דילוג לתוכן העיקרי

קיום שבתון ביום הכיפורים

קובץ טקסט

פורסם לראשונה בעלון שבות שנה ה, גיליון א-ב

קדושת מקראי קדש מוצאת את ביטויה ההלכתי המובהק באיסור מלאכה. בפרשת מועדים שבתורת כהנים חוזרים ונשנים הדברים ביחס לכל מועד ומועד: יום פלוני מקרא קדש - כל מלאכה, או מלאכת עבודה, לא תעשו. יתירה עליהם קדושת יום הכיפורים שהיא מחייבת אף עינוי, וממילא אוסרת גם באכילה ושתייה. לכל הרוצה לעמוד על אופי היום ומצוותיו, עשויה עובדה זו לעורר ספק פשוט: מה היחס - אם בכלל קיים יחס - בין שתי מצוות היום, איסור מלאכה מכאן, ואיסור אכילה ושתייה מכאן?

במשקל ראשון, נראה שאין ביניהן ולא כלום. שניהם נזקקים במקרה לאותה תקופה, אך פרט למכנה משותף חיצוני זה, אין, על פי דין, כל זיקה ביניהן. במניין המצוות, הם מופיעים כגורמים נפרדים לחלוטין: עשה ולא תעשה לגבי מלאכה, עשה ולא תעשה לגבי עינוי. אך במבט חודר ומקיף יותר, ניתן לראות שקיים קשר אמיץ ביניהן, ושהמצרפם אינה המסגרת הזמנית גרידא - כאיסור שבירת עצם בקרבן פסח ומצות אכילת מצה - אלא קיום אחיד.

יסוד זה זכיתי לשמוע כמה פעמים מפי מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק שליט"א בשם אביו, הגאון המנוח מרן ר' משה זצ"ל, בהתבססו בעיקר על צד מצוות העשה שב'מקרא קדש' ביום הכיפורים, בפרט כפי שניסחן הרמב"ם. דהנה יעויין בלשונו בפ"א מהל' שביתת עשור הלכה א': "מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי, שנאמר שבת שבתון הוא לכם". ושם בהלכה ד': "מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה, שנאמר 'תענו את נפשותיכם'. מפי השמועה למדו אי זה הוא ענוי לנפש, זה הצום". ושם בהלכה ה': "וכן למדנו מפי השמועה, שאסור לרחוץ בו, או לסוך בו, או לנעול את הסנדל, או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר 'שבת שבתון' - שבת לענין אכילה, ושבתון לענינים אלו"; או, לפי גירסא אחרת, "- שבת לענין מלאכה, ושבתון לענינים אלו". והנה לפי הגרסא השניה נכללו מלאכה והעינויים (ולפי גרסא זו, הרי אף אכילה ושתייה בכלל "ענינים אלו") בפסוק אחד. ואף לפי הגרסא הראשונה, שלפיה כנראה, היות והמונח "שבת שבתון" מופיע בפרשה פעמיים, מייחסים פסוק אחד למלאכה והשני לעינויים, בכל זאת אין זה אלא עניין לילפותות, אך סוף סוף - ואם כי מצות עשה של עינוי נלמדת מפסוק אחר, ד"תענו את נפשותיכם" - שני הפסוקים מתייחסים לתופעה אחת, ודורשים משימה אחת: הפיכת היום לשבת שבתון. ובתהליך זה, שתי המצוות הולכות בד בבד, וקיומי שתיהן - אם כי הם נובעים ממקורות שונים - משתלבים בזיקה למטרה אחת, דהיינו ניהוג ביום. שבת שבתון. ובכן, אף שהלאווים שונים, ואפילו העשין שונים מצו איסורם - וכל העושה מלאכה או אוכל, עובר על עשה נפרד - מצד קיומם, כשהאדם נוהג ביום כהלכה, יש להם מגמה משותפת ובסיס אחיד: הענקת אופיו המיוחד ליום הכיפורים.

ראיה לדבר הביא ר' משה זצ"ל מדברי המשנה, יומא דף ס"ו, ע"ב: דתנן "מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה. עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל. על כל סוכה וסוכה אומרים לו: הרי מזון והרי מים". ויעויין בגמרא שם (ס"ז, ע"א) "תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". ולפי זה, היה מקום לומר שאף אם נחלש והוצרך לא היה מותר לו לאכול, ולא היו אומרים כך אלא לעידוד. אך יעויין ברמב"ם (פ"ג הל' עבודת יום הכיפורים הלכה ז') "על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים. אם כשל כוחו וצריך לאכול, אוכל; ומעולם לא הוצרך אדם לכך". (והשוה תוס' ישנים על אתר, ד"ה 'לא', אלא שהגרסא שם אינה ברורה, ואכמ"ל). וכן לכאורה מוכרח מן הסוגיא עצמה, שהרי אם במקרה ויזדקק יהא אסור לו לאכול; הרי אין כאן פת בסלו, שלא נוכחות האוכל מרגיעה, אלא אפשרות האכילה. ובכן כל שיודע שאסור לו לאכול אין כאן פת בסלו, דאטו דווקא במשלח עם הארץ עסקינן. אלא שלכאורה צ"ע, הלא מגזה"כ ד"במועדו - אפילו בטומאה, במועד - אפילו בשבת" לא למדנו אלא שעבודה דוחה איסור מלאכה דיום הכיפורים אך מנין לנו שיידחה איסור אכילה. וכי יעלה על הדעת, שאם נחלש הכהן והוצרך לאכול נבלה כדי שיוכל לעבוד, שנאמר שעבודה דוחה מאכלות אסורות. והמוכח מזה, שיש לראות 'עינוי' ו'שביתה' כגוש אחד; והיות וצד השביתה שבשבת שבתון נדחה או הותר מטעם עבודה, הוא הדין לצד העינוי. ואף אם נאמר שאין עבודה דוחה איסור אכילה ביום הכיפורים - וכדמשמע מדברי התו"י שם, וכן מפורש ביומא דף פ"א, ע"א: "מה לעינוי שלא הותר מכללו תאמר במלאכה שהותרה מכללה", והיינו כפי שפי' רש"י דמלאכה הותרה אצל גבוה אך לא עינוי (ומשם באמת יש להקשות על דברי הרמב"ם הנ"ל; ואולי ראה הסוגיות כחולקות, או אולי מלאכה הותרה, וכמפורש יומא דף מ"ו ע"ב, ועינוי רק הודחה, ואכמ"ל) - אין בזה סתירה ליסוד הנ"ל. מאחר שיש להסביר שלמרות העובדה שעינוי ושביתה מהווים קיום אחיד של שבת שבתון, אך מפאת היות האיסורים נפרדים, אין ללמוד מדחיית איסור המלאכה לדחיית איסור האכילה.

ונראה שיש להביא עוד ראיה מקבילה ליסוד זה. דהנה יעויין במועד קטן דף ט' ע"א, ביחס למה שנאמר בפסוק בספר מלכים, שבשעת חנוכת בית המקדש עשו את החג שבעת ימים ושבעת ימים, כלומר שחגגו שבוע לפני סוכות, "אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהם של ישראל (בלשון סגי-נהור, והכוונה לישראל עצמם) כליה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא. מאי דרוש אמרו? קל וחומר, ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד - דוחה שבת דאיסור סקילה; מקדש דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור - ויום הכפורים דענוש כרת, לא כ"ש. אלא אמאי היו דואגים? התם צורך גבוה, הכא צורך הדיוט. הכא נמי, מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו? אין שמחה בלא אכילה ושתיה". ואף כאן יש לעיין, היאך ניתן לדרוש ק"ו ממשכן, הלא שם לא מצאנו אלא דחיית איסור מלאכה; ומה בכך שאין שמחה בלא אכילה ושתייה, מנין לנו שתהא שמחה דוחה איסור אכילה. אלא על כרחך, שלגבי יוה"כ, היות ועינוי ושביתה מהווים קיום אחיד של שבת שבתון, כל שנדחה האחר, מוכח שנדחה אף השני.

עוד יש להביא סימוכין לדבר מדברי המשנה, יומא דף פ"א, ע"א, "אכל ושתה בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאות". ולכאורה צ"ע מאי קמ"ל דין הסיפא, וכי סלקא דעתך שמי שאכל דם בשבת ועשה בה מלאכה לא יתחייב אלא אחת. ברם, אם נניח ששביתה ועינוי משתזרים מפאת קיומם, היה מקום לחשוב שבאמת אין כאן חילוק חטאות; ועל זה באו דברי המשנה דחייב שתיים, היות והאיסורים סוף סוף נפרדים.

לאור היסוד הנ"ל, יש גם להבין גמרא עמומה ביומא שם. "חמשה קראי כתיבי במלאכה: חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא, וחד לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא (כלומר, שאף על עינוי מוזהרים, למרות העובדה שלא הוזכר איסור מפורש, משום שלא ענש אלא אם כן הזהיר וכמו במלאכה)". ולכאורה הדברים תמוהים - וכי יש צורך לאיסור נפרד ליום וללילה. ופוק חזי שהרי ברגלים אין לנו אלא פסוק אחד לאיסור מלאכה, ועם זאת יומם כלילם. וכבר עמדו על זה בתוס' ישנים על אתר, ד"ה 'חד', שכתבו: "לא ידענא אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא וליליא במלאכה, כגון שבתות, וימים טובים, וחולו של מועד". אך לאור דברי ר' משה זצ"ל, נראה שיש לחלק בין שבת ויו"ט לבין יוה"כ. דהנה ביוה"כ, היות ואנו עדים לצירוף 'עינוי' ו'שביתה' בקיום היום, דהיינו שבשזירת שניהם נקבע אופי יום הכיפורים, יש להציע שגם האיסורים מצד עצמם כרוכים בקביעת אופי זה ואינם סתם איסורים שנאסרו בתקופה זו אלא איסורים המעורים בקביעת צורת היום. ואם כך, בהחלט היה מקום לחלק כאן בין היום והלילה. דהנה יעויין בשבועות דף י"ג, ע"א, שהקשו שם לדעת רבי, הסובר שיוה"כ מכפר בלא תשובה, "כרת דיום הכפורים לרבי לית ליה?" (ר"ל מאחר ועל חטאים שחטא לפני יו"כ ניתן להמיתו לפני כן, אולם כרת על יו"כ עצמו לכאורה בלתי אפשרי) ובא על זה התירוץ: "אלמה לא משכחת לה, כגון דעבד בליליא ומית, דלא אתא יממא לכפורי ליה". ופירש"י "שאין מכפר אלא יום, דכתיב 'כי ביום הזה יכפר עליכם'". ובכן, אם איסור מלאכה כרוך בקביעת אופי היום, היתה אפשרות לצמצם איסור מלאכה לזמן בו מכפר עיצומו של יום, ולכך הוזקקנו לילפותות שונות ליום וללילה. ובזה יובן גם מה שנאמר כאן בפסוק, "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", מה שלא מצינו בשבת ויום טוב, והיינו משום שכאן יש סברא נכונה להבדיל בין היום לבין הלילה, ובאה גזה"כ להפקיע הימנה. מה שאין כן, בשבת ויום טוב שלא היה עולה על דעתנו לחלק; או מפני שיום ולילה אינם מהווים, ע"פ דין, יחידות שונות ואין לנו אלא חטיבה אחת של מעת לעת (אך יעוין פסחים דף ק"ה, ע"א, "כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם", ויש לדון בזה, ואכמ"ל. וע"פ תורת הסוד, ברור שיש כאן יחידות נפרדות. ויעויין ברמב"ן עה"ת, שמות כ', ח'. אך אין זה תחום שהריני מוסמך לדבר עליו); או מפני שבשבת ויום טוב, אף אם יש יחידות נפרדות, אין טעם להעדיף האחת על השנייה לגבי איסור מלאכה. או שנאמר - וזה המחוור ביותר, ומתקשר עם מה שנתבאר לעיל - מפני שבשבת ויום טוב, איסור מלאכה ושם שבת שבתון - שביניהם יש חפיפה מלאה, ואינם אלא שני צדדי אותה מטבע - אינם מעורים באף גורם אחר; ובכן פשיטא שמלאכה אסורה כל השבת, היות וכולה שבת שבתון. מה שאין כן ביום הכיפורים, שאיסור מלאכה שבו כרוך בקביעת אופי היום כולו, ושביתה ממלאכה משתלבת יחד עם שביתה מאכילה כקיום חטיבה אחידה ששמה יום הכיפורים; ודין שבתון שבו מוטבע על ידי שתי השביתות כאחת, היה מקום להגדיר את תקופת האיסור אחרת. דהיות והשביתה ממלאכה איננה בבחינת איסור גרידא, אלא פן של יצירת עצמו של יום הכיפורים כשבתון, היה מקום לצמצמה לעיצומו של יום המכפר; ולאפוקי מאפשרות זו באה הילפותא, ללמדנו שהאיסורים נוהגים 'בין ביממא ובין בליליא' . ברם, את זה ניתן לומר אם נראה צד השבתון שבמלאכה כמעורה בגורמים אחרים - קרי, עינוי מאכילה ושתיה - וכדלעיל. אך אם 'שבתון דמלאכה' לחוד ו'שבתון דעינוי' לחוד, ושניהם מתייחסים לאותו פרק זמן, אך אשר לזהותם ולמהותם אין ביניהם שום זיקה, הרי אין סיבה להתחשב בקיום בו-זמני אחר בקביעת זמן השביתה ממלאכה, והרי שבת ויוה"כ שווים (אלא אם כן נציע, כפי שצויין לעיל שבשבת אין בכלל שתי יחידות, או, שאף אם ישנן, אין סיבה טובה לחלק ביניהן). ואיברא, שיש מקום לתרץ מעין דברים אלה אף אם נפריד לחלוטין בין קיומי מלאכה ועינוי, שהרי גם אם שביתה ממלאכה מהווה קיום עצמאי, עדיין יש לתלות זמנה בזמן הכפרה, ולחלוקת היום על יסודו מעיין זה הרי אין הקבלה בשבת ויום טוב. אך ברור שלאור יסוד של ר' משה זצ"ל הדברים נהירים ומרווחים ביותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)