ביצה | בית הלל ובית שמאי: המחלוקת וההשלמה

הימים הם ערב חורבן הבית, בעלייתו של מפקד הגיזרה הדרומית חנניה בן חזקיה, מתכנסים בית הלל ובית שמאי לדיון סוער אודות נ"ד גזרות שטרם הוכרעה הלכה אודותם. בסופו של יום מצליחים חכמים להגיע לידי הכרעה על 'יח דבר', אולם ההצלחה הגדולה גבתה עמה מחיר גבוה, כפי שמעידים התלמודים.

בשיעור זה ננסה לעמוד על אירועי עליית חנניה בן חזקיה, ועל השלכות ההלכתיות בנושא ביטול תקנות וגזרות - נושא בו פתחנו בשבוע שעבר.

 עליית חנניה בן חזקיה

הרמב"ם בפירוש המשניות מתאר את אירועי העלייה כך:

"חנניה בן חזקיה... זכור לטוב מבעלי החכמה מופלא שבדורו, והוקשו לחכמי אותו הדור עניני ספר יחזקאל, ונשתדל לבאר עניניו ונתבודד בעליה לפרשו, והיו החכמים עליהם השלום מבקרים אצלו תמיד והוא עוסק באותו החבור, ובאחד הבקורים נזדמן שם קיבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל, ולא נשאר באותו הדור מי שראוי להוראה שלא נמצא שם, ונמנו, והיו בית שמאי יותר, ונאמר אחרי רבים להטות כמו שביארנו כלל זה בהקדמת חבורנו זה. ובית שמאי כולם הסכימו על אלו השמונה עשר גזירות באותו היום והוחלט כך, וגזרו שמונה עשר דבר. והושוו בית שמאי ובית הלל באותו יום בשמונה עשר הלכות ולא נפלה ביניהם מחלוקת אפילו באחת מהן. ונחלקו בשמונה עשר הלכות ולא נמנו בהן כדי שידעו לאן נוטה הרוב, שמא בית הלל רוב, לפי שאפשר שתלמיד מתלמידי בית שמאי יסבור כבית הלל או מתלמידי בית הלל יסבור כבית שמאי".

תיאורו הרומנטי של הרמב"ם, על מפגש בו הצליחו להכריע את הכף לטובת תלמידי בית שמאי, שונה מן התיאור המופיע בתלמודים. נפתח בהלכה המקבילה בתוספתא בשבת למשנת חנניה בין חזקיה:

"אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמיי על בית הלל שמונה עשרה דבר גזרו בו ביום והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל.

ר' אליעזר אומ' בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומ' בו ביום מחקו סאה שכל זמן שהמדה מלאה ואדם נותן לתוכה לסוף מוציאה ממה שבתוכה"                                            (הל' ט"ז-י"ז).

מדוע היה יום זה קשה לישראל 'כיום שנעשה בו העגל'? מדוע לדעת ר'  אליעזר אירועי אותו היום היו בבחינת הגדשת הסאה ולדעת רבי יהושע כמחיקתה?

והיו הורגין בתלמידי בית הלל?

בתלמוד הבבלי מופיע הסיפור הבא:

"נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל^[1]"            (שבת יז.).

בעזרת איומי חרב והעמדת סלקטור בכניסה לבית המדרש השיגו בית שמאי את הרוב לשיטתם. כאשר הבינו תלמידי הלל שאין בידם לעמוד מול הבריונות של תלמידי שמאי, ויתרו על המערכה, והתוצאה היתה שרבם הלל ישב כפוף 'כאחד התלמידים'.

בתלמוד הירושלמי מופיע תיאור חריף אף יותר לאירועי היום:

"תנא רבי יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחין".

ע"פ תיאורו של רבי יהושע אונייא, תלמדי שמאי השיגו רוב קולות באמצעות חיסול מתנגדיהם, עד כדי כך שרק שישה מהם נותרו בחיים. האם הבבלי בחר להשמיט פרטים אלו?

ניתן לומר כי הבבלי מרמז לדברים בהזכרת נעיצת החרב בית המדרש והעמדת הסלקטור. העובדה שהבבלי מזכיר את הביטוי המופיע בתוספתא - שהיה יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל - מראה כי הבבלי היה מודע למרחץ הדמים, שכן ביום שנעשה העגל הרגו הלויים את הפולחים לעגל.

לימים השפיעו מאורעות קשים אלו הלוח העברי, עד כדי כך שליום זה נקבע תענית, וכך מסופר מגילת תענית:

"בתשעה בו [-בחודש אדר] גזרו תענית על שנחלקו בית שמאי ובית הילל זה על זה". 

כנגד פניו יצא

ממקורות נוספים בספרות המדרשית נראה כי לגילוי האלימות בעליית חנניה בן חזקיה היה בסיס קודם. במדרש בשיר השירים זוטא מסופר על מחלוקת הלל ומנחם וסופה המר^[2]:

"ברח דודי - אימתי. בימי מנחם והלל שנפלה מחלוקת ביניהם ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונין של זהב. ובא חנן בן מטרון ובעינן בן יהודה אחיו של מנחם והרגו. ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות. באותה שעה שלחו אנשי אורחמו והושיבו קסטרא על ירושלים והיו מטמאים כל הנשים שהיו בתוכה. ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו כל אנשי קסטרא. באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים. על אותה שעה אמרו ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים".

מיהו מנחם עליו מספר המדרש וכיצד הוא קשור למחלוקתם של הלל ושמאי? המשנה בחגיגה (פ"ב, משנה ד) מספרת כי  שנים רבות נחלקו התנאים בשאלה האם סומכים על קורבן ביום טוב, עד שהדבר הגיע להלל ומנחם, שבתקופתם הדבר לא הוכרע משום יצאתו של מנחם. להיכן יצא מנחם? התלמוד הירושלמי מציע מספר אופציות:

"לאיכן יצא? יש או' ממידה למידה יצא, ויש אומ' כנגד פניו יצא הוא ושמונים זוג של תלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב שהשחירו פניהן כשולי קדירה שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלקי ישראל".

ע"פ האופציה השניה של  הירושלמי, מנחם יצא לתרבות רעה וכפר בעיקר. בעקבות אירועים אלו ניתן להבין כיצד אחיו (ע"פ התיאור המופיע בשיר השירים זוטא) נקם בו והרגהו, דבר שעורר את חמתו של אלעזר שביתר את גופתו של מנחם 'למניות מניות'.

המדרש מסיים בכך שביום זה נפלה מחלוקת בירושלים, אולם  אינו מפרט מהי אותה מחלוקת. סביר כי המחלוקת קשורה לאירועי מנחם שנקטעו בעקבות הפיכתא לקסטרא. ניתן להציע ע"פ דברי הירושלמי כי מחסליו של מנחם היו בית שמאי אשר נכנסו במקומו לבית המדרש ונהיו לימים ברי הפלוגתא של הלל. ניתן לאשש את הדברים על פי האופן בו מתואר רצף התרחשויות בתוספתא בחגיגה:

"מימיהן לא נחלקו אלא על הסמיכה חמשה זוגות הן שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרנים שאמרו לסמוך היו נשיאים ושנים להן אבות בית דין דברי ר' מאיר ר' יהודה או' שמעון בן שטח נשיא יהודה בן טבאי אב בית דין.

אמ' ר' יוסי בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד... משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות ומשם היו יושבין ובודקין כל מי שהו חכם ועניו ושפוי וירא חטא ופרק טוב ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין..."                        (תוספתא חגיגה, פ"ב).

ע"פ התיאור המופיע בתוספתא, עד למחלוקת של מנחם והלל אודות סמכת יו"ט, לא היו מחלוקת בישראל. עם הימים נכנס למגרש שחקן נוסף שמאי, שלדעתנו כניסתו לוותה בדחיקתו של מנחם בר הפלוגתא הקודם של הלל.

תיאור ספרותי או ממשי

עד עתה הנחנו כי תיאורי הירושלמי אודות טבח שבצעו תלמידי הלל בשמאי היו תיאורים ממשים^[3]. ברם מדברי התוספות במסכת ע"ז (לו.) משמע כי התיאורים בירושלמי הם תיאורים ספרותיים, הבאים להדגיש את גודל המחלוקת ועמידתם האיתנה של תלמידי בית שמאי עד לכדי ביטול דעתם, בבחינת מלחמתה תורה שהצליחה והביאה להשמדתו של 'האויב'. יתכן שכך הבין גם הרמב"ם בפרוש המשניות שלו אשר נמנע מלהביא את התיאורים הסגנוניים המופיעים בתלמודים לאמוציות שהוציאו הצדדים במהלך המחלוקת, ובחר בתיאור הסולידי של תהליך הכרעת המחלוקת.

ניתן לדייק את הדברים גם מהאופן בו בחר הבבלי לתאור תהליך הניצוח של בית שמאי כתקיעת חרב בבית המדרש. חז"ל מספרים כי חזקיה המלך תקע חרב בבית המדרש כאשר הוא רצה שישראל ישבו וילמדו תורה. תקיעת החרב של חזקיה הייתה איום, וניתן לומר כי שמאי שהיו הורגים בתלמידי הלל עשו זאת באמצעות איומים ולא מעשים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, באמצע המאה העשרים התרחש אירוע מסעיר באוניברסיטת אוקספורד: שני פילוסופים שהשפיעו רבות על הפילוסופיה המודרנית לודויג ויגנשטיין וקרל פופר נכנסו לויכוח לוהט אשר בסופו וינגשטיין איים על פופר בדוקרן האח של האולם בו ארע הויכוח. יתכן כי חכמי ישראל וכן חכמי אומות העולם, כאשר בא לידם ויכוח מהותי הם רואים בויכוח כאיום קיומי המביא לאקטים הנראים כטבח אך אינם מגיעים לידי מימושו. ואם ישאל השואל כיצד אנשים אינטליגנטים מגיעים לידי אקטים אמוציונאליים כאלו, התשובה לדבר כי החכם והפילוסוף בניגוד לרוב בני האדם מאמינים לדעותיהם, וחשים זהות עמוקה איתם עד כדי כך שערעור עליהם פעמים היא כמו אירוע על קיומם.

ביטול תקנה וגזרה שהם סייג

כעת נחזור לעיין בהלכות ביטול תקנה וגזרה ונראה כיצד הפרשנויות השונות להתרחשות עליית חנייה בן חזקיה השפיעו על פוסקי ההלכה. לשיטת הרמב"ם כל גזרה ותקנה שהן סייג לתורה ופשטו בכל ישראל לא ניתן לבטלם אפילו בבית הגדול בחכמה ומניין, המקור לדברי רמב"ם הן דברי ר' יוחנן:

"רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו חוץ משמונה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו"                                              (ע"ז לו.).

הרמב"ם גרס את כללו של רבי יוחנן באופן הבא: כל תקנה שאין לה את המאפיינים של שמונה עשר דבר, יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו. לדעת הרמב"ם המאפיין הדומיננטי בגזרת שמונה עשר דבר הינו שכולם הן סייג לתורה^[4], ולכן לא ניתן לבטלם. הסברא מאחורי הדברים היא כי לאחר השתקעותם והתפשטותם של סייגים בישראל, הם מגדרים מחדש את איסורי התורה, כך שאם בית דין קבעו גדר חדש לאיסור באמצעות תקנה וגזרה נעשה הוא מגוף האיסור.

התוספות חלקו על הרמב"ם: לדעתם יש לגרוס את דברי ר' יוחנן כפשטותם, והטעם כי דינם של י"ח דבר שונה משאר גזרות נובע מן האירוע הטרגי בו תלמידי הלל עמדו להם בנפשם, ולכן הכריעו חכמים שלא לפתוח לדיון את המחלוקת אודות תנאים אלו^[5].