בית המקדש וירושלים כמקום המאחד את כל ישראל

המקדש מבטא את אחדות כל ישראל

א. המקדש בחלוקת הנחלות על פי חז"ל

על פי חלוקת הנחלות בספר יהושע (ט"ו ו-יח), אין ספק כי מקום המקדש מצוי כולו בנחלת בנימין^[2]. חז"ל (בספרי וזאת הברכה) מביאים סיבות רבות לכך שבנימין זכה שתשרה שכינה בחלקו (וזאת ביחס לפסוק בדברים לג,יב "לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן").

בין שאר הנימוקים המובאים שם נאמר:

"שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה... איני משרה שכינתי בחלקם שלא היו רחמנים על אחיהם"[3].

כלומר, מציאות של קנאה, שנאה ופירוד לא יכולה לאפשר השראת שכינה.

נחלת בנימין, המסמל את האחדות בין השבטים, נבחרה כמתאימה למקום המקדש. האחדות שמביא עימו בנימין, באה לידי ביטוי גם בבואו של בנימין למצרים, המאפשר בסופו של דבר לאחד את השבטים, יוסף ויהודה, ומתוך כך את כל השבטים כולם.

לכן נחלת בנימין נמצאת בין נחלת אפרים (יוסף) ובין נחלת יהודה. בנימין, בהיותו השבט המסוגל לחבר, נבחר כשבט בו שורה שכינה, ועל כן רוב תחנות המשכן נבנו בחלקו וכן בית המקדש נבנה בנחלת בנימין.

חז"ל בגמרא אף מרחיבים יותר נקודה זו:

"דתניא: מה היה בחלקו של יהודה - הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין - אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי"  (יומא יב.).

על פי התיאור, המקדש נמצא בנחלת בנימין וכן עיקרו של המזבח[4], ואילו הלשכות, כולל לשכת הגזית, נמצאות בנחלת יהודה. בנימין מייצג את נחלת השכינה ויהודה את שבט המלכות. מעבר לאמירה כי חשוב שהמלכות הארצית תהיה מחוברת למקדש, ישנה כאן אמירה כי מקום המקדש שייך לבנימין וליהודה כאחד ובו הם מחוברים. בנימין ויהודה כידוע מייצגים את בני רחל ולאה, וחיבור שניהם הוא במקום המקדש.

ב. קנין הר המוריה ע"י דוד בכספי כלל ישראל

1. השוואת סכומי הקניין של גורן ארוונה היבוסי בין ספר שמואל ב (כ"ד, כד) לבין ספר דברי הימים א (כ"א, כה) מעלה כי בשמואל מדובר על 50 שקלים בעוד בדברי הימים בשש מאות שקלים. המדרש מבאר זאת כך:

"הרי הוא אומר 'ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים' (ש"ב כד כד) ובמקום אחר הוא אומר  'ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות' (דהי"א כא כה) אי איפשר לומר 'שקלי זהב' שכבר נאמר 'שקלי כסף' ואי איפשר לומר 'שקלי כסף' שכבר נאמר 'שקלי זהב'. אמור מעתה בכסף קנה וזהב שקל. אי איפשר לומר חמשים שכבר נאמר שש מאות, ואי איפשר לומר שש מאות שכבר נאמר חמשים, אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים"                        (ספרי דברים פיסקא שנב).

2. מדוע התעכב גילוי מקום הר המוריה עד לימי דוד?

הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מה) בנמקו את העובדה שהתורה לא פירשה את מקום בית המקדש בתורה, מביא בין שאר הנימוקים את הסיבה הבאה:

"כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה כמו שאירע בדרישת הכהונה, לפיכך בא הציווי שלא ייבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך כדי שתהא ההחלטה ביד אחד ויסתלקו הקטטות".

כלומר, הסיבה בגללה התעכב גילוי מקום המקדש עד לימי דוד, הינה שישנה חשיבות עליונה שהמקום יתגלה מתוך אחדות, לאחר סילוק הקטטות. לשם כך, היה חיוני להקדים את המלכות לבניין המקדש, כי מלך אחד יש בכוחו לסלק הקטטות ולהגביר האחדות.

 

ג. ריכוז כל העבודה לקב"ה בבית ה' בירושלים

רעיון אחדות ישראל במקדש, בא לידי ביטוי גם בכך שכל העבודה לקב"ה מרוכזת במקדש. נביא לכך מספר דוגמאות:

1. "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה". כל העבודה כולה מרוכזת במקדש (הקרבנות, עבודות הציבור השונות).

2. "באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה" (זבחים פי"ד, משנה ח). לאחר הגעת עם ישראל להר המוריה, אין היתר לעבוד את ה' בשום מקום אחר, ואיסור זה הוא עולמי-נצחי.

3. מקום המקדש הינו מקום תפילה לכל הבריאה כולה - יהודים ונכרים ובכל מצב. כך מודגש בתפילת שלמה עם חנוכת בית ה'  (מלכים א ח', בפרט פס' כט,לג,לח,מב,מד,מח,  וכן ישעיהו כ"ו,ז). וכך אומר הירושלמי בברכות:

"אמר ריב"ל 'הוא ההיכל לפני' (מלכים א ו,יז) לפנים היכל שכל הפנים פונים לו (בתפילה) עד כאן בבניינו – בחורבנו מנין? (שעדיין פונים אליו אל ירושלים) אר' אבון בנוי 'לתלפיות' (שיר השירים ד,ג) תל שכל הפיות מתפללין עליו בברכה, בק"ש, ובתפילה. בברכה בונה ירושלים, בתפילה אלוקי דוד ובונה ירושלים, בק"ש פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים"            (ד', ה).

וכן בבבלי:

"ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות יכוין ליבו כנגד אביו שבשמים שנאמר 'והתפללו אל ה''.

היה עומד בחו"ל, יכוון לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר 'והתפללו אליך דרך ארצם'.

היה עומד בארץ ישראל, יכוון לבו כנגד ירושלים שנאמר 'והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת'.

היה עומד בירושלים, יכוון לבו כנגד בית המקדש שנאמר 'והתפללו אל הבית הזה'.

היה עומד בבית המקדש, יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר 'והתפללו אל המקום הזה'.

היה עומד בבית קדשי הקדשים, יכוון לב' כנגד בית הכפורת.

היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת.

נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב, במערב מחזיר פניו למזרח, בדרום מחזיר פניו לצפון, בצפון מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד.

א"ר אבין ואיתמא ר' אבינא מאי קראה? 'כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות' - תל שכל פיות פונים בו"          (ל:).

ומסביר המהר"ל מפראג:

"ישראל מתאחדין על ידי בית המקדש שהיה להם כהן אחד ומזבח אחד ונאסרו הבמות שלא יהיה פירוד וחילוק בישראל לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלמה"             (נצח ישראל פ"ה).

ד. מצוות שונות הקשורות במקדש המבטאות במהותן את עניין אחדות ישראל^[5]

1. עצם העבודה במקדש, הנעשית בעזרת משמרות ומעמדות, מאפשרת לייצג את כלל עם ישראל, בעבודה השוטפת של המקדש.

2. ייצוג כל עם ישראל בעבודה, על ידי הבאת מחצית השקל על ידי כל העם, ללא יוצא מן הכלל. עובדה זו מאפשרת להפוך כל אחד מישראל כשותף מלא במימון עבודת הציבור של המקדש ובנין ירושלים.

 3. העלייה לרגל לירושלים ולמקדש בשלושת הרגלים, על כל המרכיבים שבה[6] מאפשרת את ביטול המחיצות בין חברים לעמי ארצות. הירושלמי אף מביא את נקודה זו, כהנמקה לנאמנותם של עמי הארצות ברגלים:

"ובירושלים נאמנין על הקודש ובשעת הרגל אף על התרומה. אמר רבי יהושע בן לוי: ירושלים - הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו- עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים. מעתה, אפילו בשאר ימות השנה אמר רבי זעירא ובלבד בשעה ששם עלו שבטים"     (חגיגה ג, ו).

4. מצות הקהל במוצאי שנת שמיטה בחג הסוכות (דברים לא, י-יג), מאפשרת לאחד את כל ישראל - אנשים, נשים וטף בחידוש מעמד הר סיני במקדש אחת לשבע שנים (ראה את דברי הרמב"ם הלכות חגיגה ג' ובפרט הלכות א, ד, ו).

5. קרבן פסח (מעמדו המיוחד כקרבן יחיד המוקרב על ידי כל הציבור) - מהותו של קרבן פסח הינה כריתת ברית בין כנסת ישראל כולה לקב"ה, מכח חיבור כל ישראל זה לזה.

6. דוגמה נוספת לאחדות במקדש, מובאת בשמנה במסכת מידות:

"כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאים דרך שמאל חוץ ממי שארעו דבר שהוא מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל. השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנודה. השוכן בבית הזה יתן בלבך ויקרבוך. דברי ר"מ, א"ל ר' יוסי עשיתם כאילו עברו עליו את הדין, אלא השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חברך ויקרבוך"          (פ"ב, משנה ב).

הברייתא במסכת שמחות מוסיפה אליהם גם את מי שאיבד אבידה ואת מי שיש לו חולה בביתו. דוגמאות אלו מלמדות על ערבות הדדית גדולה המתגלה דווקא במקום המקדש^[7] .

 

 

העיר ירושלים כמבטאת אחדות כל ישראל

תולדות ירושלים, כמצביעות על ירושלים כעיר מאוחדת. נקודה זו עולה לידי ביטוי בכמה בחינות, ולהלם נציג כמה מהם:

1. ירושלים בתורה

אומר המדרש:

"אברהם קרא אותו 'יראה' שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. שם קרא אותם 'שלם' שנאמר ומלכיצדק מלך שלם. אמר הקב"ה אם קורא אני אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו שלם אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה-שלם, ירושלים"         (בראשית רבה כ"ו,עט).

המדרש דורש את שמה של ירושלים, על בסיס שני שמות שונים המתקשרים לירושלים. הראשון 'שלם' קשור לפגישה של אברם עם מלכיצדק מלך שלם בעקבות נצחונו של אברהם על ארבעת המלכים, והשני יראה, שם בו אברהם קורא למקום ההתגלות אליו ה' מצווה אותו להגיע ואברהם הוא הראשון הדורש את שמו של הר המוריה וקורא למקום ה' יראה.

לכאורה אלו שני אירועים שונים לחלוטין ועל פניו אין קשר בין אחד לשני. אולם, המדרש מתאר את רצונו של הקב"ה להתחשב בשתי הדמויות: שם בן נח (שחז"ל מזהים אותו עם מלכיצדק מלך שלם) ואברהם אבינו, ועל מנת לעשות זאת הקב"ה כולל את השם שהם קראו למקום בשמה של ירושלים: יראה שלם – ירושלים.

הסיומת הזוגית של ירושלים המצביעה על שני הצדדים של ירושלים, ורצון ה' לאחד את שני השמות, את השם שנתן מלכיצדק מלך שלם הוא שם בן נח, ואת השם שנתן לה אברהם, יוצרת את שמה של ירושלים^[8].

איך שלא נבין את משמעות השם, ישנו כאן רצון לאחדות, להשלמה בין שני צדדים העומדים ביסוד שמה ומהותה של ירושלים (בין אדם לחברו ובין אדם למקום, צדק ויראה ועוד).

אברהם ולוט מתאחדים עם השבת אברהם את לוט מן הצפון לירושלים

במאמרו על עליית אברהם אבינו לארץ ישראל מתייחס הרב ברויאר אף הוא, לתחנותיו העיקריות של אברהם בארץ. וכך הוא כותב[9]:

"תחילה הוא עבר בשכם ובבית אל, העתידות להיות ערים מרכזיות בממלכת אפרים; ואחרי שלוט נפרד מעמו, הוא הגיע לחברון, העתידה להיות עיר מלוכה ביהודה. אולם במסעות אלה - וכן בשאר מסעותיו בארץ כנען - לא הגיע אברהם לירושלים. ודבר זה יכול להיות מובן על פי כל מה שנתבאר כאן. שהרי הפילוג הוא עניין מרכזי בספר בראשית; וכל טוב המתגלה בספר הזה מביא מאליו לידי דחייה של פסולת. ותהליך זה של בחירה ודחייה גורר מאליו את שרשרת הפילוגים, שהם אופייניים לספר הזה: מן הריב שבין קין להבל - ועד העברת הבכורה ממנשה לאפרים. משום כך אין אברהם מגיע בשעת עלייתו אלא לשכם ולבית אל שהן ערי אפרים - ולחברון השוכנת ביהודה. אך אין הוא יכול להגיע לירושלים, שכן ירושלים היא ממוצעת בין שכם ובית אל לבין חברון, והיא כוללת את כולן ויוצרת מהן אחדות אחת. וגם דוד הגיע מחברון לירושלים רק כאשר חדל להיות מלך יהודה, והיה מלך כל ישראל. נמצא, שירושלים היא למעלה מן הפילוג השולט בספר בראשית; היא העיר, 'שלא נתחלקה לשבטים' (יומא יב, ע"א); ובעצם היותה בירת כל ישראל היא מסמלת את החזון האידיאלי של החיבור, העתיד להתגבר על הפירוד[10].

 ...ובשעה זו של גילוי סוד האחדות כבר הגיעה שעתה של ירושלים; שהרי כבר זכה אברהם לדרגה שהיא למעלה מעולמו הרגיל של ספר בראשית. משום כך שוב אין הוא רואה רק את שכם ואת בית אל מזה – ואת חברון מזה; אלא כבר הוא זוכה לראות את ירושלים, הממוצעת ביניהן והכוללת את כולן. ולפיכך מיד 'אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו' הרי הוא נפגש עם מלכי צדק מלך שלם, המביא לו את ברכת ירושלים. שכן חזון האחדות של ירושלים התגשם בנצחונו של אברהם; שהרי מצודתו פרוסה עתה אפילו על סדום; וכל העמים השוכנים ממערבה וממזרחה היו לאחדים בידו.

אולם רק לשעה קלה נתגלתה ירושלים לעיני אברהם. שכן יודע היה אברהם, שעדיין לא הוכשרה השעה להגשמת חזון האחדות של ירושלים. כי עדיין העולם הוא עולם של שניות^[11]".

הרב ברויאר, שלא כקאסוטו, עומד על משמעותן של הערים עצמן. שכם ובית אל עתידות לתפוס מקום מרכזי בממלכת ישראל: שכם כעיר בירה, ובית אל כמקום פולחן מרכזי שבו יציב ירבעם את אחד מעגלי הזהב שלו בגבולה הדרומי של ממלכתו. חברון עתידה לתפוס מקום כבירת ממלכת יהודה בימי דוד לפני מלכותו על כל ישראל בירושלים.

במסעותיו, חותר אברהם אבינו להגיע למקום שבו הוא מעוניין להתיישב - לחברון. אלא שלאחר התיישבותו בחברון נאלץ אברהם לצאת למלחמה, שבעקבותיה הוא מגיע, בשובו מניצחונו, גם אל ירושלים.

לשכם ולבית אל והעי הגיע אברהם יחד עם לוט; אך בבית אל נפרדו דרכיהם, ולחברון כבר מגיע אברהם לבדו, בלעדי לוט. אמנם לזמן קצר שבים אברהם ולוט ונפגשים בירושלים – שאליה מגיע אברהם לא במסגרת מסעותיו כי אם בעקבות ניצחונו על ארבעת המלכים – וכך מתגלה לרגע אחדותה של ירושלים, קודם שהם נפרדים זה מזה בשנית.

נמצא שמסעותיו של אברהם עוברים בערים שתייצגנה בעתיד את המציאות המפולגת (שכם בית-אל וחברון), שבה מתקיימות שתי ממלכות - ישראל ויהודה - ולכל אחת מהן בירה משלה.

וזאת בניגוד לירושלים, אליה אין אברהם מגיע במסגרת מסעותיו אלא רק בעקבות המלחמה, שלאחריה הפך להיות צודק יותר. הדבר רומז למציאות של אחדות אידאלית אותה מסמלת ירושלים, אחדות שיש בכוחה לחבר ולמצע בין שכם לחברון.

2. ירושלים בכיבוש ובהתנחלות - חלוקת ירושלים לשבטים

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדינה של ירושלים:

"תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים.  ורבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים"       (יומא יב.).

הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז, הלכה יד) פסק להלכה את דברי הגמרא בבבא קמא (פב:) המונה עשרה דינים מיוחדים שנאמרו בירושלים, כשהטעם לכמה מן התקנות הוא שירושלים לא נתחלקה לשבטים:

"אין הבית חלוט בה דכתיב 'וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו' (ויקרא כ"ה, ל) וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים. ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב 'כי יימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה' (דברים כ"א, א) וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה נעשית עיר הנידחת דכתיב 'עריך' (דברים י"ג, יג) וירושלים לא נתחלקה לשבטים".

התוספתא במעשר שני א מוסיפה גם: "אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן".

מגמת כל ההלכות הללו, הינה לחדד את השוויוניות והאחדות של כולם בירושלים. האורחים בשלושת הרגלים מתאכסנים בבתי הירושלמים, מפני שירושלים לא נתחלקה לשבטים^[12].

סביר להניח כי תקנה זאת אפשרה ברגלים להרגיש את המימרה של חז"ל בירושלמי בחגיגה "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. עיר העושה את כל ישראל לחברים וזאת דווקא בזמן הרגל בו מתבטלות המחיצות בין החברים לבין עמי הארצות מפני שבזמן הרגל מוחזקים כולם כטהורים מפני שברצונם לעלות להר הבית או לאכול מן הקורבנות.

3. מלכות דוד

א. בחירת דוד בירושלים (שמואל ב ה, א-ו, וכן דברי הימים איא, א)

אחת השאלות הנכבדות ביחס ליישובה של ירושלים היא השאלה מדוע עברו יותר מ-400 שנה מן הזמן שכבשו את הארץ עד כיבושה של ירושלים ויישובה בימי דוד^[13]?

הכתוב לא מתייחס באופן ישיר לשאלה זאת, אולם אחד הנימוקים שניתן להעלות הינה ההבנה כי ראוי שירושלים שתיכבש מכח מי שימלוך על כל ישראל מתוך אחדות, ולא כיבוש שבטי של שבט מסויים. בדרך זו עולה מדברי הרד"ק:

"...אולי היתה סיבה מאת ה' שלא תלכד המצודה ההיא עד מלוך דוד מלך ישראל כדי שתקרא על שמו לפי שהיה ראש ממלכת ישראל"                                                     (יהושע ט"ו, סג).

כיוון זה תואם את דברינו בשיעור הקודם בנוגע לאי הזכרת השם ירושלים בתורה. ראינו את דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ג,מה) המבאר כי מטרת הדבר היתה על מנת שיגיעו למקום מתוך אחדות ולא מתוך מחלוקת. לפי תפיסה זאת, תפקיד המלך "לאחד את אומתינו ולהנהיג את כולנו" (הרמב"ם, ספר המצוות, מצווה קעו), ולבו של המלך לב כל קהל ישראל" (הלכות מלכים ג,ו).

כך כותב שוב הרד"ק בפירושו ביחס לכיבוש ירושלים:

"ובדברי הימים נאמר 'וילך דוד וכל ישראל', לפי שהיתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל ולא ילכוד אותה אלא מי שהיה מלך על כל ישראל"                                            (ש"ב ה,ו).

ב. הזכרנו כי הסיבה המרכזית המביאה את דוד לירושלים היא רצונו לאחד בין השבטים כולם, ובפרט בין יהודה ובנימין שני שבטים יריבים המייצגים את בני רחל ובני לאה. דוד איננו בוחר בחברון שהיא הברירה הטבעית של נחלת יהודה, ובמקום זאת הוא בוחר בירושלים המאפשרת את החיבור בין יהודה לבנימין, בני רחל ובני לאה (רות ד',יא) (ר' גבולות הנחלות יהושע טו ז-ט, סג יח,כז שופטים א, ח,כא).

ג. היושבים בירושלים בימי דוד.

בדיקת המתגוררים בירושלים בימי דוד מגלה כי יושבים בה מכל השבטים כולם. דבר זה בולט במיוחד בספר דברי הימים, וייתכן שזוהי אסמכתא היסטורית לדעה בחז"ל לפיה ירושלים לא נתחלקה לשבטים מפני ששותפים בה כל השבטים. נפרט בקצרה את תושבי ירושלים המוזכרים בימי דוד:

- גבורי דוד הנמנים עם בני שבטים שונים (שמואל ב כג,ח-לט דברי הימים א יא,י-מז; ו' יב).

- בני משפחות שאול ושאר גדולי בנימין (דברי הימים א ח',כח; ט',לח).

- בין יושבי ירושלים הראשונים נמצאים תושבים מכל השבטים:

"ובירושלים ישבו מן בני יהודה ומן בני בנימין ומן בני אפרים ומנשה...ומן הכהנים..(פס' י')... ומן הלוים (פס' יד')...אלה ראשי האבות ללויים לתולדותם ראשים אלה ישבו בירושלים. (פס' לד')

ד. ירושלים מייצגת את איחוד מקום המלכות הארצית ומקום השראת שכינה. נביא לכך מספר הוכחות:

- עצם בחירתה של ירושלים בגבול יהודה ובנימין, שבטים המייצגים את המלכות הארצית (יהודה) ואת נחלת שכינה (בנימין).

- דוד הוא הראשון שניסה לאחד במקום אחד את מקום השראת השכינה ואת מקום המלכות. ניתן לציין כמה מעשים בחייו של דוד המצביעים על נקודה זו:

• העלאת הארון מקרית יערים לירושלים (שמואל ב ו', דברי הימים א י"ג, טו).
• השארת הארון בירושלים בזמן בריחתו ממנה במרד אבשלום (שמואל ב, טו, כה-כו).
• חיפוש מקום המקדש, קניתו, וכל ההכנות לבנות את המקדש בהר המוריה בירושלים.

בזה דוד שונה משאול. אצלו עיר בירתו גבעת שאול (הגבעה, גבעת בנימין) מנותקת מן המשכן (בנב ואח"כ בגבעון) ואילו הארון בקרית יערים.

שלמה הוא זה שמנציח את קביעת דוד ע"י בנית המקדש, בניית בית המלך כמחבר בין העיר לבית ה', והקפת העיר והמקדש ע"י חומה מחברת אחת.

4. מלכות שלמה

מהי המשמעות המעשית של "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב,ג)

מעבר למשמעות הסמלית.

יש שרצו לטעון כי הכוונה להרחבת העיר מערבה בתקופת חזקיהו בה ירושלים מתרחבת לכל הגבעה המערבית, והחיבור יחדיו הוא הצירוף של עיר דוד והר המוריה בגבעה המזרחית עם הגבעה המערבית.

לנו נראית יותר הדעה כי החיבור יחדיו הוא החיבור של עיר המלכות עם מקום המקדש. חיבור זה נעשה באופן שלם ומלא על ידי שלמה המלך, כהמשך ישיר לפועלו של דוד, בדרכים הבאות:

• בנין בית ה' (מלכים א, ו-ז) והכללתו בתוך העיר על ידי בניית חומה המקיפה את העיר והמקדש (מלכים א ט,טו). על ידי כך חיבור שלם ויראה. העיר והמקדש.
• בנין בית המלך כחלק ממכלול בית ה'. (מלכים א,ז, א-יב).
• גם במיקומו של בית המלך יש כדי להצביע על החיבור בין העיר לבית ה'. הבית נבנה למרגלות בית ה' - במילוא (מלכים א ט,כד דברי הימים ב ח,יא) (וכעניין המלכות כולה הבאה לאחד הפרטים ולהפכם לעם אחד שיעבוד את ה' בלב אחד).

5. ירושלים בפילוג הממלכה

הבחירה בירושלים נעשית במקביל לבחירה במלכות בית דוד:

"מן היום אשר הוצאתי את עמי מארץ מצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם ולא בחרתי באיש להיות נגיד על עמי ישראל. ואבחר בירושלים להיות שמי שם, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל"        (דברי הימים ב ו, ה-ו).

בפסוקים, מודגש כי הבחירה בירושלים כעיר מקדש, נעשית במקביל לבחירת דוד למלך.

מעניין, כי ירובעם מנצל בערמה נקודה זו, ועל ידה הוא מנסה להכתיר עיר מקדש נוספת. ירובעם רוצה לנצל בערמה את העובדה שהקב"ה שם אותו כמלך על עשרה שבטים אחרים, כדי שתהיה לו לגיטימציה לא רק למלכות אל למקום מקדש משלו. בניגוד מוחלט למה שנאמר בנבואה, ההצמדה מהווה לו לאסמכתא.

אחד הדברים המופלאים המתרחשים עם פילוג הממלכה זהו הצירוף של שבט בנימין לשבט יהודה. למרות שהיתה ציפייה כי בנימין יצטרף לבני יוסף אפרים ומנשה ולממלכת ישראל, בנימין מצטרף דווקא לשבט יהודה.

הבנת מציאות זו דורשת הבנה של מערכת היחסים בין שני השבטים. הזכרנו כבר בעבר כי הקשר המיוחד בין שבטים אלו עולה כבר מסוף ספר בראשית, כאשר בואו של בנימין מאפשר לאחד את השבטים, ובולטת שם ערבותו של יהודה לבנימין.

המשך הקשר בין שבטים אלו בדרשה המתארת את ערבות דוד לשאול בעמק האלה מול גולית והפלשתים כהמשך הערבות של יהודה לבנימין במצרים, והשלמתו בצירוף בנימין ליהודה בפילוג הממלכה.

נקודה נוספת עולה מתיאור פילוג הממלכה בספר מלכים:

"ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים כי כה אמר ה' אלוקי ישראל הנני קרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים. והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלים אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל"          (מלכים א יא, לא-לב).

נשאלת השאלה: מדברי הנביא מגיעים ל-11 קרעים, והרי ישנם 12 שבטים! לשאלה זו ניתנו מספר תירוצים, ואנו רוצים להביא כאן את הבנתו של מו"ר הרב יעקב מדן.

הבנתו של הרב מדן מבוססת על דיוק בפסוק. לדעתו יש לקרוא את הפסקו באופן הבא:

'והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד' - וזהו שבט יהודה.

'והשבט האחד יהיה לו' 'למען ירושלים אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל' - וזהו שבט בנימין.

כלומר שבט יהודה הוא שבט המלכות למען עבדי דוד, ואילו שבט בנימין הינו למען ירושלים. רק הצטרפות בנימין לשבט יהודה מאפשרת להגן על ירושלים, והופכת אותה לעיר אמצעית בגבול בנימין ויהודה. אילו היה בנימין מצטרף לממלכת ישראל, ירושלים הייתה עיר גבול, ולכן הצירוף של בנימין ליהודה מאפשר את השארתה של ירושלים כעיר בירה שאינה עיר גבול אלא בלב צירוף שני השבטים.

 

 

6. ירושלים כמקום המאחד שבטי ישראל ויהודה סביב ירושלים והמקדש

הכתוב בדברי הימים מתאר הן בימי חזקיהו והן בימי יאשיהו פסח גדול בירושלים בו שותפים נציגי ממלכת ישראל (כך בדברי הימים ב,ל ו לד-לה). בימי חזקיהו מדובר בשלהי קיומה של ממלכת ישראל, ואילו בימי יאשיהו כבר אין ממלכת ישראל קיימת. פסח מסמל חג בו מידי שנה עם ישראל כורת ברית עם הקב"ה סביב המקדש לפנים מחומת ירושלים, כשכל עם ישראל אוכל משולחן גבוה.

7. חורבן ירושלים והמקדש בגלל היעדר צדק

נבואת החורבן הראשונה המפורשת המבשרת על חורבן ירושלים והמקדש היא נבואת מיכה:

"שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעדים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בנה ציון בדמים וירושלים בעוולה ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' יישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה. לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" (ג', ט-יב).

הסיבה המרכזית לחורבן הינה חוסר צדק המתגלה בכל שכבות ההנהגה של המדינה: ראשים, כהנים ונביאים (הנבואה מתוארכת לימי חזקיהו על פי ירמיהו כו, יח-יט). הצדק שהינו מהותה ושמה של העיר, לא מאפשר לה להתקיים כשהצדק לא מתממש בה. בימי המלך מנשה נגזר החורבן, כשהכתוב מדגיש כי עבודה זרה ושפיכת דם נקיים (מלכים ב, כא, י-יז, מלכים ב כד, ג-ד ירמיהו טו,ד) הם הסיבה לחורבן העיר (סיבות נוספות מעבר לחוסר הצדק).

עבודה זרה ושפיכות דמים הם היפוכה של יראה ושלום של ירושלים, ועל כן אין ירושלים יכולה להמשיך ולהתקיים.

ברור כי חורבן העיר והמקדש בימי בית שני בגלל שנאת חינם (יומא ט) הם היפוכה של אחדות, אשר הינה גם כן מסמליה של העיר.

8. בניתה המחודשת של ירושלים לעתיד לבוא

כמה מקורות בחז"ל קושרים בין בנינה העתידי של העיר לבין קיבוץ נדחי ישראל והתכנסות כל הגלויות. כך לדוגמה:

"בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהילים קמ"ז, ב) אימתי בונה ירושלים ה'? בזמן שנדחי ישראל יכנס"

                                                              (מט:).

"א"ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגלויות. אם אמר לך אדם שנתכנסו כל הגלויות ואין ירושלים נבנית- אל תאמין שנאמר בונה ירושלים ה' ואח"כ נדחי ישראל יכנס" (מדרש תנחומא הקדום נח).

מאידך גיסא, חז"ל קושרים בין שמחת חתן וכלה לבנין חורבה מחורבות ירושלים.

"ואם משמחו (את החתן) מה שכרו?...רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר 'כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה''"

                                                         (ברכות ו:).

ומכאן שיש קשר בין בנין ירושלים לשמחה המחברת חתן וכלה.

בחינת מקורות אלו מצביעה על נקודה מרכזית המאפיינת את ירושלים והיא נקודת האחדות המחברת את כל ישראל זה לזה. הן בעצם בחירתה כעיר בירה, הן בשלבים השונים של בנינה הן בחורבנה והן בבניינה העתידי לעתיד לבֹא.

מעניין לראות את הזיקה הברורה בין ירושלים והמקדש בסוגיה זאת בה במובנים מסוימים ירושלים מרחיבה את המקדש וקדושתו לכלל העיר כולה.

כפי שהערנו, בשיעורים בתשס"ה עסקנו ירושלים ובמקדש כמקומות של צדק. בשיעורים הקודמים עסקנו בירושלים ובמקדש כמקומות של שלום ובשיעור זה עסקנו בירושלים ובמקדש כמקומות של אחדות.

ברור שצדק, שלום ואחדות כל אחד מהם מחדד היבט מסוים של יחס בין אדם לחברוף ומעניין שירושלים והמקדש כוללים את כולם יחד.