בל ייראה ובל יימצא

מצווה י"א - "בל ייראה" ו"בל יימצא"

מצווה י"א בספר החינוך היא איסור שיימצא ברשותנו חמץ בחג הפסח. מדיני המצווה, שאסור לאדם לראות חמץ שברשותו או חמץ שהוא קיבל עליו אחריות, אך אין עליו איסור לראות חמץ של אחרים או של הקדש. ה"מנחת חינוך" מעורר במובלע שאלה מעניינת: מהי 'רשות' לעניין איסור זה? האם גדרי החיוב לעניין זה זהים לגדרי הבעלות לשאר הדינים שבתורה?

בגמרא מובא שאדם המחזיק ברשותו בפסח חלה שהופרשה מחמץ - עובר על האיסור. מדוע אדם זה עובר על איסור, והרי החלה אינה מיועדת לאכילה ע"י ישראל? רש"י ותוס' נחלקו בשאלה זו: התוס' הסבירו שהאדם עובר על האיסור שכן הוא יכול להישאל על החלה ולהחזירה לרשותו, ואילו רש"י חלק על כך, וקבע שהיכולת להישאל אינה מכניסה את החלה לבעלותו של המחזיק בה. לדעתו, אדם זה עובר על האיסור רק כי יש לו טובת הנאה מהחלה, וטובת הנאה נחשבת לעניין זה כממון.

ה"שאגת אריה" מסביר שאף התוס' מסכימים שהחלה אינה שייכת לאדם המחזיק בה, אך לדעתם גדרי הבעלות באיסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא" שונים מגדרי הבעלות הרגילים, ודי ביכולת להישאל על החלה כדי לשייך אותה לאדם לעניין איסורים אלו. גם רש"י, לדברי ה"שאגת אריה", הבין שגדרי הבעלות ב"בל ייראה" וב"בל יימצא" רחבים יותר מגדרי הבעלות בכל התורה כולה.

הסבר אחר למחלוקת רש"י ותוס' יכול להתבסס על השאלה האם קבלת אחריות בפוֹעַל נחשבת כבעלות מסויימת. התוס' סבורים שלא, ולכן האדם המחזיק בחלה בפסח - עובר על איסור למרות שהוא אינו הבעלים של החלה, ואילו רש"י סבור שכן, ולכן נזקק לטעם הצדדי של "טובת הנאה ממון". לפי הסבר זה, המחלוקת היא בגדרי בעלות בכל התורה כולה, ואכן - מצאנו מחלוקות דומות בתחומים שונים לחלוטין. כך, למשל, נחלקו רש"י ותוס' האם אדם השומר על בהמה מצווה על שביתתה בשבת; וכן נחלקו האם גנב, הנחשב כאחראי על החפץ הגנוב, יכול להקדיש אותו למרות ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

להבנה זו, אם כן, מחלוקתם של רש"י ותוס' אינה נוגעת רק לאיסורי החמץ, אלא לגדרי הבעלות הכלליים. רש"י סבור כי עיקרה של הבעלות הוא יכולת השימוש, ואילו התוס' סבורים כי עיקרה הוא הבעלות הפורמלית.