בעניין חודש העיבור

  • הרב בנימין תבורי
                לע"נ משה יהושע ב"ר זרח
 

*הוספת חודש העיבור יוצרת בעיות הלכתיות שונות. אנו נסקור סוגיות שונות בש"ס הדנות בבעיות אלה, ולאור היסודות שנגדיר נראה קו מסויים שיסייע לנו בדיון בשאלות שלא נידונו בש"ס אלא בראשונים ובאחרונים.

קריאת המגילה, שמחה והספד

איתא במשנה במגילה ו ע"ב:

"קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה, קורין אותה באדר שני. אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים".

בגמרא מובאת מחלוקת תנאים האם ניתן לצאת ידי חובת קריאת מגילה באדר ראשון, או שמא רק באדר שני, ואפילו אם קראו בראשון ונתעברה השנה, יש לקוראה בשני כיוון שמצוותה רק בשני. מחלוקת זו, אומרת הגמרא, תלויה בהבנת הפסוק "בכל שנה ושנה": האם יש צורך שיקראו את המגילה כבכל שנה באדר הקרוב לשבט, או שיש להקפיד על כך שיקראו את המגילה באדר הסמוך לניסן.

הגמרא מביאה גם סברות נוספות - מחד: מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, ולכן יש לקרוא את המגילה באדר ראשון, ומאידך, ישנה עדיפות 'למיסמך גאולה לגאולה' (גאולת מרדכי לגאולת פסח). ללא הפסוק "בכל שנה בשנה", היינו חייבים לקרוא את המגילה פעמיים, אך בגלל הפסוק יש לקרוא רק פעם אחת, כבכל שנה ושנה, והשאלה היא רק מתי קוראים.

המשנה שהבאנו לעיל דנה במצב שקראו את המגילה ואחר כך נתעברה השנה, אך כעת נדון מה הדין בימינו, כאשר חודש העיבור נקבע מראש. נראה כי יש להפריד בין מקרא מצוות הפורים - מקרא מגילה ומתנות לאביונים, לבין איסור הספד וחיוב השמחה. ברור שמקרא מגילה ומתנות לאביונים הולכים יד ביד עם פורים, הנחגג באדר שני. לגבי איסור הספד וחיוב שמחה באדר ראשון יש שלש שיטות בראשונים:

  1. התוספות אומרים שבאדר ראשון יש איסור הספד, אך אין חיוב שמחה.
  2. הרא"ש אומר ששמחה והספד תלויים זה בזה, וכשם שאין חיוב שמחה, כך אין איסור הספד.
  3. הר"ן הולך בכיוון הפוך לגמרי - הוא מודה לרא"ש לגבי הנקודה שאין להפריד בין שמחה להספד, אלא שלדעתו שניהם חלים, יש איסור הספד ויש חיוב שמחה.

נדרים

הגמ' בנדרים ס"ג ע"א דנה במקרה שאדם נדר בחודש אדר 'שאיני טועם יין לשנה שלמה'. מהי שנה - שנים עשר חודש או שנה מלאה (- שלושה עשר חודש, כולל חודש העיבור). המשנה שם אומרת  שאם אמר 'שנה' נדרו חל על שני ה'אדרים', אם אמר 'עד ראש חודש אדר - נדרו חל עד ראש חודש אדר ראשון, ואם אמר 'עד סוף אדר' נדרו חל עד סוף אדר שני.

הגמרא שם דנה מה דינו של מי שאמר סתם 'אדר', ולא פירש לאיזה אדר התכוון. לגבי שטרות, נחלקו התנאים מהו אדר סתם - האם הכוונה לאדר ראשון או לאדר שני, והגמרא אומרת שיש הבדל בין אדם שיודע על קיומו של העיבור ובין אדם שלא יודע. יש להבין כי ישנן שתי שאלות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו:

  1. אובייקטיבית, איזה חודש הוא אדר האמיתי.
  2. כאשר אדם נודר, מהי כוונתו כשאומר 'אדר'. שאלה זו היא שאלה בדעת בני אדם, ובה דנה הגמרא בנדרים. כיוון שכך - אין אנו יכולים להשליך ממסקנת הסוגיה כדי לענות על השאלה הראשונה, בה אנו עוסקים.

שכירות ומכר

הגמרא בבבא מציעא דף קב ע"א דנה בשאלה מהי כוונתו של אדם האומר שהוא משכיר את ביתו לשנה, האם חודש העיבור כלול בתוך שנה זו. גם הסוגיה בבבא מציעא מדברת על לשון בני אדם וכוונתם, ולא על האמת המוחלטת, כפי שראינו לעיל.

דין דומה, שאולי כן ניתן ללמוד ממנו הוא דין מוכר בית בבתי ערי חומה. התורה אומרת כי יש למוכר זכות לגאול את הבית במשך שנה שלמה. כאן הדיון הוא אובייקטיבי ומהותי: כמה חודשים יש למוכר בהם יוכל לגאול את ביתו - שנים עשר או שלושה עשר? המשנה בערכין לא ע"א קובעת ששנה היא בת שלושה עשר חודשים (אם השנה מעוברת כמובן), והגמרא אומרת כי דין זה נלמד מהמילים 'שנה תמימה'. השאלה היסודית כעת היא האם ניתן ללמוד מדין זה גם לשאלתנו, האם מבחינה אובייקטיבית - סתם אדר הוא אדר ראשון או אדר שני. בשאלה זו חלוקים הרשב"א והר"ן בנדרים סג ע"א.

*

עד כה עסקנו בדינים שנידונו בש"ס. מכאן נעבור להלכות שנידונו בראשונים ובאחרונים.

בר-מצווה

שאלה מעניינת נשאלת לגבי בר-מצווה: מתי חל יום כניסתו לעול מצוות של ילד שנולד באדר לפני שלוש עשרה שנה - אם שנה זו הייתה רגילה, ואילו שנתו השלש עשרה מעוברת: באדר ראשון או באדר שני? שאלה זו תלויה לכאורה בדיוננו מהו אורך השנה בהלכה.

השו"ע (אורח חיים סימן נה) פוסק שילד זה - בר המצווה שלו חל באדר שני. הראשונים מסתמכים על הירושלמי האומר שכאשר חכמים מעברים את השנה - גם המצב הביולוגי משתנה, כביכול, וכך בתוליה של קטנה בת שלוש שנים חוזרים אם עיברו את השנה, משום שהעיבור מחזיר, כביכול, את הגלגל הביולוגי אחורנית. משמע מהירושלמי[1] כי אדר שני הוא המשמעותי לגבי כל דיני חודש אדר. הפרי חדש מביא דעה חולקת, הסוברת שאדר ראשון הוא החודש המשמעותי לגבי מצוותיה של חודש אדר, ולכן גם נער שמתבגר ונכנס לעול מצוות - אדר ראשון הוא החודש בו ייכנס למצוות. ואכן יש הנוהגים לחשוש לחומרא לגבי חיוב מצוות כבר מאדר ראשון - בגלל שיטה זו[2].

כמו כן יש לדון גם לגבי ילד שנולד באדר ראשון, ושנתו הי"ג גם כן חלה בשנה מעוברת - באיזה אדר יהיה לו בר מצווה - הסברא אומרת שבאדר הראשון, כיוון שלמרות שאנו פוסקים שאדר הראשון דינו כשבט - כאן לא ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו, ואין זה משנה מה נקרא אדר, כיוון שזהו החודש בו נולד לפני שלש עשרה שנה. כך סוברים גם רוב האחרונים, אך המגן אברהם חולק, וסובר שהוא מתחייב במצוות רק מאדר שני.

דינים אלה יוצרים קוריוז הלכתי ידוע. אם ילד נולד בכ' אדר ראשון, וחבירו נולד באותה שנה בשני אדר שני, ובשנה שהגיעו לגיל מצוות יש רק אדר אחד, אזי זה שנולד ראשון יתחייב במצוות לאחר חבירו ה"צעיר"[3].

אבילות ושמחות

בעיה נוספת היא בקשר לאבלות וליארצייט. ידוע שאבילות הורים היא אבילות שאורכה שנה, אך יסוד הדין הוא שנים עשר חודשי אבלות, ולכן ברור ששנת האבל מסתיימת באדר ראשון[4].

כעת, נותר לנו לברר מה לגבי יום הזיכרון. אמנם, לעניין חודשי האבילות אין חשוב מה שם החודש, אולם לגבי יום הזכרון עלינו לדעת מה נקרא אדר, כדי לדעת איזה חודש נחשב חודש הפטירה - בו יערך יום השנה. יש בכך מחלוקת:

המחבר באורח חיים סימן תקסח סעיף ז סובר שיום זה יחול באדר שני. הרמ"א מביא את דעת המהרי"ל, ולפיו היארצייט הוא באדר ראשון, ופוסק לנהוג כמהרי"ל למרות שיש דעה המחמירה לנהוג את יום השנה הן באדר ראשון והן באדר שני. הגר"א על אתר פוסק שעליו לנהוג את היארצייט פעמיים. בכדי לרדת לעומק הדין, עלינו להבין מהי מהותו של יום השנה, ולכך יש מספר אפשרויות:

  1. היארצייט נקבע ביום שתמו בו שנים עשר חודשי האבילות. רעיון זה נדחה ע"י החתם סופר מכל וכל (עיין שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן יד), שכן אז אדם שנפטר בשבט של שנה מעוברת, יום הזיכרון שלו יהיה בטבת.
  2. ניתן להגיד שיום השנה נקבע על פי תאריך יום הפטירה, ותאריך הפטירה הוא רק אדר שני שכן אדר שני הוא ממשיכו של חודש אדר הרגיל שבכל שנה ושנה.
  3. ניתן להסכים שיום הפטירה הוא התאריך הקובע, אולם יום זה מוגדר על פי תום האבילות, והיות שהאבילות תמה לה באדר ראשון, ייחשב יום פטירתו של אדם זה באדר הראשון. תום האבילות מגדירה את הפטירה. הרבה אחרונים הבינו שמחלוקת הפוסקים היא בין שתי השיטות האחרונות שהזכרנו.
  4. הרעיון שעומד מאחורי יום השנה הוא, שבתאריך שנפטר הקרוב יש מנהג לעשות דברים מסוימים. כעת יש לדון מהו התאריך שנקרא אדר, אפשר לומר ששני התאריכים - הן אדר ראשון והן אדר שני נקראים אדר, וזאת על פי הסוגיה במסכת מגילה. כל הסיבה שחג פורים נחוג רק פעם אחת היא הפסוק  'בכל שנה ושנה', אולם לולא הפסוקים יש שני אדרים. לפי סברה זו מחליט הגר"א בסימן תקסח ששני הימים הם ימי יארצייט, וממילא שאלת החתם סופר אינה רלוונטית, כי כל הבעיה היא מצד התאריך בלוח השנה. וברור שלאדם שנפטר בשבט, תאריך פטירתו יהיה בשבט למרות השנה המעוברת. כמובן, עדיין נותר לדון האם מנהגים שונים כתענית ביום השנה הם דינים אובייקטיביים, או שהם תלויים במנהג כמו נדרים, ואם כן, יש להשוות בין הגמרא בנדרים לענייננו (דיון בנידון במשנה ברורה על אתר).

דיונים אחרים

נזכיר בקציר האומר שאלות נוספות המתעוררות בשנה מעוברת.

  1. "נקי יהיה לביתו שנה אחת" - מצווה זו מטילה על החתן לשמח את אשתו[5]. השאלה המתעוררת היא האם החיוב חל במשך שנה רגילה (י"ב חודש), או במשך שנה מלאה (י"ג חודש בשנה מעוברת). האדר"ת הסתפק בשאלה זו, המובאת בשמו בספר ההשלמה על מנחת חינוך.
  2. מסורת היא בידינו שמשה רבינו נפטר בז' אדר (ולא ברור אם היתה זו שנה מעוברת אם לאו). ישנו מנהג (ובפרט בחברא חדישא) לנהוג יום זה בסעודת מצווה. איך יש לנהוג בשנה מעוברת? הרב עובדיה יוסף ביחוה דעת חלק א סימן פג פסק להלכה שנוהגים מנהג זה רק באדר שני (אך דעת המגן אברהם בסימן תקפ ס"ק יח וכן הרבה אחרונים היא לעשותו באדר ראשון).
  3. מי שנעשה לו נס באדר, וחוגג 'פורים יחיד' בכל שנה ושנה, מה דינו בשנה מעוברת? המשנה ברורה סימן תרפו ס"ק ח פוסק שיש לו לחוג רק באדר שני. בצדק העיר הרב שאול פרימר[6] שמקור הדברים הוא בשו"ת החתם סופר אורח חיים סימן קסג, המחלק בין סוגי מנהגים שונים; אם היום נקבע כיום תענית, יעשהו באדר שני דאקדומי פורענות לא מקדימינן, ואם נקבע כיום שמחה -

"אינו צריך להטריח [הדגשה אינה במקור - ב.ת.] אלא פעם אחת, היינו באדר שני, למסמך גאולה לגאולה. ואם הוא מידי דלית ביה טורח, כגון: שב ואל תעשה - מחייב לעשות בשני אדרים, בראשון ובשני".

  1. חזקת שלש שנים - הריטב"א בבבא בתרא כח ע"א פוסק:

 "והני ג' שנים אינן כמניין העולם מתשרי לתשרי, אלא שמתחיל למנות מן היום שהתחיל להחזיק י"ב חודש עד תשלום ל"ו חודש ואם נתעברה השנה נתעברה לו". (הפתחי תשובה חושן משפט סימן קמא מסתפק בזה)

  1. פרשת זכור - אנו קוראים פרשת זכור בשבת שלפני פורים, ולהרבה פוסקים קריאה זו היא מן התורה. הם הבינו שהציוויים "לא תשכח" ו"זכור" שנאמרו לגבי עמלק מחייבים לקרוא פרשה זו פעם אחת בשנה. מהי שנה לעניין זה? והרי עוברים יותר מי"ב חודש משבת פרשת זכור של השנה שעברה עד שבת שלפני פורים שבשנה מעוברת זו? לפי מנהגנו שקוראים את כל התורה כל שנה יש מקום לכוון לצאת ידי חובה בשנה כזו בשבת פרשת כי-תצא, אך לפי המנהג שגומרים את התורה בשלש שנים, איך יוצאים ידי חובה? החתם סופר בתשובותיו[7] כתב כי בשנה מעוברת שיעור השכחה הוא י"ג חודש[8].

קו מנחה בנושא - סיכום

לאור דיוננו ניתן להציע שהבעיות ההלכתיות תפתרנה כשנבין את שורש השאלה. אם דנים בנושא שהמדד בו הוא י"ב חודש - בוודאי שחודש העיבור אינו בכלל. מסיבה זו משך האבילות הינו י"ב חודש בלבד, ללא חודש העיבור. הריטב"א אף סבור מאותה סיבה שכיוון שחזקת ג' שנים היא בת ל"ו חודש - אין להתחשב בחודש העיבור. במקומות אחרים, בהם דנים על שנה - הראיה מבתי ערי חומה מוכיחה שאורכה בשנת העיבור י"ג חודש ושנה מסתיימת רק באדר שני (אם כי ניתן לדחות ולומר ששם יש דין מיוחד של 'שנה תמימה', ועיין במחלוקת הרשב"א והר"ן שהבאנו לעיל). לגבי בר מצווה - רוב הפוסקים סבורים שילד נהיה בר מצווה במלאת לו י"ג שנה, ולכן חודש העיבור בכלל השנה. לעניין התאריך שנקרא אדר, ייתכן ששני התאריכים נחשבים לאדר, ולכן לגבי יארצייט סבור הגר"א שיש לנהוג את שני הימים. בנדרים הדין נקבע לפי כוונת הנודר ופירוש דבריו. ולכן למרות ששני התאריכים נחשבים לאדר, נקל ונאמר שצריכים לנהוג רק אחד מהם, ונחלק בין סוגי המנהגים. כך גם מחלק החתם סופר לגבי פורים יחיד, ואף ביארצייט וז' אדר יתכן שהמצב דומה. 

לאור דברינו ניתן לחזור למחלוקת הראשונים לגבי איסור הספד וחיוב שמחה בפורים קטן, ונבאר את השיטות השונות לפי סברותיהן:

  1. עקרונית, ניתן לומר ששני התאריכים נחשבים לי"ד אדר הכתוב במגילת תענית ובמגילת אסתר ולכן צריך לחגוג יומיים, אך הפסוק שלל אפשרות זו באומרו "בכל שנה ושנה" - כלומר: יש רק פורים אחד. הרא"ש הסיק מכך שאין שום חיוב באדר ראשון. ידידי הר"ר יאיר קאהן העיר שמלשון הרא"ש שאומר שחודש אדר הוא כחודש שבט משמע שהוא חולק על הקו שלנו, ומבין שאדר ראשון אינו בכלל חודש אדר כלל! אמנם, ייתכן שהוא השתמש בלשון זו רק לאחר גזירת הכתוב "בכל שנה ושנה", ולכן אי אפשר ללמוד מכך על דעתו של הרא"ש.
  2. התוספות מחלקים בין מגילת אסתר, לגביה נאמר הפסוק, לבין מגילת תענית הנקבעת על פי התאריך.
  3. הר"ן, לעומתם, הבין שהתאריך י"ד אדר חל פעמיים בשנה מעוברת, ולגבי מגילה ישנו מיעוט מיוחד, אך עדיין קיים חיוב סעודה ואיסור הספד[9].

להלכה, מביא המחבר את שיטת התוספות ומוסיף את שיטת הרא"ש. הרמ"א מוסיף שאמנם המנהג כשיטת התוספות, אך מביא את הרא"ש בשם 'יש אומרים' וקובע שאין נוהגים כן. הרמ"א מסיים את חיבורו לחלק אורח חיים במילים הבאות:

"מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים 'וטוב לב משתה תמיד'".

 


* המאמר לקוח מתוך גליון 323 של דף קשר - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] ירושלמי כתובות פ"א ה"ב.

[2] ועיין בשו"ת בית שלמה אבן העזר סימן נו.

[3] דיון דומה לגבי גאולת שדה בבתי ערי חומה יש בערכין לא ע"ב.

[4] עיין רא"ש מועד קטן פרק ג סימן נ, ובשולחן ערוך יורה דעה סימן שצא.

[5] עיין בנצי"ב על התורה דברים כד, ה. הוא כותב שהחיוב הוא על המפקד ואין חיוב על החתן.

[6] באור המזרח חוברת קי-קיא עמוד 322.

[7] אבן העזר סימן קיט.

[8] עיין במועדים וזמנים השלם חלק ב סימן קסו שמפלפל בדבר.

[9] כמו כן העיר לי הרב יאיר קאהן שבקונטרס חנוכה ומגילה הרב אהרן טורצ'ין הסביר את הר"ן בצורה שונה. לדעתו הר"ן הבין שהתאריך במגילת תענית מחייב גם סעודה. הנפקא מינה בין ההבנות היא האם אומרים 'על הניסים' בסעודה זו.