בבא מציעא | דף פג | שבועה במקום שאפשר להביא ראיה

בסוגייתנו אנו מתוודעים לדינו של איסי בן יהודה, הסובר ששומר היכול להביא ראיה לטענתו אינו יכול להיפטר בשבועה, ועליו להביא ראיה:

"'אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם' – הא יש רואה, יביא ראיה ויפטר".

הרמב"ם והרמ"ה נחלקו ביחס להיקפו של הדין הזה. הרמב"ם (שלוחין ושותפין ב, ט) פסק:

"וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף וכיוצא בו, וכן הדין בטענת השומרים, אם הראיה יכולה להיות – או יביא ראיה על טענתו או ישלם".

הטור (סימן קפ"ז) מביא את דעת הרמ"ה, שחלק על כך:

"והרמ"ה כתב דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרים, אבל בעלמא, כגון בטענת פרעון והשבה וכיוצא בהם, דעבידי אינשי למפרע בצנעא, אפילו יש רואה מפטר בשבועה".

הרמב"ם והרמ"ה נחלקו, אם כן, אם דינו של איסי בן יהודה הוא אחד מדיני השומרים או הלכה כללית בדיני ראיות. מה יסוד המחלוקת?

דומה שהמחלוקת נעוצה בהבנת דין שבועת השומרים (ראה עיוננו לדף ל"ד): האם ביסודו של דבר השומר חייב לשלם, והשבועה גופה היא שפוטרת אותו, או שמא מה שפוטר את השומר הוא טענתו, והשבועה לא באה אלא להפיס דעתו של בעל הבית, כחלק מהסכם השמירה.

אם השבועה לא נועדה אלא להפיס את דעתו של בעל הבית, הרי שאיסי בן יהודה קובע שבמקום שאפשר להוכיח מה אירע, לא תנוח דעתו בשבועה. כמובן, דין זה אינו שייך אלא במסגרת חיוביו הייחודיים של שומר כלפי בעל הבית, ואין לו מקום ביחס לחייבי שבועות אחרים. כך, כפי הנראה, יש לבאר את דעת הרמ"ה.

הרמב"ם חלק כנראה על הבנה זו, ולדעתו שבועת השומרים עצמה היא הפוטרת את השומר מחיוב התשלום, כשאר הנשבעין ונפטרים. על כן כשם ששומר שיכול להביא ראיה אינו יכול להישבע ולהיפטר, כן הדבר גם בשאר שבועות.

בהבנתו של הרמב"ם גופה ייתכנו שתי דרכים. אפשר להבין כי הליקוי הוא בנאמנות: מי שיכול להביא ראיה של ממש, ובכל זאת מתעקש להישבע, אינו נאמן, משום שעצם הסירוב להביא ראיה אובייקטיבית שתברר את המקרה היא ריעותא לנאמנות הטוען. ואולם אפשר גם שהפגם הוא בעצם חיוב השבועה: שבועה מתחייבת רק כשיש ספק, וכאשר אפשר להביא ראיה – אין זה מצב של ספק, ולפיכך אין בו חיוב שבועה, ושבועה אינה מועילה בו.

נפקא מינה בין שתי הדרכים עולה ביחס למי שיכול להביא שתי כיתות עדים והביא רק כת אחת. על פי הדרך הראשונה, אפשר שלא יהיה נאמן עד שיביא גם את הכת השנייה, שכן אי־רצונו להביא את הכת השנייה מחשיד אותו. על פי הדרך השנייה, אין מקום לחייב אותו בשום בירור נוסף, שהרי בירור באמצעות כת אחת של עדים הוא בירור מלא. בדבר זה נחלקו רש"י והתוספות אליבא דרבי מאיר (סנהדרין כג ע"ב).