בעניין שליח צבור בקריאת התורה

  • הרב יאיר קאהן
 
 
למדנו במנחות: "אמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבהכ"נ" (מנחות דף ל, א). רבו הפירושים לדין "יחיד קורא אותם"[1]. תוספות שם, מביאים שיטה שיחיד פירושו, העולה עצמו בלי הבעל קורא: "ה"ר משולם היה מפרש למעוטי שלא יקרא ש"צ עמו"[2]. רבינו תם תמה על שיטה זו, שהרי בזמן הגמרא עוד לא התקבל המנהג של קריאת התורה על ידי בעל קורא: "וקשה לר"ת דבימי החכמים לא היה רגילות שיסייע שליח ציבור לקורא בתורה כדמוכח בפ' שני דמגילה דאמרינן קראוה שנים יצאו משא"כ בתורה". לכן רבנו תם העדיף את שיטת רש"י, ש"יחיד קורא אותם" פירושו עולה אחד, כלומר אסור לפצל שמונה פסוקים אלו לשתי עליות. על פניו, צדקו דברי רבנו תם, ושיטת רבנו משולם צריכה עיון.
 
בהמשך דבריו, רבנו תם הסביר את המנהג שהיה נפוץ בזמנו, שהבעל קורא ולא העולה קורא בתורה: "ומה שנוהגין עכשיו שמסייע ש"צ לקורא בתורה כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כענין שמצינו במס' ביכורים שהתקינו שמקרין את הכל". כלומר, לפי רבנו תם, לפני המנהג מי שידע לקרוא קרא בעצמו, וכאשר עלה מי שלא ידע לקרוא, מישהו אחר היה קורא עבורו. המציאות הזאת גרמה לכך שמי שלא ידע לקרוא סירב לעלות לתורה כדי לא להתבייש. ולכן נהגו למנות שליח ציבור שיקרא מהתורה לכולם. מנהג זה הוא כעין מה ששנינו בעניין ביכורים: "בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע" (ביכורים פרק ג משנה ז).
 
הרא"ש (מגילה פרק ג סימן א) חלק על רבנו תם: "ומה שנהגו האידנא ששליח צבור קורא היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כדתנן גבי בכורים ... ואין הדמיון נ"ל דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתוב בתורה אבל הכא בקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה". לכן, הרא"ש הציע הסבר אחר למנהג שלנו: "אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין צבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאינצויי עם ש"ץ לכך התקינו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה". כלומר, לפי הרא"ש, המנהג למנות בעל קורא הוא כדי למנוע את קריאתם של אנשים שחושבים שהם יודעים לקרוא בדיוק הנדרש לקריאת התורה, אבל בעצם לא יודעים. אותם אנשים יבקשו ואף ידרשו לעלות לתורה ולקרוא, ונסיון למנוע בעדם יגרום לריב ומדון.
 
יש כמה נפקא מינות במחלוקת זו, בין רבנו תם והרא"ש. העיקרי ביניהם הוא לגבי האפשרות להעלות לתורה מי שאינו יודע לקרוא. לפי רבנו תם, עצם המנהג נועד כדי לאפשר זאת. אבל לדעת הרא"ש, לא זו בלבד, שזאת לא הסיבה לעצם המנהג, אלא שהדבר הוא אסור. וכך המשיך הרא"ש: "ומ"מ גם העומד לקרות יקרא בנחת ובדקדוק עם שליח צבור שלא תהא ברכה לבטלה ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראהו שליח צבור והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת שליח צבור"[3]. לדעת הרא"ש, למרות המנהג ששליח ציבור קורא בקול על מנת להוציא את הציבור ידי חובתו, העולה עצמו שבירך, חייב לקרוא בעצמו בשקט, כדי שברכתו לא תהיה לבטלה[4].
 
נמצא, שלפי רבנו תם, מי שאינו יודע לקרוא בעצמו יכול לעלות ולברך על קריאתו של הש"ץ, וכך הביא הרמ"א בשם המהרי"ל (או"ח סי' קל"ט, ג). לעומתו, הרא"ש סובר שאין קריאת הש"ץ מוציאה את העולה ידי ברכתו, ואם הוא לא יקרא בעצמו, ברכתו היא לבטלה, וכך פסק המחבר (שם סעיף ב).
 
אמנם, יש להסביר מדוע לדעת הרא"ש, העולה אינו יכול לסמוך על קריאת השליח ציבור מדין שומע כעונה. על כך ענה מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, על פי דברי הבית הלוי (עה"ת בסוף ספר בראשית)[5], שאין שומע כעונה בברכת הכהנים, משום שברכת כהנים מחייבת לא רק ענייה, אלא ענייה בקול, ושומע כעונה אינו בגדר ענייה בקול. כעין זה אמר הגרי"ד לגבי קריאת התורה, שלא די בקריאה, כי אם בקריאה מתוך הכתב, ואין השומע נחשב כקורא מתוך הכתב[6].
 
על פי פירושו בשיטת הרא"ש, הגרי"ד הסביר מחלוקת נוספת בין המחבר לרמ"א. המחבר פסק: "ונהגו ששליח ציבור כשרוצה מברך וקורא בלי נטילת רשות משום דהוי כאלו משעה שמינוהו לשליח ציבור הרשוהו על כך. על זה העיר הרמ"א: "ובמדינות אלו אין נוהגין כן ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות". לפי הגרי"ד, ההבדל זה מושרש במחלוקת הראשונים הנ"ל. הרי המנהג שהביא הרמ"א, הוא לפי שיטת רבינו תם, שיש דין שומע כעונה בקריאת התורה. לפי שיטה זו, אין לשליח ציבור שום מעמד. הוא רק הכלי שדרכו העולה מקיים את חובתו לקרוא בתורה עבור הציבור, ומעשה קריאתו אינו תלוי בשום מינוי. לכן, כאשר השליח ציבור רוצה לקרוא בעצמו, יש בעלייתו לתורה חידוש מינוי הדורש נטילת רשות. אבל לפי המחבר, הפוסק כשיטת הרא"ש, שאין דין שומע כעונה בקריאת התורה, שליח הציבור הוא הקורא בתורה עבור הציבור, כאשר העולה קורא לעצמו בלחש. לכן, גם לפני עלייתו, שליח הציבור כבר קיבל רשות לקרוא בתורה עבור כלל הציבור. ממילא, אין הוא זקוק למינוי נוסף כדי להוסיף לו את המעמד של עולה הקורא לעצמו.
 
כעת, נחזור לדון בשיטת רבנו משולם שבפתח דברינו. כאמור, רבנו תם דחה שיטה זו משום שבזמן הגמרא עוד לא התקבל המנהג של בעל קורא. ויש להוסיף ולהקשות, שבין אם טעם המנהג הוא כדי לא לבייש מי שאינו ליודע לקרוא, כשיטת ר"ת, בין אם הטעם הוא של יבואו לריב, כפי שהסביר הרא"ש, במה שונה שמונה פסוקים אלו משאר התורה כולה?
 
על מנת להסביר את שיטת רבנו משולם, יש להקדים ולדון במנהג קדום שהתבטל ברוב קהילות ישראל – תרגום. כך דורשת הגמרא בנדרים (דף לז, ב) את הפסוקים בספר נחמיה: "דאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב ויקראו בספר תורת הא-להים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויקראו בספר תורת הא-להים זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורות". מכאן פסק הרמב"ם ש"מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים" (הלכות תפילה פרק יב הלכה י). מסוגיה זו נראה, שמנהג תרגום אינו אלא כדי שהעם יבין את דברי התורה הנקראים בציבור. אבל בירושלמי (מגילה פרק ד הלכה א) אנו מוצאים בדין תרגום קיום נוסף: "ר' חגי אמר ר' שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא, חמא חונה קאים מתרגם ולא מקים בר נש תחתוהי, אמר ליה אסור לך כשם שניתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור". חז"ל תיקנו קריאת התורה דוגמת מתן תורה[7], ומאחר שהתורה ניתנו על ידי סרסור (מתווך, לכאורה הכוונה למשה רבנו), כך צריך להיות בקריאת התורה. בזמן שהיו מתרגמים, המתרגם שהנגיש את דברי התורה לעם, מילא את תפקיד הסרסור. בדרך זו הבין מו"ר הגרי"ד זצ"ל גם את דברי בבבלי (ברכות דף מה, א): "אמר רבי שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והא-להים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול ומה תלמוד לומר בקול בקולו של משה".
 
בימינו שאין תועלת בתרגום לארמית, רוב קהילות ישראל ביטלו את מנהג התרגום, כפי שפסק המחבר: "לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו" (או"ח סי' קמ"ה ס"ג). מכל מקום, מדברי המחבר יוצא שהקיום של סרסור, כדי שקריאת התורה תהיה דוגמת מתן תורה לא זז ממקומו ומתקיים בימינו על ידי מנהג אחר, מנהג בעל הקורא שתפקידו להשמיע את התורה לציבור. לכן מצאנו שהמחבר (שם סימן קמ"א סעיף ד) פסק: "אם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות צריך שיעמוד אחר אצלו שכשם שנתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה ע"י סרסור". כעת, דברי רבנו משולם פשוטים וברורים הם. הלוא כל התורה כולה, חוץ מהפסוקים האחרונים, משה אמר לבני ישראל ואז כתב. אבל שמונה הפסוקים האחרונים של התורה, משה מעולם לא אמרם לבני ישראל, אלא בדמע כתבם. נמצא, ששמונה פסוקים אלו לא ניתנו לבני ישראל על ידי סרסור. לכן, לפי רבנו משולם, בזמן שנהגו לקרוא בתרגום, לא היו מתרגמים שמונה הפסוקים על ידי אחר, משום שלא ניתנו על ידי סרסור. רבנו משולם העתיק דין זה למציאות של ימיו, כאשר דין סרסור מתקיים על ידי בעל הקורא, וקבע שבשמונה הפסוקים, אין למנות בעל קורא נפרד, שתפקידו להיות מעין סרסור להשמיע את התורה לעם.
 
לכאורה, הבנה זו, שהש"ץ נחשב לסרסור ויכול להחליף את המתרגם, מסתבר יותר לפי שיטת הרא"ש. הלוא לדעתו, יש לשליח ציבור תפקיד להשמיע את התורה לציבור. אבל לפי הבנת רבנו תם, שאין לש"ץ שום מעמד ואינו אלא כלי דרכו העולה משמיע את התורה לציבור, אין לראות את השליח ציבור כקיום של דין סרסור. ממילא, רבנו תם דחה את שיטת רבנו משולם לפי הבנתו, כאשר המחבר, שהלך בדרך שסלל הרא"ש, ראה בש"ץ קיום של דין סרסור. 
 
כאמור, המחבר פסק את שיטת הרא"ש: "לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ כדי שלא תהא ברכתו לבטלה אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאזניו" (או"ח סימן קמ"א סעיף ב). לכן הוא פסק שאסור להעלות מי שאינו יודע לקרות: "מי שאינו יודע לקרות, צריך למחות בידו שלא יעלה לספר תורה ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות, לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו, אם כשיקרא לו ש"צ מלה במלה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב יכול לעלות, ואם לאו לא יעלה ... סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב (שם סימן קל"ט, ב-ג). כאן מביא הרמ"א את השיטה החולקת המבוססת על רבנו תם: "ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לע"ה". בהקשר זה, יש לציין שבדרכי משה (סימן קמ"א), הרמ"א צידד לקבל את דברי הבית יוסף המבוססים על שיטת הרא"ש, אלא שבמפה שפירש על השולחן הערוך, הוא הביא את הקולא של המהרי"ל שמתיר להעלות מי שאינו יודע לקרוא[8]. ועיין במשנה ברורה (ס"ק י"ג) שכתב: "שאנו נוהגין להקל אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב וע"כ מטעם הנ"ל וה"ה בסומא. ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל כמהרי"ל ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה"[9]. כלומר, פסק הרמ"א הוא אכן להקל כשיטת ר"ת במקרים של סומא או מי שאינו יודע לקרוא. אבל אין בפסיקתו הכרעה כשיטת רבנו תם נגד שיטת הרא"ש[10].
 
 

[1] בנוסף לדברי רש"י ותוספות שהבאנו, עיין מסכת סופרים (י"ב, ד), רמב"ם הל' תפילה (י"ג, ו) ובהשגת הראב"ד, מאירי מגילה (כ"ה, ב ד"ה במס' מנחות).
[2] שיטה זו מופיעה גם בהשגות הראב"ד הלכות תפילה פרק יג ה"ו.
[3] כך כתב בתשובותיו כלל ג אות יב.
[4] מו"ר הגרי"ד זצ"ל הסביר שלשיטת הרא"ש ישנם שתי הלכות בקריאת התורה בציבור. הלכה אחת מחייבת קריאת התורה בציבור בקול רם. קריאה זו צריכה להיות קריאה של פרשת היום, ואפשר לצאת ידי קריאה זו על ידי קריאת כל אחד, ולאו דוקא על ידי קריאת העולה לתורה, שהרי הציבור חייב בשמיעה ולא בקריאה. ברם, ישנה הלכה נוספת המחייבת שמספר מסוים של עולים מתוך הציבור יקראו בעצמם מתוך הכתב את אותה פרשת היום הנקראת בציבור.
[5] ועיין בנצי"ב משיב דבר ח"א סי' מז'.
[6] ידידי אריה ודוב פרימר פרסמו מאמר מרשים ומקיף בTradition, Winter 2013, 46:4 העוסק בסוגיה זו. שם (הערה 181) הייתה נטייה לדחות הסבר זה של מו"ר הגרי"ד זצ"ל, בחלקו מפני שדבריו לא הובנו נכון. במאמר הנ"ל נטען שאין שומע כעונה בקריאת התורה משום שקריאת התורה צריכה קריאה בקול, ונגד הבנה זו, הביאו מספר טענות. כמובן, שאי אפשר לומר זאת, שהרי לפי הרא"ש העולה המברך קורא בשקט ולא בקול. אלא האמת יורה דרכו, שלפי הגרי"ד, אין שומע כעונה לשיטת הרא"ש משום שהקריאה צריכה להיות מתוך הכתב, כפי שביארנו.
[7] עיין בדברי מו"ר הגרי"ד זצ"ל המופיעים בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל ח"ב עמ' ר"י.
[8] עוד יש לציין שבסימן קמ"א בשולחן ערוך, הרמ"א לא העיר על פסק המחבר. מדבריו משמע שגם לפי הרמ"א, העולה צריך לקרוא בלחש עם הש"ץ אם יכול, כפי שהורה מו"ר הגרי"ד.
 [9] בשער הציון ס"ק ו נימק החפץ חיים את שיטתו: "דדין זה של מהרי"ל, כבר כתב הדרכי משה בסימן קל"ה ובסימן קמ"א שלא נראה לו, בין בסומא ובין בעם הארץ [אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ], אלא מפני שנהגו העולם להקל בזה העתיקו הרמ"א, ולכן בפרשת פרה שיש אומרים שהיא דאורייתא, ובפרט בזכור דלכולי עלמא היא דאורייתא, נכון ליזהר בזה, ומצאתי שכן כתב גם כן בשערי אפרים לענין סומא, ופשוט דהוא הדין לענין עם הארץ שאינו יכול לקרות עם הש"ץ מתוך הכתב".
[10] זה בניגוד לטענה המופיעה במאמר הנ"ל, שלדעת הרמ"א, ההלכה היא כשיטת המהרי"ל באופן מוחלט, בין לקולא בין לחומרא. כותבי המאמר טענו שהדין הנזכרת בברייתא המובאת במגילה (דף כג, א), שנשים עולות למניין שבעה, אבל אין לעשות כן מפני כבוד הצבור, לא שייכת למציאות קריאת התורה של ימינו. תורף הטענה היא שדין הברייתא נאמרה רק כאשר העולה הראשון בירך את הברכה לפני הקריאה והעולה האחרון בירך את הברכה לאחריה, והעולה קרא מהתורה בעצמו. אבל בימינו שכל עולה מברך לפניה ואחריה, והעולה המברך אינו קורא בעצמו, אם אשה תעלה לתורה, ברכתה לבטלה משום שדין ערבות המייחס קריאת בעל הקורא לעולה המברך, תקף רק כאשר שניהם חייבים בדבר. ומאחר שאין קריאת הש"ץ מוציאה את האשה ידי חובתה, נמצא שברכתה לבטלה היא.
לאור מה שביארנו מסתבר שלפי רבנו תם, שהבעל קורא מוציא את העולה ידי חובת הקריאה, שאלת הערבות , היא בהחלט נקודה המחייבת פתרון מתקבל על הדעת, ובלי פתרון כזה, יש להימנע מלהעלות אשה הסומכת על קריאת ש"ץ. אבל לפי הרא"ש, קריאת העולה בלחש היא המוציאה את העולה ידי ברכתו. ומכאן, שמצד דיני ברכות, גם אשה יכולה לעלות ולברך לפי הרא"ש, אך בתנאי שהיא תקרא בעצמה בשקט יחד עם הבעל קורא. וכך מורים פסק המחבר: "הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור" (או"ח סימן רפב, ג). אף על פי שפסק המחבר שייך לתקופה בה ש"ץ קרא עבור העולה וכל עולה בירך לעצמו.
כך נראה מהפוסקים ובראשם המהר"ם מרוטנברג, שהתירו לדחות כבוד הצבור ולהעלות נשים לקריאת התורה בשעת הדחק, שהרי ברור שפוסקים אלו לא התירו בנסיבות שציינו ברכה לבטלה. כותבי המאמר מאוד נדחקו בזה (עיין שם הערה 264) והציעו שאולי המהר"ם אינו פוסק הלכה למעשה, אלא עוסק בשאלה תיאורטית על פי מה שהיה נהוג בזמן הגמרא לפני שנהגו שבעל קורא יקרא בתורה. לחילופין הציעו שאולי בעל קורא לא היה נהוג בזמנו ומקומו של המהר"ם מרוטנברג. שתי טענות אלו נדחות כאחת, שהרי המהר"ם (חלק ד סימן קח) מתייחס במפורש לחזן הקורא עמהם. וכך מוכח מדברי השואל: "כי לא היו עושי' כדרך שאנו עושים שהחזן קורא והמברך שותק, אבל המברך היה קורא" (תשובות מהר"ם מרוטנברג וחבריו ח"ב סימן תנ). על כרחינו שניאלץ לקבל את ההצעה השלישית המובאת שם בהערה, שהמהר"ם והפוסקים שהלכו בעקבותיו, בנו את הפסק שלהם על שיטת הרא"ש, והתירו נשים לעלות ובתנאי שיקראו בעצמן בשקט. כמובן, טענה זו אפשרית רק אם אין בזה בעיה של ברכה לבטלה, כפי שעולה לפי ההסבר של מו"ר הגרי"ד זצ"ל.