשים ארבע פעמים[1]:

  1. להקטיר קטורת ולהשאיר שם את הכף ואת המחתה.
  2. להזות את דם הפר.
  3. להזות את דם השעיר.
  4. להוציא את הכף ואת המחתה.

כיצד נכנס בפועל הכהן הגדול לקדש הקדשים? האם היתה לו דרך מסוימת? נבחן שאלה זו דרך בחינת פעולות הכהן בכניסות אלו.

קטורת- הנחת הכף והמחתה

בתיאור עבודת הקטרת הקטורת ביום הכיפורים נאמר:

"ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלוא חופניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות"     (ויקרא טז, יב-יג).

המיקום על פי הפסוקים הינו מבית לפרוכת לפני ה'[2] כשהכוונה היא לפני הארון. ההגדרה המדוייקת של המקום לפי חז"ל היא בין בדי הארון, כשבמקרה זה ברור כי הכוונה היא לבין הבדים של הארון - ממזרח לארון, בין הפרוכת לארון עצמו.

מקום זה מסמל למעשה את מרחב הכניסה של הכהן הגדול באותו יום בקודש הקודשים, מן הפרוכת במזרח ועד לארון לפניו, בין הבדים. אין התייחסות כלשהי לשאלה כמה לפניו ובאיזו קרבה, אך ההנחה היא שזה בסמוך לארון.

המשנה ביומא עוסקת באופן מפורט בשאלה זו, ואומרת כך:

"חיצונה היתה פרופה מן הדרום ופנימית מן הצפון, מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון הופך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים"

                                                  (פרק ה', משנה ג).

מבלי שנתייחס לפירוט המסלול של הכהן הגדול עד הגעתו לארון, ננסה להסביר מהי משמעות המסלול עם הגעתו לארון. כזכור, הארון מונח ממזרח למערב, ובדי הארון שנמצאים בטבעות הארון לצדו מונחים אף הם בצד מערב. הגמרא ביומא נד. מתארת כי הבדים היו בולטים בפרוכת כשני דדי אשה. מכאן, כי כאשר המשנה מתארת כי לאחר שהגיע הכהן לצפון הוא הופך את פניו לדרום והולך דרומה, הרי שהוא מהלך לשמאל עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון.

הירושלמי ביומא (פרק ה', הלכה ב) אומר כי בכניסתו, הכהן היה דוחק את הפרוכות לצדדיו במפרקיו בכדי שלא יצית את הפרוכות בגחלים שבמחתה[3]. סביר להניח שהוא הגיע לבד הארון הצפוני הבולט בפרוכת, הזיז מעט את הפרוכת מזרחה ונכנס לבין שני הבדים כשפניו הם מערבה לעבר הארון (וכך אכן מבאר המאירי על אתר)

על איזו תקופה מדובר? הגמרא מנסה לברר נקודה זו, והיא שואלת הרי במקדש ראשון לא היתה פרוכות בין הקודש לקודש הקודשים אלא אמה טרקסין בנויה, ואילו במקדש שני לא היה ארון! מסקנתה היא כי הכוונה לבית שני, ומשמעות הביטוי 'הגיע לארון' הינה למקום ארון. את לשון המשנה 'נתן את המחתה לבין שני הבדים', מבארת הגמרא 'כבין שני הבדים'. ומבאר רש"י: "'כבין שני הבדים'- כאילו היו שם ונותנה ביניהם". כלומר הכהן הגדול נוהג כאילו נותרו שם הבדים והוא מניח את המחתה על המקום שהיה' פעם ביניהם.

לגבי תיאור מקום הכניסה בפועל בימי הבית השני כשאין כבר ארון אומרת המשנה:

"משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלוש אצבעות ועליה היה נותן (הכהן הגדול את המחתה מלאת הגחלים)"                  (שם משנה ד).

כשבית המקדש הראשון היה קיים היו מניחים את הכף והמחתה ממזרח לארון. כשניטל הארון בימי בית שני, היו מניחים את הכף והמחתה במקום שבמקורו עמד הארון, כלומר ממערב למקום בו הונחו בבית ראשון.

ייתכן להציע כי האבן נמשכה במקורה קצת ממזרח לשולי הארון וחלקה הגיע עד מקום "בין הבדים". וכך לשון המדרש:

"והארון באמצע ההיכל ואבן שתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם"            (תנחומא על פרשת קדושים י').

על פי המדרש, אבן השתיה הינה לפני הארון - לא מתחת לארון אלא לפניו, ועל כן ייתכן כי בבית ראשון הונחו הכף והמחתה בחלק המזרחי של האבן שבלטה, ממזרח לארון, בין הבדים ואילו בבית שני הונחו בחלק מערבי יותר של האבן, מתחת למקום הארון המקורי.

הזאת דם הפר ודם השעיר

לאחר הקטרת הקטורת ביום הכיפורים, הכהן הגדול נכנס שוב לקודש הקודשים על מנת להזות את דם הפר, ואחר כך בכניסה נוספת להזות את דם השעיר. וכך נאמר בתורה:

"ולקח מדם הפר, והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו. ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרוכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת" (ויקרא ט"ז, יד-טו).

בשונה מן הקטורת המונחת לפני ה', הזאת דם הפר והשעיר הינה על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת. כך ביחס לדם הפר ובדומה לו לגבי דם השעיר על הכפורת ולפני הכפורת.

במשניות, מתואת הזאת הדם באופן הבא:

"נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה"     (יומא פ"ה, הלכה ג).

רש"י מבאר כי כוונה המשנה הינה כי הכהן עומד בין שני הבדים, ומזה את הדם לעבר הכפורת ולפניה.

בנוגע למיקומה המדויק של ההזאה, אומרת הגמרא:

"תניא כשהוא מזה, אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה של כפורת. הדמים לא היו נוגעים בארץ אלא נופלים לארץ לפני הארון"                                                          (יומא נה.).

לכאורה מפשט הפסוק, עולה הדרישה כי הדמים יגעו בכפורת ממש- "על הכפורת", ואילו "לפני הכפורת" משמעו שיפלו הדמים אל הארץ שלפני הארון. לאור זאת פוסק הרמב"ם:

"מזה תחילה מדם הפר שמונה הזיות בקודש הקודשים בין בדי הארון, קרוב לכפורת בטפח, שנאמר: 'ולפני הכפורת יזה'... ואח"כ מזה מדם השעיר בין בדי הארון... וחוזר ומזה בהיכל על הפרוכת מדם הפר... וחוזר ומזה מדם השעיר כן על הפרוכת"

                                   (הל' עבודת יוה"כ פ"ג, הלכות ה-ז)

מקור הרמב"ם להזאה קרוב לכפורת טפח היא גירסת הר"ח בגמרא "כשמזה אינו מזה על גגה של כפורת אלא כנגד טפחה של כפורת". הגמרא דנה שם בפרוטרוט ביחס בין דם השעיר לדם הפר ובין ההזאות למעלה וההזאות למטה ומגיעה למסקנה זו[4].

היכן בדיוק עמד הכהן? המשנה בזבחים. אומרת כך:

"פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב. מתנה אחת מהן מעכבת שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ואם לא נתן לא עיכב"        (פ"ה, משנה א).

ומסביר רש"י:

"עומד בין שני בדי ארון ומזה א' למעלה ו-ז' למטה כנגד עוביה של כפורת ולא היו נוגעים בה"       (מז. ד"ה הזיה).

יוצא אם כך כי ישנם שני שימושים במרחב שבין בדי הארון בעבודת יום הכיפורים על ידי כהן גדול:

  1. הנחת הקטורת, הכף והמחתה לפני הארון בין הבדים בבית ראשון, ובמקום בין הבדים והארון על אבן השתיה בבית שני.
  2. הזאת דם הפר והשעיר בין הבדים בטפח הסמוך לכפורת לפני הכפורת ממזרח לה.

שימושים אלו מוזכרים בפסוקים בפרשת אחרי מות, ומבוארים לפרטים על ידי חז"ל בגמרא ביומא ובזבחים כפי שראינו.

כל ישראל בחציית הירדן

מקום אחר בו מצאנו את איזכורם של בין הבדים, מופיע במדרש בנוגע לחציית ישראל את הירדן. במסגרת ההכנות לחציה על ידי בני ישראל, צוו בני ישראל כי על הארון להיות רחוק מהם כאלפיים אמה. בני ישראל מצווים להתקדש, והכהנים נושאים את ארון הברית לפני העם ומצטווים לעמוד בירדן כבואם עד קצה מי הירדן.

וכך נאמר בפסוקים:

"ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה ושמעו את דברי ה' אלוקיכם. ויאמר יהושע בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמורי והיבוסי"      (יהושע ג, ט-י).

המדרש, דן במשמעות המילה "גושו הנה", ומביא שלוש דעות בסוגיה:

"זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. ודכותה: "ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה" (יהושע ג', ט), רב הונא אמר זקפן בין שני בדי הארון, רבי חמא בר חנינא אמר שמן בין שני בדי הארון, ורבא אמר צמצמן בין שני בדי הארון, הדא הוא דכתיב (שם שם, י): 'ויאמר יהושע בזאת תדעו כי א-ל חי בקרבכם' - אמר להם: מתוך שהחזיקו אתכם שני בדי הארון יודע אני ששכינתו ביניכם, אף בבית המקדש כן, דתנינן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים" (ויקרא רבה י, ט).

שלושת האמוראים בדעה אחת כי בני ישראל כולם נכנסו בין בדי הארון, אלא שנחלקו לגבי האופן בו נעשה הדבר - האם זקפן, שמן או צמצמן.

על פי המדרש יהושע פונה לעם ואומר להם "בזאת תדעו כי א-ל חי בקרבכם - אמר להם: מתוך שהחזיקו אתכם שני בדי הארון, יודע אני ששכינתו ביניכם", כלומר כינוס כל ישראל בקרבה כזאת גדולה אל הארון בין הבדים שלו[5], ממחישה יותר מכל את הנוכחות האלוקית בתוך בני ישראל ועל ידי כך יידעו בני ישראל כי א-ל חי בקרבכם.

לפי הבנה זו, מטרת מעשה זה בשעת הכניסה הינה להעניק לעם את הידיעה כי הקב"ה משגיח עליהם, מצוי בקרבם ומכוון את מעשיהם. המחשת העניין באה לידי ביטוי על ידי הימצאות כל ישראל בין בדי הארון.

באופן מעניין, המדרש מקשר עניין זה למתרחש באופן קבוע במקדש בו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים (על פי המשנה באבות ה, ה). סוגיה זאת נוגעת לשאלת הצמצום הגיאוגרפי הקשור במקום המקדש, והיא מתבטאת אף בסוגית בין הבדים.

מחד לכאורה, אין מקום מצומצם יותר ומוגדר פיסית מאשר מקום בריאת העולם. על פי חז"ל מקום זה מצוי בקודש הקדשים באבן השתיה, עליה היה מונח הארון בימי בית ראשון עד גניזתו בימי יאשיהו, וממנו התפשטה הבריאה כולה.

מאידך גיסא, אין מקום יותר רוחני בעולם מאשר קדש הקדשים המרוחק לחלוטין מכל גשמיות, והכלים בו אינם משמשים לעבודה כלל. על כן לא במקרה חז"ל מבטאים זאת בתיאור נסים שונים המרחיקים את המקום והכלים מכל גשמיות לגבי הארון. כך נאמר לגבי הארון שאין הוא מן המדה, וכן שהוא נושא את נושאיו, ולגבי העומדים בעזרה נאמר שהיו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. כל אלו באים לומר שהמקום כולו, על כל גשמיותו, הינו מקום בו הרוחניות מתגלה בגשמיות[6].

לשון אחרת שכינה שורה במקום הזה מעבר לגבולות הזמן והמקום. גם עם כניסת בני ישראל לארץ ישראל הם נכנסים כביכול כולם בין בדי הארון על מנת לרמוז כי אף על פי שהם עוברים ממדבר לארץ נושבת, מהשגחה אלוקית ישירה להנהגה ארצית שכינה עמהם ממש.

מעמד זה בא לבשר כי גם בכניסה למימד הגשמי של החיים הארציים בארץ ישראל, במובן זה יש להתבונן בה כאל המקדש שהמימד הארצי הינו רק יסוד ותשתית להשראת שכינה בתורה ולכן עם כניסתם לארץ, מכונסים כל ישראל בין בדי הארון[7].

 ועל כן לא רק שאין סתירה בין המימד הגשמי לרוחני אלא השלמה, ואכן, אף על פי שאין ביכולת המקום הפיסי להכיל, הוא מבטא מציאות רוחנית הקשורה אליו.

 

 

שני הבדים כמקום השראת שכינה

במספר מקורות מצינו כי מתארים את השראת השכינה במשכן בין בדי הארון. כך למשל:

"עד שלא נבנה בית המקדש היתה שכינה מתמצעת בין שני בדי הארון"           (מדרש שיר השירים רבה א, סח).

הגאון מוילנא כותב כך:

"פירוש: אחר כך כשעשו המשכן ירדה שכינה לאויר העולם. כי מתחילה במתן תורה אף על פי שירדה לא היתה אלא בשמים שהציע על הר סיני, אבל במשכן ירדה לאויר העולם ושכנה בין ישראל בין בדי הארון שהיו דומין לדדי אשה וזהו 'בין שדי ילין' אבל לא בקביעות"                                 (שיר השירים א, יד ד"ה צרור המור).

הגאון מתאר כמה שלבים בהשראת השכינה:

  1. במתן תורה הייתה השכינה בשמים על הר סיני.
  2. במשכן בין ישראל - בין בדי הארון.

כביכול, בין בדי הארון הכוונה היא בין ישראל. על פי המדרש שהוזכר לעיל בהקשר לחציית הירדן בימי יהושע זה מאוד מובן. בכל אופן גם לפי הגאון, הכוונה היא למשכן.

בין הבדים – מול הלוחות וספר התורה

ה'שיח יצחק' בדרוש לפרשת תרומה כותב כך:

"וכן עיקר השראת השכינה היתה בקדש הקדשים בין שני בדי הארון אשר שם הלוחות הכתובים באצבע אלוקים כי אורייתא וקב"ה חד, כי התורה הוא עצם רצונו יתברך והוא ורצונו אחד".

ואילו ה'משך חכמה' כותב:

"כי מעון השי"ת היא התורה וכמו שאמרו צמצמן בין שני בדי ארון להראות כי נפש ישראל כלול בתורה הקדושה ועליהם כולם כאחד כשהם מחוברים עם העדות  שורה עליהן שכינתו ומופעת עליהן באורה"

                                                       (דברים ח', י).

שני המפרשים קושרים ישירות את בין הבדים עם התורה: ה'שיח יצחק' קושר את בין הבדים ללוחות הכתובים באצבע אלוקים כי ישנה כביכול זהות מוחלטת בין התורה לקב"ה, הרי התורה היא עצם רצון ה' וישנה זהות וקשר ישיר בין ה' לרצונו המתגלה בתורה. ואילו ה'משך חכמה' מחדד מאוד את הזיקה ההדוקה בין ישראל לתורה – נפש ישראל כלול בתורה וכמחוברים עם העדות שורה עליהם שכינה.

מעבר לדבריהם, ברצוננו להציע כי ייתכן והשראת שכינה בין הבדים מסמלת משמעות נוספת:

ראינו בשיעורים הקודמים את היחס בין הלוחות וספר התורה המונחים בארון, שהם בבחינת תורה שבכתב על כל משמעויותיה, לבין ההתגלות והדיבור האלוקי למשה מבין שני הכרובים שהם בבחינת תורה שבעל פה והתגלות.

מקובל להציע כי השראת השכינה מתבצעת דווקא בין שני הכרובים, שם מקום הדיבור וההתגלות.

האם ייתכן כי על פי המקורות שהזכרנו, קיימת גם בחינה של השראת שכינה גם מול הלוחות והארון שהם בחינת תורה שבכתב?

על פי הצעה זו, השראת השכינה מתבצעת ישירות בקול ה' הנשמע למשה מבין שני הכרובים, ואילו מול הלוחות והתורה שוכנת שכינה בין בדי הארון, במקביל למתרחש מבין שני הכרובים.

אמנם המדרש אומר:

"בין שדי ילין זו השכינה שהייתה נתונה בין שני הכרובים"   (שיר השירים זוטא א, ג).

המדרש אינו מזכיר את הבדים אך ככל הנראה במילים 'בין שד-י ילין' הוא מתכוון לבין שני הבדים ואם כך הוא מזהה בין השראת שכינה בין שני הבדים להשראת שכינה בין שני הכרובים. העלנו כאמור את האפשרות כי הדברים אינם זהים והם מבטאים שתי בחינות מקבילות. אמנם אין התייחסות מפורטת איך באופן מעשי שורה שכינה בין הבדים ואיך הדבר מתגלה בפועל (בשונה מההתגלות מבין שני הכרובים שם התורה מפרטת איך) ואף על פי כן יש מקום להציע שתי דרכים מקבילות.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   לא נתייחס במסגרת זאת לפרטי עבודת יום הכיפורים וליחס בין פשטי הפסוקים לדעת חז"ל בעניין. לענייננו, נביא את דעת חז"ל בלבד.

[2]   המושג לפני ה' אינו מושג המתייחס למקום ספציפי והראי'ה הוא בפרשתנו בה הכהן מצטווה לקחת מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' כשהכוונה למזבח החיצון שלצורך העניין קרוי כאן מלפני ה' גם כן.

[3] הירושלמי ביומא ה, ג מציין כי בימי בית ראשון עד ימי יאשיהו הכהן הי'ה נכנס ויוצא בעזרת האור שנאצל מן הארון (מימי יאשיהו ואילך), עם גניזת הארון (כולל כמובן כל ימי הבית השני), הי'ה הכהן מגשש ונכנס מגשש ויוצא.

[4] לא נרחיב בכך במסגרת עיוננו זה.

[5]   לא ניכנס כאן לשאלת ראית הארון ונגיעה בו על ידי אדם מישראל בשעת המסעות של הארון. בשני נושאים אלו נדון בהמשך השיעורים. כמו כן, לא נדון כאן בשאלה המציאותית איך ייתכן שכל ישראל כולם נכנסים בפועל בין בדי הארון.

[6]   בדומה לנשמה בגוף שאינו מכיל אותה ואינו מגביל אותה.

[7]   הקבלות בין יריחו למקדש גדולות ורבות ועסקנו בהם בשיעורינו בעבר ולא נחזור על כך כאן, מעמד התגלות המלאך והציווי "של נעליך מעל רגליך" (יהושע ה, טו) כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא, מציאות המקבילה לא רק למעמד הסנה של משה רבנו בהר חורב (שמות ג) אלא גם להליכת הכהנים יחפים במקדש ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)