דילוג לתוכן העיקרי

מסכת סוטה | בין טומאה לסתירה

קובץ טקסט
עדות הסתירה, המעידה על התייחדותה של האישה עם גבר זר, היא זו שמביאה את האישה אל המקדש. אחד התנאים לכך שההתייחדות תאסור את האישה על בעלה הוא משך הזמן שלה. משך הזמן האוסר את האישה הוא משך הזמן שבו יש חשש שהאישה נטמאה. אולם בתוספתא מצאנו הבחנה בין 'עדות סתירה' ו'עדות טומאה':
"אי זו היא עדות?                                          
הראשונה זו עדות סתירה,                              
שניה זו עדות טומאה".
מתוך דברי התוספתא, שעדות הטומאה היא 'שניה' לעדות הסתירה, ניתן להבין ש'עדות הטומאה' שבה עוסקת התוספתא מלמדת על כך שהאשה אכן נטמאה, וכבר לא מדובר על חשד בלבד, היכול להתברר על ידי המים המאררים. במקרה כזה, שבו פרק הזמן שבו הגבר והאישה נסתרו יחד הוא ארוך יותר, על הבעל לגרש את אשתו.[1] וכך ממשיכה התוספתא:
"וכמה היא טומאה?                                      
כדי ביאה.                                                   
וכמה היא כדי ביאה?                                     
כדי העראה.                                                 
וכמה היא כדי העראה?"
אם האישה שהתה פרק זמן ארוך, שבו ניתן לקיים יחסים מלאים ('כדי ביאה'), לכל הדעות האשה 'נטמאת'[2] ובעלה חייב לגרשה. ברם, לגבי שיעורו של פרק הזמן הקצר יותר של 'העראה', שבו בני הזוג היו עשויים לקיים יחסים חלקיים, נחלקו התנאים:
"כדי הקפת דקל, דברי רבי ישמעאל;                  
ר"א אומר: כדי מזיגת הכוס;                            
רבי יהושע אומר: כדי לשתותו;                        
בן עזאי אומר: כדי לצלות ביצה;                      
ר"ע אומר: כדי לגומעה;                                  
רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו;   
ר"א בן ירמיה אומר: כדי לקשור גרדי נימא;        
חנין בן פנחס אומר: כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם;   
פלימו אומר: כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר – 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם'".
המפרשים מעירים כי הברייתא מסדרת את שיטות התנאים משיעור הזמן הארוך ביותר לשיעור הקצר ביותר,[3] כאשר הארוך שבשיעורים הוא שיעורו של רבי ישמעאל – 'כדי הקפת הדקל', והקצר ביותר הוא של פלימו – 'כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר'. וכאן עולה השאלה האם המחלוקת שלפנינו היא מחלוקת כמותית, כלומר כל אחד מן התנאים סבר שכדי שהתייחדותם של האיש והאישה תחשב כ'סתירה' צריך לחכות פרק זמן אחר, או שמא זוהי גם מח' איכותית – כל אחד מן התנאים סבור שקרבה בין איש ואשה מוגדרת באופן שונה. הגרי"ז בחידושיו (סוטה ד ע"א) סבור כי מחלוקת התנאים שלפנינו היא מחלוקת איכותית:
"נראה דכוונת הגמ' אין זה רק שיעור בכדי שיוכל להיות ספק, אלא דזהו דין שיעור, ואף על גב דלהסתפק אפשר גם בפחות, מ"מ זהו הלכתא דשיעורין דבעינן כשיעור הזה, והראיה לזה מדבעי' בגמרא שיעור טומאה וארצותה אף על גב דהספק הוא בלא ארצותה, הרי מבואר דזהו דין שיעורים".
ברגע שאישה נסתרת עם אדם אחר – החשד עומד בחלל, ושיעור השהייה יכול רק להחמיר את החשד. במילים אחרות שיעור הזמן בסתירה אינו דרוש רק כדי ליצור את הראיה המהווה את התשתית המשפטית לחשד, אלא הוא עניין מהותי יותר – כאשר אישה נסתרת עם איש לאחר שבעלה קינא לה היא מתחילה את תהליך ההיטמאות. רק סתירה בשיעור זמן מסוים תתחיל תהליך היטמאות ברמה שאוסרת את האישה על בעלה.
כעת ניתן להבין בנקל מדוע חכמים דקדקו בגדריו של שיעור זה. לשיטתם, הטומאה מתחילה לחול כאשר יש סתירה שבה עשויה להתבצע העראה, וחכמים בברייתא השתמשו בלשון נקייה כדי לתאר את צורת ההעראה שאוסרת. יש מהם שסברו שאפילו העראה קלה ביותר יוצרת טומאה, ויש שסברו שההעראה צריכה להיות משמעותית יותר כדי לטמא את האישה.

סוד ה' ליראיו 

התלמוד הבבלי (סוטה ד ע"א) חוקר את שיטות התנאים, ובוחן מהו מקור מחלוקתם של החכמים:
"א"ר יצחק בר (רב) יוסף א"ר יוחנן: כל אחד ואחד בעצמו שיער".
כל אחד מן התנאים הגדיר את פרק הזמן שבו נעשית העראה על פי נקודת המבט הסובייקטיבית שלו. אלא שכאן עולה שאלה מעניינת: כיצד לבן עזאי היתה נגיעה לעניין שלפנינו? הרי ידוע כי בן עזאי הוא שאמר "חשקה נפשי בתורה", ולא נשא אישה מעולם. על כך עונה הגמרא תשובה מופלאה:
"איבעית אימא: נסיב ופירש הוה,                     
ואיבעית אימא: מרביה שמיע ליה,                    
ואיבעית אימא: סוד ה' ליראיו".
שתי התשובות הראשונות שמציעה הגמרא קלות להבנה. ע"פ התשובה הראשונה היתה לבן עזאי התנסות אישית מסוימת בחייו, ולפי התשובה השנייה בן עזאי מסר לנו את דעת רבו, אולם מהי התשובה השלישית? מהו 'סוד ה'' וכיצד הוא פועל? המהר"ץ חיות בחידושיו תמה על תשובה זו, שהרי ידוע לנו שבהכרעת הלכתיות אין משקל לרוח הקודש, ואם כן – כיצד הכריע בן עזאי הלכה על פי רוח הקודש?
תשובה אפשרית לשאלתו של המהר"ץ חיות היא ש'סוד ה' ליראיו' אינו רוח הקודש, אלא הוא מה שאנו נוהגים לכנותו 'אינטואיציה'. רבי אלעזר מגרמייזא (בעל ספר הרוקח), מגדולי חכמי אשכנז, בספרו 'סוד רזיי' (חלק א אות ע' משם אלעזר), נותן סקירה קצרה על מונח זה:
"ע' בגמטריא סוד, זהו 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם', כלומר סוד הגדול של השם אין מוסרין אלא ליראיו, אבל בריתו, היא התורה, להודיע אותם היראים כדי ללמדה לבני ישראל, אבל הסוד כבושים תחת הלשון.     
ד"א סוד ה' ליראיו ירא אחד מוסר לתלמידו מה שקיבל מרבו, ומה עושה הקדוש ברוך הוא פותח כליותיו ולבו להיכנס בשער הסגור ומאיר עיניו כדי להודיע ברית הדבר, זהו 'ובריתו להודיעם', מעצמו, כמו ר' עקיבא וחביריו.     
ד"א סוד ה' ליראיו הם הישרים בלבותם, בלב נאמן עובדים לבוראם, להם מגלה השם עמוקות ויוציא לאור סודיו ליראיו לישריו לעבדיו כדי שיבינו שהוא אחד, ואם יזכו לזאת החכמה אז יודיעם ברית יחודו ותורתו".
רבי אלעזר מביא שלושה פירושים שונים למושג 'סוד ה''. לפי הפירוש הראשון סוד ה' הוא הסוד הקיים בשמו של הקב"ה. במדרש מסופר על אנשים שונים שעשו שימוש בשמו של הקב"ה למטרות שונות, כמשה רבנו שקיבל את שמו של הקב"ה כדי שיהיה בידו הכח להוציא את ישראל ממצרים, ולהבדיל – יש"ו הנוצרי שעשה בשם ה' שימוש לרעה.[4]
על פי התירוץ השני והשלישי מדובר על סודות שראשיתם בתהליך פנימי, היכול להגיע מכיוונים שונים:
על פי ההסבר השני מקורו של התהליך הפנימי באדם שנבחר על ידי הקב"ה להעביר את סודותיו אל בני האדם, כדוגמת רבי עקיבא וחבריו. רבי עקיבא היה הראשון שאליו הגיעו סודות התורה, והוא העביר אותם לחבריו, כפי שמסופר בספר ההיכלות.
על פי ההסבר השלישי סוד ה' הוא סוד גדול היורד לעולם, ומגיע לאנשים ישרים ויראים. אותם אנשים זוכים לסוד גדול המאפשר להם לגלות את ייחוד ה' בעולם ולהביאו אל רבים אחרים.
כעת נחזור לבן זומא, בסוגייתנו. אם נקבל את הנחה שבן זומא לא נשא אישה ולא טעם טעם ביאה, אזי היכולת של בן זומא להביע את דעתו בוויכוח אשר בו כל חכם מביא מניסיון חייו נובעת מתוך אותה נביעה פנימית, המסורה לחכמים שהם יראים וישרים.
לאורך כל ההיסטוריה עסקו מלומדים וחוקרים במקורותיה של האינטואיציה – באיזו מידה האינטואיציה היא רובד תודעתי נוסף הקיים במוח האדם, שעולה לפרקים ומאפשר לנו לשנות את דרכי ההכרעה שלנו, או שמא מדובר במקור ידע חיצוני, 'מיסטי', המשפיע על תהליכי ההכרעה.
בסוגיה שלפנינו דומה שעמדת חכמים היא שמקורה של האינטואיציה במקורות מידע חיצוניים, המוגדרים כ'סוד ה'. אם נחזור לשאלתו של המהר"ץ חיות, בן זומא קובע הלכה על פי סוד ה' משום שבשונה מרוח הקודש, שהיא חיצונית לאדם ולכן לא קובעים על פיה הלכה, סוד ה' הוא תהליך פנימי שבו האדם מקבל הארה ובאמצעותה הוא מכריע בצורה רציונאלית בסוגיות העומדות לפתחו, ולכן ניתן להכריע את הלכה על פיו.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                            http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
[1]     חוקרי המשנה והתוספתא סברו שהקטע שלפנינו קשור לדבריה של המשנה העוסקת ביחס בין רמת העדות הנדרשת לטומאה ולסתירה (פ"ו מ"ג), וראה דברי ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה א, ב.
[2]     התוספתא עושה במילה 'טומאה' שימוש כפול: בפעם הראשונה התוספתא מדברת על 'טומאה' במובן של 'עדות טומאה', כלומר עדות ודאית שבני הזוג עברו עברה, ובפעם השניה הכוונה לפרק הזמן שבו שהו השנים יחדיו במקום סגור.
[3]     וראה קרן אורה ד ע"ב:                                                               
"לפי סדר ברייתא בתרייתא נראה דכל חד להחמיר בא ולמעט בשיעור – ר"א אמר כדי חזרת דקל, ור"י אמר דכדי מזיגה ג"כ סגי, וכל חד מחמיר ואמר דאפשר לשער בזמן קצר".
[4]     ראה בגמרא סנהדרין מג ע"א, האומרת שיש"ו הנוצרי נהרג משום שהיה מסית ומדיח. הגמרא אינה מבארת מה היה תוכן דבריו, אולם בספר מימי הביניים המכונה ספר תליית יש"ו מובא הסיפור הבא:                                            
"מה עשה הממזר? הלך לגליל העליון ויהי שם כמה שנים, ולמד שם שמות הטומאה וכשפים להכעיס את השם יתברך ולנקום בסנהדרין את נקמתו. והיה ירא משם המפורש, מה עשה אותו הרשע? היה יודע שיש שם המפורש חקוק על אבן שתיה בבית המקדש, שכשכרה דוד המלך עליו השלום את היסוד מצא שם אבן אחת על פי היסוד והיה חקוק עליה שם המפורש והעלה אותו והניחו בקדשי הקדשים... מה עשה אותו הרשע? יצא מגליל העליון ובא בהחבא לירושלים ונכנס להיכל על ידי שמות הטומאה וכישוף שנעשה רואה ואינו נראה ולמד שם המפורש וכתבו על הקלף..."             
וראה בדקדוקי סופרים מסכת ע"ז י ע"א הערה ט, שהביא ציטוט מרש"י כת"י שבו מוזכר ספר זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)