בית המקדש

  • הרב איתיאל גולד

בית המקדש

בחנוכת בית המקדש הראשון, אומר שלמה המלך משפט המהווה אבן יסוד לכל ההתייחסות לנושא המקדש: "כי האמנם ישב א-לוהים על הארץ? הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מל"א ח', כז). שלמה קובע כי אין לראות את בית המקדש כביתו של ה'. הקב"ה הוא נעלה מעל כל התייחסות חומרית וגשמית, וממילא אי אפשר לעשות לו בית. קביעה זו נראית הכרחית ופשוטה, אך היא מעלה שאלה קשה: אם אין זה ביתו של ה', מהי מטרתו של בית המקדש?

תשובתו של ריה"ל לשאלה זו קשורה לכמה עקרונות בשיטתו, שכבר עסקנו בהם בעבר: ראשית - ראינו, כי לדעת ריה"ל, תפקיד המצוות הוא ליצור סידור מסויים של העולם החומרי כדי להגיע אל העניין הא-לוהי ולהידבק בקב"ה. כמו שנשמתו של האדם יכולה לרדת לעולם רק אם קיים סידור חומרי מסויים - גוף בריא ושלם, כך גם העניין הא-לוהי יכול לשרות על האדם רק אם הוא חי לפי המצוות ומסדר את עולמו המעשי לפי הסדר הנכון אותו קבע הקב"ה.

עוד ראינו, כי עניינו של עם ישראל הוא לדבוק בעניין הא-לוהי באופן ציבורי וכללי. עד ליצירת עם ישראל, רק יחידים זכו להגיע לדבקות בה'. מטרתו של עם ישראל היא להגיע לדבקות כעם, וכך הא-לוהות תתגלה באופן ציבורי, ולא רק פרטי.

אם המצוות הן הדרך שבה יכול האדם הפרטי להגיע לדבקות בעניין הא-לוהי, צריכה להיות גם דרך מקבילה שבה הכלל יותר להגיע לדבקות זו. דרך זו היא עבודת המקדש. בית המקדש הוא המקום בו שורה השכינה ע"י עבודתם הציבורית של עם ישראל. העבודה הציבורית יוצרת את הסידור המעשי הנכון, שבעקבותיו יכול כלל העם להידבק בעניין הא-לוהי: "והכוונה במצווה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש" (ב', כו). המקדש הוא כעין 'הגוף' של כלל ישראל, וכמו שהגוף זוכה לנשמה רק אם הוא מסודר נכון, כך גם למקדש יורדת השכינה בעקבות העבודה בו: "הגוף כולו מסודר אפוא סדר העולה כולו בהנהגת הלב, אשר הוא המשכן האמיתי של הנפש... בדומה לזה סידרה האומה החיה הא-לוהית, כדבר יהושע - 'בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם'" (שם). לאור זאת, מסביר ריה"ל כי כל עבודה במקדש קשור לאופן מסויים של דבקות בקב"ה. המנורה, למשל, קשורה לדבקות באור החכמה והדעת הא-לוהיים, ולכן שפע החכמה שמשפיע הקב"ה על עם ישראל מגיע דרך עבודת המנורה. שולחן הפנים קשור להורדת השפע החומרי, וע"י העבודה בו יורד שפע זה לעם ישראל. המקדש הוא מקום החיבור בין עם ישראל לקב"ה, והוא גם מקור השפע היורד מאת ה' לכלל עם ישראל.

לאור הדברים הללו, מובן מדוע משווה ריה"ל את היחס שבין עם ישראל לבין המקדש ליחס שבין הלב לגוף: "לבנו הוא בית מקדשנו" (ב', לב). כמו שהלב הוא מקום החיות של האדם, כך המקדש הוא מקום החיות של כלל עם ישראל. לכן, מצבנו כיום ללא בית מקדש דומה למצב של אדם ללא לב: "אולם אנחנו, כאשר נפגע לבנו הוא בית מקדשנו - נחלינו, וכאשר ישוב לבנו לאיתנו - נרפא גם אנחנו".