דילוג לתוכן העיקרי

בעלות על חפצים שניצלו מהשואה

קובץ טקסט

בעלות על חפצים שניצלו מהשואה* / הרב שלמה לוי

בשעור זה נעסוק בשאלה שחלקה התעוררה תוך כדי השואה וחלקה לאחריה, לגבי מעמדו של רכוש של יהודים שניצלו מהתופת, או שנרצחו בה ר"ל. השאלה שננסה לברר היא האם לאותם יהודים יש עדיין בעלות על אותו רכוש במקרה שאנשים אחרים קנו אותו ומשתמשים בו? תחילה ננסה לעשות סקירה הלכתית קצרה של העניינים הנוגעים לנושא זה, ובסיום השעור נתייחס באופן ספציפי למה שקרה בגטו קובנא בהקשר זה. הלימוד שלנו מוקדש גם לששת המיליונים שנרצחו, וגם לאותם אודים מוצלים מאש שהצליחו לשרוד.

לפני שנתחיל, חשוב לציין שכוחות הנפש של אותם שניצלו גדולים לא פחות מכוחות הנפש של אלו שנרצחו, ויש צורך בהרבה גבורה ומסירות נפש בשביל להשאר בחיים, מתוך שליחות ואמונה. בתנאים בלתי אפשריים יהודים עשו הכל בשביל שעם ישראל ימשיך להתקיים, וחלק מהקיום של עם ישראל לאחר השואה נזקף לטובת אותם אנשים.

סקירה ומיפוי

באופן כללי, ניתן להזכיר שלוש הלכות בהקשר לנושא הנדון:

א. ייאוש - כאשר אנשים מתייאשים מהרכוש שלהם יש פתח הלכתי לאנשים אחרים לזכות בו. א"כ, השאלה שיש לדון בה היא האם במקרה הנדון ניתן לומר שכל היהודים התייאשו מהרכוש שהשאירו מאחור, וממילא מי שלקח אותו זכה בו[1].

ב. 'זוטו של ים' - ישנם מצבים בהם רכוש נחשב כמופקע מבעליו גם אם הם עצמם לא התייאשו ממנו. אנו משתמשים בהלכה זו במצבים בהם המציאות עצמה מפקיעה את הרכוש מהבעלים. א"כ, יש לברר האם רכוש שנותר מאחור בזמן השואה נחשב כנתון ב'זוטו של ים', ואז גם אם הבעלים לא התייאשו ממנו הוא נחשב כמופקע מאליו.

ג. כיבוש מלחמה - גם אם היהודים לא התייאשו מהרכוש שאבד להם בשואה ובנוסף לכך לא היה מדובר במצב של 'זוטו של ים', יש לבדוק האם מי שלקח את הרכוש בכל זאת זכה בו, משום שהמלכות - משטר הנאצים ימ"ש - הפקיע את רכושם של היהודים והתיר לגזול אותו.

שלושת השאלות שמנינו רלונטיות אם נתייחס לשאלה זו בכלים ההלכתיים הרגילים הידועים לנו. אמנם, בסוף השעור נראה שאולי ההתייחסות לשאלה זו כלל איננה צריכה להעשות בכלים הרגילים, ומדובר על דינים שונים מאלו המצויינים בשו"ע.

ייאוש

כלל ידוע הוא, שלגבי ספרים וחפצים אחרים בעלי ערך דתי הבעלים לעולם לא מתייאשים, כפי שאומר תוס' בב"ק במפורש:

"דאין רגילות להתייאש מספרים" (קי"ד: ד"ה "המכיר")

תוס' מסביר שההגיון בכך הוא, שלגוי אין מה לעשות עם ספרים כמו רמב"ם או 'קצות', ולכן מן הסתם - אם יקח אותם הוא ימכור אותם ליהודי אחר. אותו יהודי בסופו של דבר יגלה שהספר גנוב, ויחזיר אותו לבעלים המקוריים, וממילא הבעלים המקוריים לעולם לא מתייאש מאותם חפצים ותמיד הוא מצפה שיחזרו אליו.

ואכן, הרמ"א, בעקבות דברי תוס', פוסק שלגבי ספרים אין ייאוש:

"ויש אומרים דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו, אפילו במקום שרובה עובדי כוכבים" (חו"מ, רנ"ט, ג')

האם שייך לומר לגבי רכוש שנלקח בשואה את מה שאומרים לגבי ספרים? שו"ת 'בית אב"י' דן בכך:

"ואפילו לפי מה שכתבו התוס' בב"ק דבספרים לא שייך יאוש, דאין רגילות להתייאש מספרים דסוף סוף יבואו לידי ישראל...מכל מקום, בנידון דידן לא שייך בעוונותינו הרבים טעם זה...שמיום בריאת העולם לא הייתה גזירה נוראה כזו להשמיד ולהרוג ולאבד על כל ישראל, שומו שמיים...ובמצב כזה, אם כבר נתייאשו מחייהם - מרכושם לא כל שכן?! ולמי עלה על דעתו לחשוב מחשבות מביתו ומהונו כאכשר היה תחת צפורני הצורר הטמא והמשוקץ במחנות ההשמדה ובגטאות?!" (חו"מ, ח"א סימן קנ"ז)

לדעת ה'בית אב"י', כל הרכוש של היהודים בשואה נחשב כ'לאחר ייאוש' משתי סיבות: מחד, היהודים התייאשו אפילו מחייהם וק"ו מרכושם; ומאידך, ברור שאנשים לא חשבו על הרכוש שלהם כאשר היו עסוקים במשימת ההשרדות היום-יומית מהנאצים ו'התעלמות' זו נחשבת כיאוש.

לכאורה, מדברי ה'בית אב"י' יוצא שבאופן כללי היה ייאוש מכל סוג של רכוש שהושאר מאחור. אולם, ספר 'אור המזרח' מביא את דברי ה'בית אב"י' וחולק על דבריו:

"אין זה פועל יוצא שאותם היהודים שהתייאשו מחייהם התייאשו גם כן מספריהם...ראשית כל, הגרמנים הסתירו מעשיהם ומגמתם, ובשעת ההשמדה לא נתודע שגזרו כליה על כל ישראל; ואף אם ידעו כוונת הצורר הרי ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ואם כן אף אותם שיצאו להריגה בטח האמינו בכל לבם שהקב"ה יקיים את בריתו עם ישראל וחפץ הצורר לא יצליח, ותשאר על כל פנים שארית הפליטה. ואם כן, סוף סוף באבוד הרשעים יבואו הספרים לידי ישראל, ואף שהנגזל עצמו יצא להורג אבל מכל מקום סבר שסוף סוף יוחזרו הספרים ליורשיו, ובכהאי גוונא לא הוי ייאוש" (גליון ק"כ-קכ"א, עמ' 47)

כלומר, היהודים לא ידעו הרבה פעמים שהם מובלים לטבח ולכן אין זה הכרחי שוויתרו על רכושם, וגם כשידעו שימותו, עדיין אין זה רחוק שהם סברו שיורשיהם יקבלו את הרכוש שאבד.

אם כן, 'אור המזרח' חולק על הטענה הראשונה של בעל ה'בית אב"י', אולם נדמה שניתן לחלוק גם על טענתו השניה.

ה'נתיבות' דן בדין ייאוש, וחוקר האם בשביל להתייאש יש צורך בפעולה חיובית, מעיין הפקרה, או שמא מדובר בתהליך שמתרחש מאליו כאשר אדם מפסיק לחשוב על רכושו. אם אנו מבינים שיאוש הוא מעיין הפקר ודורש פעולה חיובית של יאוש - ממילא, גם אם במהלך השואה היהודים לא הגו ברכושם עדיין אין זה אומר שהם התייאשו ממנו, שהרי הם לא עשו פעולה חיובית של ייאוש מהרכוש!

מעבר לכך, נדמה שגם אם ייאוש אכן מהווה תהליך שמתרחש מאליו ללא מעשה חיובי, עדיין ניתן לחלוק על דברי ה'בית אב"י'. ה'נתיבות' מסיק בסופו של דבר שיאוש איננו כהפקר; כלומר, אין צורך בפעולה חיובית בשביל להתיאש. בעקבות חידוש זה הוא צועד צעד נוסף:

"והנה הא דיאוש קונה נראה דלא יצא ע"י יאוש מרשות בעלים עד דאתי לידי זוכה...מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור...ואם נתיאש מהאבידה וכלה היאוש קודם דאתי ליד הזוכה אין צריך לחזור ולזכות בו, רק כיון שראהו תיכף זכה בו, ואין שום אדם יכול לזכות בו שוב...וכיון שעלה מאליו וכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה נעשה של בעלים כדמעיקרא" (רס"ב, ס"ק ג')

כלומר, בגלל שיאוש הוא דבר המתרחש ממילא, אזי גם חזרה מיאוש מתרחשת ממילא ואינה דורשת פעולה חיובית. אם כן, גם אם יהודים לא חשבו על הרכוש שלהם בזמן השואה והיו עסוקים בבריחה מהמות, כפי שמעלה ה'בית אב"י', עדיין לאחר המלחמה אותו אדם שניצל חזר והגה בחפץ, ומן הסתם ניסה למצוא את הרכוש שהיה שייך לו. ממילא, גם אם בזמן המלחמה הוא היה מיואש, לאחר המלחמה יאוש זה הסתיים, החפץ חזר להיות שלו, ומי שזכה בו לאחר המלחמה צריך להשיב אותו לבעליו.

אם נסכם את מה שראינו עד כה, נדמה שא"א לומר באופן גורף שכל אדם במהלך השואה התייאש מהרכוש שלו, ויש לבדוק כל מקרה לגופו.

זוטו של ים

הגמרא בב"מ כד. מביאה את דין 'זוטו של ים', ואומרת שבמקרה שאין אפשרות שהבעלים יחזרו ויזכו במה שנאבד להם, הבעלות מהחפץ מופקעת. במקרה כזה, מי שלוקח את החפץ זכה בו. הרמב"ם מתייחס לסוגיה זו ופוסק בהלכות גזילה ואבידה:

"קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפן הנהר, אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין...ואם אינו יודע אם נתייאשו אם לא נתייאשו חייב להחזיר...לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים...אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר" (פ"ו הל"א-ב')

כלומר, לדעת הרמב"ם דין זה תלוי בייאוש בעלים, ואם הבעלים לא התייאשו מהחפץ הוא עדיין שייך להם גם אם נפל ל'זוטו של ים'. לעומת זאת, הרא"ש על אתר חולק עליו:

"וכן היה רשב"א אומר: המציל מן הארי ומן הדוב...ומזוטו של ים...והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. האי מתייאשין אסרטיא ופלטיא קאי, אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל" (ב"מ ב, ו')

כלומר, במקרה של 'זוטו של ים', גם אם הבעלים באופן עקרוני לא התייאש והוא עומד וצווח שיחזירו לו את החפץ, הוא "נעשה כצווח על ביתו שנפל" והרכוש מופקע ממנו בעל כורחו. בעקבות דברי הרא"ש פוסק הטור:

"המציל מן הארי ומן הדוב וזוטו של ים...הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד שם וצווח" (חו"מ, רנ"ט)

לפי דברים אלו ניתן להסיק, שאפילו אם יהודי לא התייאש מהרכוש שהיה לו לפני השואה, והוא עדיין מחפש אחריו, הרכוש מופקע ממנו בעל כורחו. ואמנם, יש סיפור על הרבי מגור, ששרד את המלחמה וסירב לקבל חפצים שהשיבו לו משום שטען שלאחר השואה כל הרכוש הוא הפקר, וממתנות הוא אינו רוצה לחיות!

למרות זאת, ה'שרידי אש' מתייחס לסברא זו ואומר:

"מסופקני אם יש לדמות לזוטו של ים מכיון שידוע כי הרשעים ימ"ש לקחו כל הספרים מהביבליתיקאות [ספריות] והניחום במקומות משומרים...ולא פסה התקוה מלבנו כי הרשעה כולה כעשן תכלה ותעבור ממשלת זדון, ועיין ברמ"א דבספרים לא הוי יאוש" (ח"א סימן קמ"ז)

כלומר, הנאצים שמרו הרבה פעמים את הרכוש במקומות משומרים ידועים, ולכן הוא לא נחשב כנמצא ב'זוטו של ים' וחייבים להשיבו. ואמנם, ה'אמרי יושר' (ח"א, נ"ט) דן בשאלה דומה, בעניין ספרים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ולדעתו גם אם נגזרה גזירה, כל זמן שהחפצים לא היו בפועל אצל החיילים הרוסים אין זה 'זוטו של ים'.

כיבוש מלחמה

הגמרא בגיטין לח. מדברת על קניין גויים בעבד כנעני ואומרת שהם קונים עבד כנעני בחזקה. רש"י על אתר מסביר במה מדובר:

"בחזקה - כגון שבאי שהחזיק בו, וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו" (ד"ה "בחזקה")

אולם, תוס' על אתר מביא את דברי רש"י וחולק עליהם:

"אלא צריך לפרש דהכא בחזקה של כבוש מלחמה איירי"

לדעת תוס' לא מדובר בסוגיה על קניין לאחר ייאוש, אלא על כיבוש מלחמה. לדבריו, כאשר מלכות כובשת הרכוש הופך להיות שלה גם ללא ייאוש של הבעלים. בעקבות דברי תוס' ניתן לומר שמאחר וכל הפשעים בשואה נעשו בגזירת המלכות, הרכוש הופקע ומי שלוקח אותו זוכה בו!

ואמנם, מצינו דין דומה בתשובות הרמב"ם:

"שאלה: מה יאמר אדוננו בדבר מי שקנה מן הבוזזים ספרי הקודש...האם קנה אותם או כופין אותו להחזירם?...תשובה: אם זו הביזה נעשתה בפקודת סולטאן הרי קנהו, ובטל דין הקדש" (סימן ר"ט)

ליד 'שער ציון' יש מקום שנקרא 'קבר דוד המלך'. היום אנשים לא נוהגים לפקוד אותו, אולם לפני מלחמת ששת הימים זה היה המקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה שאליו יכלו יהודים להגיע ולכן בשלושת הרגלים ובשאר המועדים עלו לשם יהודים רבים. יום אחד הגיע לשם יהודי וראה כתר על אחד מספרי התורה, שאותו זיהה ככתר הפרטי שלו, שנעלם בזמן השואה. הוא הביא עדים שאכן מדובר בכתר שלו, ותבע מראשי האגודה של הקבר להשיב לו אותו. האחראים על הקבר טענו שגם אם מדובר בכתר של אותו אדם, כעת הוא נמצא אצלם ולא חלה עליהם חובת השבה. השאלה נשאלה בפני בית הדין הרבני, שבו ישבו הרב אליישיב, הרב זלוטי והרב עדאס, וב'ספר פסקי הדין' מובא הדיון המלא של אותו מקרה. הדיינים התייחסו לדין של 'כיבוש מלחמה' והגיעו למסקנה שדין זה שייך רק כאשר מדובר במלך חוקי הדואג לאזרחיו, אולם כאשר מדובר על מלכות רשעה, שלא רק שאינה דואגת לאזרחיה אלא משמידה אותם - אין לה דין מלכות, ואין למעשיה שום תוקף בהקשר לדין 'כיבוש מלחמה'.

לפנים משורת הדין

לגבי דין 'יאוש' נטו הדיינים לומר שמעיקר הדין כל יהודי שעבר את השואה התייאש מהרכוש שנעלם ממנו, ומי שלקח אותו זכה בו. למרות זאת, הם מציינים שכאן נכנס גורם נוסף.

השו"ע דן בדין יאוש בסימן רנ"ט ופוסק:

"אע"פ שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לישראל שנתן בה סימן" (סעיף ה')

באופן דומה פוסק גם הרמ"א בסעיף ז':

"[למרות שיאוש קונה] מכל מקום טוב וישר להחזיר...ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או בית דין חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא " ובסימן שנ"ו סעיף ז' הוא מוסיף:

"דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה, אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות, מכח דינא דמלכותא"

אם כן, גם אם מן הדין אין חובת השבה, בכל זאת לפנים משורת הדין יש לעשות זאת, במיוחד לאור דברי הרמ"א שהיום נהוג להשיב כל חפץ שידוע מי בעליו מחמת 'דינא דמלכותא'.

לפי דברים אלו, לכאורה נראה ברור שלמעשה יש להשיב רכוש שנלקח בזמן השואה. אולם, יש להעיר שחובת ההשבה 'לפנים משורת הדין' איננה כה פשוטה וברורה.

הש"ך בסימן שנ"ו דן בדברי הרמ"א ואומר:

"ואע"ג שהוכחתי באריכות דלא אמרינן דינא דמלכותא מה שהוא נגד דין תורתינו, מכל מקום דיינין הכי שפיר בלישנא 'דהכי נהיגי עכשיו' - כלומר, גם בישראל נהיגי כן...ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד דין תורה לא אזלינן בתריה...יש לומר דהאי מנהג הוא שנתקן כך, ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות" (ס"ק י')

לעומת זאת, ה'קצות' חולק על דברי הש"ך:

"אמנם נראה דזה לאו מנהג גרוע אלא מנהג טוב וישר הוא, כיון דאמרו בגמרא דאבידה לאחר יאוש מחזירין לפנים משורת הדין, והוא מדין 'ועשית הישר והטוב'...וכן ביאוש ושינוי רשות...ומשום הכי כשראו חכמי הדור לתקן שיחזיר לאחר יאוש אין זה מנהג גרוע ח"ו" (סימן רנ"ט ס"ק ג')

אם כן, ישנה מחלוקת בין ה'קצות' לש"ך האם השבת רכוש לאחר גניבה היא מעלה מוסרית עליונה מדין 'לפנים משורת הדין', או שמא "מנהג גרוע" שנובע מ'דינא דמלכותא' שאינו תואם את הכרעת ההלכה. בהקשר שלנו, נראה שיש נפ"מ מאד משמעותית למחלוקת זו: לפי ה'קצות', הסובר שחובת ההשבה היא מחמת 'לפנים משורת הדין', יש מקרים בהם ההלכה מורה שיש לפעול ע"פ הדין היבש; אולם לפי הש"ך, למרות שמדובר במנהג גרוע, בכל מקרה יש חובה לעשות אותו, שהרי מדובר ב'דינא דמלכותא' שגם בישראל נהגו בו. אם כן, לפי דעת ה'קצות' אם בעלי הקבר במקרה הנדון לא רוצים להחזיר את הכתר לבעליו לא ניתן להכריח אותם לעשות זאת 'לפנים משורת הדין'. ואמנם, הדיינים מביאים מחלוקת זו בתוך שיקוליהם, ובסופו של דבר הכריעו כדעת הש"ך והכריחו את בעלי הקבר להשיב את הכתר לבעליו הראשונים.

'לא הכל הלכה'

עד עתה בחנו את שאלת רכושם של היהודים בשואה בכלים הלכתיים. אולם, כפי שאמרנו בתחילת המאמר לא כולם סוברים שאלו הכלים בהם יש לבחון את הבעיה.

המציאות בגטו בקובנא הייתה מציאות קשה מאד. אמנם לא היה מדובר במחנה השמדה, אולם התנאים שם היו קשים ביותר ואנשים היו מתים בכל יום מרעב, מקור וממחלות. הרכוש הממוני בגטו היה מאד חשוב, ובשביל לשרוד אדם היה צריך דברים מינמאליים כמו מזון ובגדים, אותם יכלו להשיג רק באמצעות כסף. התעוררה השאלה בגטו מה לעשות עם הרכוש של היהודים שכבר נפטרו - האם מותר לקחת שמיכה של יהודי שנרצח בשביל להינצל מן הקור המקפיא? מה מעמד הרכוש של היהודים שנפטרו?

המנהג בגטו היה שהיורשים של הנפטר מקבלים את הרכוש, ואם אין יורשים כל הקודם זוכה. אולם, דין זה לא היה מוסכם על כולם, ואחד מגדולי ליטא שחי בגטו סבר שאסור לקחת את הרכוש שמא יש יורשים של הנפטר מחוץ לגטו והרכוש עובר להם בירושה. אותו גאון פסק שאסור לקחת את הרכוש המדובר, ומובא שכך הוא נהג לגבי עצמו למרות שהדעה הרווחת בין הרבנים שחיו בגטו הייתה שאם אין יורשים בתוך הגטו אפשר לקחת את הרכוש.

הדיון בעניין זה מובא ב'צהר' כ', ושם מובאת דעה שלישית של הרב גיברלטר, שחי גם הוא בגטו. לטענתו, לא רק שמותר להשתמש ברכוש של יהודי שנפטר, אלא גם ליהודי חי בגטו אין בעלות על הרכוש. הרב גיברלטר הסביר, שכאשר החיים של אנשים הם הפקר אז גם הרכוש שלהם הוא הפקר. אדם יכול יכול להיות 'בעלים' רק אם יש משמעות לבעלות שלו, אולם כאשר כל גוי נתון יכול להרוג אותו כל שעה, וזה לא יפריע לאף אחד ואף אחד לא יצטרך לתת על כך דין וחשבון, אזי גם הבעלות של אותו אדם חסרת משמעות. לא מדובר שהבעלים התייאשו מהחפץ, אלא אפילו המעיל שאותו אדם לובש, או הכסף שנמצא אצלו בכיס, לא נמצאים בבעלותו. כשאתה כלום אתה לא יכול להיות בעלים!

בסופו של דבר הרב גיברלטר מסיק שאסור לקחת רכוש של אדם חי בגטו, אולם הוא מנמק זאת בכך שמדובר בחשש פיקוח נפש, ולא בגלל שהוא הבעלים על אותו הרכוש.

למרות שדבריו של הרב גיברלטר מחודשים מאד, הוא טען שהוא הולך בשיטת המרא-דאתרא של הגטו - ר' אברהם שפירא, בעל ה'דבר אברהם'. פסקו של הרב שפירא התייחס למקרה בעיירה קטנה ליד הגטו, ינובא שמה, שבה גרו גויים פרטיזנים בסמיכות ליהודים. יום אחד החליטו הפרטיזנים לרצוח את כל היהודים, והם השאירו רק 350 מהם להם אמרו שרק אם יביאו להם כופר יתירו לאותם יהודים להכנס לגטו ואחרת ירצחו גם אותם. בהערת אגב, ניתן ללמוד ממקרה זה עד כמה היה המצב גרוע באותה עיירה, שה'הצלה' שלהם הייתה להכנס לגטו.

בכל אופן, הגיע לגטו הרב גינזבורג, רבה של אותה קהילה, וביקש מהיהודים שיביאו לו כסף בשביל 'פדיון שבויים'. כפי שאמרנו, הכסף היה מאד משמעותי בחיי הגטו הקשים, ולכן פנו לרב שפירא לשאול האם צריכים לתרום את הכסף. הרב שפירא פסק שלכאורה מדובר במקרה הדומה לזה של קיתון של מים, בו פוסק ר' עקיבא 'חייך קודמים לחיי חברך'. אולם, הוא המשיך וחידש שהמצב אינו כך משום שבגטו קובנא גם אם יש לך כסף אין זה הכרחי שזה יעזור לך להנצל. לדבריו, ההשרדות של כל אדם היא רק בדרך נס, ולכן לכסף אין חשיבות אמיתית ועדיף להביא אותו לטובת 'פדיון שבויים'.

הרב גיברלטר הסביר את דברי הרב שפירא בכך שהכלל 'חייך קודמים לחיי חברך' תקף רק כאשר מדובר במים שלך, אולם בחיי הגטו אין כלל בעלות על הרכוש ולכן לא שייכת הסברא 'חייך קודמים'. יש לציין שהרב גיברלטר, לאחר ששרד את השואה, היה נאמן לשיטתו, וסירב לקבל חובות מהלוואות שהלווה לפני השואה משום שטען שבזמן השואה כל החובות הופקעו.

סיכום

ראינו שתי אפשרויות להתייחס לרכוש יהודי שנלקח בזמן השואה: הדעה הרווחת היא שאמנם מעיקר הדין היהודים בשואה התייאשו והבעלות שלהם הופקעה, ולמרות זאת צריך להשיב להם את הרכוש 'לפנים משורת הדין'; אולם יש דעות הסוברות שכל הכללים ההלכתיים אינם תקפים, משום שבזמן השואה הרכוש נהפך להפקר וממילא אין צורך להשיב אותו לבעלים.

 

* השעור נאמר ביום השואה תשס"ז, סוכם ע"י שאול ברט ועבר את ביקורת הרב.

[1] יש לציין, שאם מדובר במקרה שהבעלים לא התייאשו מהרכוש והוא נגזל מהם בעל כורחם, אז גם אם בעקבות לקיחת הרכוש הם התייאשו מהבעלות עליו סביר להניח שייאוש זה אינו קונה, משום שבד"כ אנו פוסקים שבגזלן ייאוש אינו קונה. אמנם, גם במצב של גזילה ניתן לזכות ברכוש במקרה שהוא נמכר או ניתן לאדם שלישי, וייאוש ושינוי רשות קונים אפילו בגזילה. לכן, גם בהקשר זה שאלת הייאוש משמעותית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)